בתחילת השבוע חזר לפעול בית הזיקוק של קבוצת בזן שבמפרץ חיפה, זאת לאחר שבמהלך המלחמה עם איראן התממש אחד התרחישים שרבים בישראל חששו ממנו והוא נפגע פעמיים וגרמו להשבתתו. אילולא בית זיקוק פעיל בודד שנמצא באשדוד ומאגר נפט מוגבל שמספיק למספר שבועות בלבד - ישראל הייתה עלולה להיכנס למשבר אנרגיה חריף.
אומנם למדינה יש יכולת לייבא תזקיקי נפט (הנפט שמזוקק בבזן) באמצעות ספינות, אולם גם במקרה הזה יש מספר קטן מאוד של נמלים שיכולים לקלוט אותם, ומובן שגם הם עלולים להיות מושבתים בתרחיש קיצון. נוסף על כך, ספינות תזקיקי נפט עלולות לסרב להגיע לישראל – בין אם מסיבות ביטחוניות או מסיבות פוליטיות – כפי שהחליטה ענקית הספנות MAERSK על השעיית העגינות בנמל חיפה עקב הסיכון במהלך מבצע "עם כלביא", או כפי שבמספר מדינות שהולך וגדל עולה הקריאה לסרב למכור נשק לישראל.
תלות מוגברת ומסוכנת
בשנים האחרונות אנחנו עדים שוב לעלייה בהשפעה של מלחמות ואירועים ביטחוניים על הביטחון האנרגטי של מדינות שונות: מלחמות שבהן מעורבות מדינות המפיקות דלקי מאובנים – או כאלו ששולטות בנתיבי האספקה שלהם – משפיעות בדרך כלל לרעה על אספקת הדלקים וגורמות לעליות מחירים. רק בשלוש השנים האחרונות ראינו דוגמאות חיות לכך עם פלישת רוסיה לאוקראינה, וגם ממש לאחרונה – כאשר גרמו החות׳ים לחסימה חלקית של מיצרי באב-אל-מנדב בים סוף במלחמת "חרבות ברזל".
גם התעצמות הלחימה בין ישראל ואיראן, והצטרפות ארצות הברית, הביאה לאחרונה את איראן לאיים בסגירת מיצרי הורמוז שבמפרץ הפרסי – שם עוברים 20 אחוז מהנפט וחמישית מהגז הטבעי בעולם – לתנועת כלי שיט. אף על פי שנכון לעכשיו נראה שהמערכה הזו הסתיימה, ייתכן שבעתיד איראן או מדינות אחרות ימצאו לנכון לנקוט בצעדים דומים.
גם עיראק, למשל, השתמשה בעבר בדלקי מאובנים ככלי נשק. ב-1991 היא שפכה כמויות עצומות של נפט למפרץ הפרסי והבעירה מספר רב של בארות נפט בכווית כדי לפגוע במאמצים הצבאיים נגדה במלחמת המפרץ הראשונה, וכך גרמה לאחד האסונות הבריאותיים והסביבתיים החמורים בהיסטוריה.
מתוך הבנת פוטנציאל הסיכון הזה, מדינות רבות משקיעות כסף ומשאבים רבים בשביל להבטיח את אספקת דלקי המאובנים שלהן. אולם, מזה עשור כבר קיימות חלופות שהן חסינות אנרגטית פי 10 ועד פי מיליון, ואף זולות יותר לעומת שימוש בדלקי מאובנים.
כמה פגיע משק האנרגיה שלנו?
האירוע האחרון בבז״ן – אירוע טרגי ומצער, אך גם צפוי מראש – מעלה שוב לכותרות את הפגיעות של משק האנרגיה הישראלי ואת היעדר החוסן האנרגטי המובנה במשק אנרגיה מבוסס דלקי מאובנים. הפגיעות הזו מתבטאת גם בכך שפגיעה בשלושה עד עשרה אתרים ספציפיים ברשת החשמל עלולה להפיל עשרות אחוזים ממנה לתקופה ממושכת – מצב שבו שום מדינה מודרנית לא יכולה להתקיים.
גם מקרים "קלים" יותר, כמו השבתת אסדות הגז הטבעי עקב חשש מפגיעת טילים ורקטות ישירות במתקן, מביאים לפגיעה משמעותית בהיקף ההפקה והשימוש בגז טבעי, אם כי במקרים האלה היעדר פגיעה פיזית במתקנים מאפשרת חזרה מהירה לפעילות עם הירידה באיומים. אם ניקח למשל כדוגמה את מיכל הדלק הענק באשקלון שנפגע מרקטות החמאס ב-2021.
אבל לא חייבים טילים – תשתיות דלקי מאובנים עלולות להיפגע גם באמצעים פשוטים יותר: כך הראתה, למשל, ספינת סוחר סינית ב-2023, כשביתקה צינור גז טבעי תת-ימי וכבלי תקשורת בין אסטוניה ופינלנד, באמצעות גרירה מכוונת של עוגן על קרקעית הים.
אולם, לא רק אירועים ביטחוניים וכוונות זדון מאיימים על תשתיות אנרגיה שבריריות. באביב של שנת 2023, למשל, אירוע מזג אוויר קיצוני – שכלל סופה עם רוחות חזקות בצורה יוצאת דופן – גרם לקריסת מזח פריקת הפחם באשקלון, תוך שהוא פוגע מהותית בכושר ייצור החשמל בישראל. זהו אחד משני מזחי הפחם היחידים בישראל, ואלו אחראיים לאספקת כ-20 אחוז מהחשמל בארץ ואף יותר מכך במצב חירום שבו יש מחסור משמעותי בגז טבעי (כפי שקרה מספר פעמים במהלך מלחמת "חרבות ברזל" וגם במערכה האחרונה עם איראן). מכיוון שעם שינוי האקלים עולה הסיכון של אירועי מזג אוויר קיצוניים, אפשר לצפות לעלייה בהיקף ובעוצמה של הישנות אירועים דומים.
איך בונים חוסן אנרגטי בישראל?
ראשונים להיפגע ממשבר אנרגיה כזה הם האזרחים והעסקים, ספינות סוחר, ובהמשך גם תחנות הכוח (שמופעלות לעיתים בסולר) ואף כוחות הביטחון. אבל החדשות הטובות הן שיש לא מעט אסטרטגיות שיכולות לתמוך במשק אנרגיה ישראלי חסין יותר.
אחת האופציות, למשל, היא לבזר את המשק למיליון מערכות סולאריות ומערכות אגירת אנרגיה קטנות, שיהיו מפוזרות ברוב הבניינים ובכל אחת מהדירות שבהם, באתרי תשתית ואף בדו-שימוש בשדות ומטעים חקלאיים. ניתן גם להקים מיקרו-גרידים – רשתות חשמל עצמאיות קטנות – שיכולות להמשיך ולספק חשמל לבניין, לשכונה או אפילו ליישוב, גם במקרה שהרשת הראשית נופלת. כך, גם במקרה שאלף מתקנים קטנים נפגעים, הרשת עצמה לא נפגעת, וכמעט כל הצרכנים יכולים להמשיך ולקבל חשמל. מעבר לטכנולוגיות כאלו מצמצם גם פליטות של זיהום אוויר ושל גזי חממה, וזיהום קרקע ומים.
מעבר לכך, למדינה יש יכולת להקים מערכות אגירה מבוזרות בהיקף לאומי בלי להוציא כמעט שקל מתקציב המדינה. היא יכולה, למשל, לעודד שימוש ברכבים חשמליים. יתרה מזו, תושבים ועסקים שירכשו רכבים חשמליים כאלה יוכלו להרוויח כסף ממכירת חשמל אגור לרשת בעת הצורך בתעריפים זולים מאלו שרשת החשמל משלמת היום לתחנות כוח מזהמות ויקרות.
כל הטכנולוגיות האלה כבר קיימות, וכולן נמצאות היום בשימוש נרחב בעולם, חלקן אפילו בישראל. בזכות המודולריות שלהן והמחירים הנמוכים – שאף ממשיכים לרדת כתוצאה משיפורים טכנולוגיים שמייעלים אותן – יש היום יכולת להפוך תוך זמן קצר אתרים רבים לחסינים אנרגטית, ואף לשפר את היכולות שלהם כל כמה שנים.
כרגע נראה כי הלחימה העצימה עם איראן אכן הסתיימה, אולם שבריריות משק האנרגיה והאיומים עליו לא צפויים ללכת לשום מקום. אחרי שנים שבהן הנושא לא היה על סדר היום, מאז תחילת המלחמה אנחנו סוף-סוף רואים התקדמות. אולם ההתקדמות עדיין לא מהירה והחלטית מספיק, ונראה שיש תקווה שמשק האנרגיה פשוט לא ייפגע יותר מדי, במקום להאיץ את המעבר למשק אנרגיה מבוזר וחסין.
ד"ר דניאל מדר הוא מומחה לאנרגיה וסביבה, חוקר ויועץ מדעי וממייסדי חברת SP Interface
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה