השבוע (יום ד') הגיעה לדיון בבג"ץ עתירתו של שמעון מגן, חקלאי ממושב תלמי אליהו בנגב המערבי, שביקש לשים קץ לתופעת מכירת הנחלות במושבים למטרות שאינן חקלאיות. מגן טען בה, כי מה שקורה בתחום הנדל"ן במושבים הוא סחר-מכר לא חוקי משום שלרבים – מוכרים וקונים כאחד - אין כוונה לנצל את הקרקעות לטובת חקלאות. דבר זה, מאפשר עסקאות נדל"ן בשווי מיליוני שקלים. בדיון התחייב משרד החקלאות בפני בית המשפט לגבש בתוך 90 יום נוהל שיעשה אחת ולתמיד סדר בנושא. היה ולא, למגן תעמוד הזכות לעתור שוב.
לפני מספר חודשים צלל שומרים בהרחבה אל סיפור הישראבלוף הזה, המתקיים כבר עשרות שנים ונובע הן מהאופן שבו משרד החקלאות מיישם את חוק ההתיישבות החקלאית והן מפריבילגיות שונות שהוא מעניק למושבים בנוגע להקצאת הקרקעות. בעקבות הכתבה, הגיעו אל מערכת שומרים פניות הנוגעות לגורם מרכזי נוסף בסיפור: ועדי האגודות השיתופיות במושבים.
בכל מושב קיימת אגודה שיתופית האחראית לעיבוד השטחים החקלאיים המשותפים לכל החברים ולחלוקת רווחים מנכסים כלכליים משותפים נוספים. בכל הקשור לנדל"ן, למעט הקרקעות הצמודות לבתים, האגודה היא הגורם השולט בפועל בהקצאת האדמות החקלאיות, וזאת על אף שרשמית מדובר באדמות מדינה, שהסמכות לנהל אותן אמורה להימצא בידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). הדבר מותיר בידי האגודה - והוועד העומד בראשה – הרבה כוח.
את הכוח הזה הרגיש על בשרו שמואל גובר, יליד מושב פעמי תש"ז שבצפון הנגב. גובר, כיום, בשנות ה-70 לחייו, ניהל במשך עשרות שנים מאבק לקבלת נחלה. אביו של גובר, אהרון, היה ממייסדי המושב ב-1953. בשלב מסוים הוא לקה בפוליו והפך נכה. בעקבות כך, לקחה ממנו האגודה את הנחלה בתואנה שמבחינה פיזית הוא אינו יכול להיות חקלאי, והמשפחה עברה להתגורר ב"בית מקצועי". הכוונה לבתים המיועדים לרופאים, מורים ובעלי מקצוע אחרים החיים במושב, אך אינם עוסקים בחקלאות.
ב-1976, אחרי שסיימו את שירותם הצבאי, פנו שמואל ואחיו לאגודה השיתופית כדי לקבל בחזרה את נחלת המשפחה, מתוקף זכותם כבנים ממשיכים. אלא שאז נאמר להם שהיא הועברה לאחרים. גובר ואחיו לא ויתרו ופנו לבוררות. ברוב המושבים תקנון האגודה קובע שסכסוכים פנימיים יתנהלו בדרך הזו. עם סיומה של הבוררות, ב-1986, נקבע כי הנחלה הראשונה שתתפנה במושב תועבר לשמואל או לאחיו, אולם לרוע מזלם של האחים, הימים היו ימי משבר החובות הגדול במושבים - פעמי תש"ז נכנס להליכי פשיטת רגל, ובשל כך הוקפא הליך הקצאת הנחלות.
שמואל עבר להתגורר בבאר שבע ובתחילת שנות האלפיים, כשהתחדשה הקצאת הנחלות במושב, הוא פנה לאגודה השיתופית. או אז גילה כי כלל הנחלות כבר הוקצו, לטענתו - למקורבים לוועד האגודה. בהמשך, כשכבר ניתנה לו אפשרות לקבל נחלה, הדבר קרה אחרי כניסתה לתוקף של תקנה הקובעת, כי תשלום דמי היוון לרמ"י צריך להיעשות בעת הקצאת הקרקע. המשמעות היא שנחלות כבר לא ניתנו לגמרי בחינם, ובמקרה של שמואל מדובר היה במאות אלפי שקלים. סכום שהוא לא היה יכול לעמוד בו.
ב-2016 הגיש שמואל תביעה נגד האגודה השיתופית של פעמי תש"ז לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בדרישה שתשתתף בתשלום דמי ההיוון, וזאת בטענה שאם הייתה מודיעה לו בזמן על הקצאת נחלות – לא היה נדרש לשלם כלל. במשפט העידו כמה מחברי המושב לטובתו של שמואל וסיפרו על האופן שבו חולקו הנחלות לאורך השנים.
"מי שהיה חזק קיבל. הסבא קיבל, הבן קיבל, הנכד קיבל", העיד יום-טוב סולטני, ותיאר איך באסיפה כללית שהתקיימה ב-2002, הוא קיבל נחלה בזכות התערבות של בן-דודו. "נשארו כמה אחדים (משקים – ש"ש). אני אחד מהבנים שהיו צריכים לקבל. הוא (הבן-דוד – ש"ש) נתן מכה בשולחן ואמר - לקחתם הכול בשבילם (למקורבים – ש"ש) וגם לנו מגיע אחד לפחות, אז נתנו לי".
"לתת למקורבים זו שיטת חיים", העיד גם הרצל נגדי, דודו של שמואל. מי שהיו לו קשרים בתוך הקהילה זכה לקבל נחלות, אמר בעדותו והדגיש כי אביו "עמד על שלו" ורק בזכות כך קיבל משק. כשנשאל מה בדיוק עשה אביו, השיב נגדי: "כשהייתי בצבא הייתה החלטה שאני אמור לקבל משק מתוך המשקים הפנויים שהיו. הגיעו חברים אחרים במושב ואמרו שזה שלהם, כי אני בצבא… אבא שלי, בכוחניות מסוימת, צעק והתווכח, לקח מקל ביד ואמר - 'מי שלא ייצא מהשטח, אני נותן לו עם המקל בגולגולת'. וזה עבד".
עד אחר, חיים נסימיאן, סיפר כי בשנות השבעים הובטח לו משק במסגרת הרחבה של המושב. בדומה לשמואל, ניסימיאן עזב בשלב מסוים לבאר שבע וכשהבין בתחילת שנות האלפיים שמקצים נחלות - פנה לאגודה, אך התברר לו שהמשק כבר נמסר למשפחה אחרת (לטענת שמואל מדובר במשפחה שכבר קיבלה כמה משקים קודם לכן). "המשק נמסר לבחור שצעיר ממני ב-40 שנה. אני פנסיונר כיום, מקבל קצבה. זה ממש כיבה אותי", העיד נסימיאן.
בפסק הדין שניתן בינואר 2019 ניצח כאמור שמואל גובר ונקבע שפעמי תש"ז ישתתף בתשלום דמי ההיוון לרמ"י. עם זאת, השופט נמנע מלעסוק בשאלת חלוקת המשקים למקורבים במושב. שני הצדדים ערערו בדרישה שהצד השני ישלם את הסכום במלואו ונדחו שנה לאחר מכן.
מי יקבל מים ומי לא | מושב שיבולים
פן אחר בהתנהלות ועדי אגודות שיתופיות אפשר למצוא בנעשה במושב שיבולים, סמוך לנתיבות. גונן ברוכי, יליד המושב, בשנות ה-50 לחייו, החליט בשלב מסוים להחליף מקצוע וכ"בן ממשיך" – התכוון לפנות לגידול תפוחי אדמה. לשם כך, הוא פנה לכמה בעלי נחלות במושב, שאינם חקלאים פעילים, חתם איתם על הסכמי שכירות וכך העמיד לרשותו 400 דונם. במקביל, חתם על הסכמי מכירה עם חברות פרטיות. לדבריו הכל הלך כשורה עד שהופיעו אבנר דוידיאן ובצלאל ברוכי, בן דודו, שסירבו לתת לו הקצאת מים בטענה שהוא אינו חקלאי. השניים הם החקלאים הגדולים ביותר בשיבולים וגם חברי ועד האגודה השיתופית.
"הם טענו שאין לי טרקטור, אין לי מכסה לעובדים תאילנדים ואין לי ציוד מקצועי", הוא מספר. "הסברתי להם שאני עובד עם קבלני משנה, ושזה מותר על-פי החוק. בשלב מסוים שאלתי אותם מה בעצם אכפת להם, אבל הם החליטו שהם קובעים. כשפניתי לחברת מימי הנגב (אחראית להקצאת המים לחקלאי האזור – ש"ש) דרשו שאשלם מחיר מופקע כי אני 'לא מוסכם על ראש הוועד'".
אלא שזו היתה רק תחילתה של הסאגה. ברוכי, שמתגורר במגרש הנמצא בהרחבה הקהילתית (אמו גרה בנחלה), מספר כי עד היום – כשש שנים אחרי בקשתו להקצאת מים - הוא אינו יכול לעסוק בחקלאות בשל התנגדות הוועד וטוען להתעמרות. לדבריו, כחלק מהוויכוח על הקצאת המים, טען הוועד בין השאר, כי לפני כשני עשורים ברוכי לא שילם דמי פיתוח על המגרש שבו הוא מתגורר, דבר שהיה תנאי לבניית הבית במקום. ברוכי נאלץ לכתת את רגליו למשרדי רמ"י ולמצוא ניירות המוכיחים כי כן שילם.
ב-2020 העלה ברוכי את טענותיו במסגרת תביעה שהגיש, באמצעות עו"ד גלעד אבני. האגודה הגישה כתב הגנה וההליך עבור מיד לבוררות, שעודנה מתנהלת. בכתב ההגנה מכחישים דוידיאן ובצלאל ברוכי את הטענות נגדם ומסבירים כי הם חושדים שגונן ברוכי לא מתכוון להיות חקלאי, אלא לזכות בהקצאת המים עבור אחרים. לטענתם, בדרך כלל חקלאי לא צץ יום אחד עם 400 דונם, אלא צומח לאט-לאט.
"יש במושבים כאלו שרוצים לעשות סיבוב על חשבון המושב, לקחת אדמות של המושב, לקחת מכסות מים ולהעביר הלאה", מסר בצלאל ברוכי בתגובה לפניית שומרים.
בדומה למושבים אחרים, לשיבולים יש נכסים כלכליים משותפים - שטחי גידולים, לוחות סולאריים ומיזמים אחרים – המניבים לכל בעל נחלה בין עשר לעשרים אלף שקלים בשנה, תלוי בהיקף הפעילות. לשם כך, לכל חבר אגודה יש "כרטסת", שהיא מעין חשבון בנק פנימי במושב. לטענת גונן ברוכי, בשלב מסוים החליט ועד האגודה לחייב את הכרטסת שלו ב-67 אלף שקל, בשל אותם "דמי פיתוח" שלא שולמו לכאורה. ברוכי טוען שמדובר בלא פחות מגניבה. הוא גם מתקשה להבין מדוע רשמת האגודות השיתופיות, טלי ארפי-כהן, שאליה פנה ב-2024, לא התערבה בנעשה.
דוברת רשמת האגודות השיתופיות מסרה בתגובה: "אגודה שיתופית היא תאגיד פרטי. התלונות נבדקות בהתאם להוראות הדין ועל פי הסמכויות הניתנות לרשמת. אין בכוונתנו להתייחס לתלונה ספציפית".
מבדיקת שומרים עולה, כי זו לא פעם יחידה שבה ועד האגודה השיתופית בשיבולים נוהג כך בכרטסות. לבעלת נחלה המתגוררת בתל אביב, לדוגמה, הופסקו התשלומים השנתיים מההכנסות המשותפות, תוך דרישה שתפסיק להשכיר את הנחלה לקבלן גינון ערבי, שכן אותו קבלן משתמש בבית להלנת עובדים בימי חול ואינו מעורב בחיי המושב. לדברי בעלת הנחלה, על הפסקת התשלומים החליט בצלאל ברוכי, ויתר חברי הוועד לא התנגדו לכך. "בצלאל אמר לי במפורש - עד שלא תוציאי את הדיירים שלך, לא תקבלי את הכספים", אמרה. בצלאל ברוכי סירב להגיב לעניין זה.
דוגמה אחרת ניתן למצוא באופן שבו התנהל הוועד בעת הליך להשכרת קרקע של 700 דונם באזור קיבוץ מגן למשך חמש שנים. ביוני 2024 פרסם מושב שיבולים מעין מכרז ובו כמה סעיפים דרקוניים, שהמופרך מביניהם קבע שוועד לא חייב לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר. סעיף אחר קבע שאת כספי הזכייה במכרז יש להעביר בתשלום אחד ומראש. במקביל, נדרש ה"זוכה" להפקיד ערבות גבוהה יחסית, בסך 400 אלף שקל, בתוך שבוע, אחרת - יקוזז הסכום מהכרטסת.
במקרה הזה התערב משרד רשמת האגודות השיתופיות ודרש מהאגודה השיתופית של שיבולים לשנות את סעיפי המכרז. הוועד השיב באמצעות עורך דין וטען כי "ברמה המסחרית-ניהולית, הוועד הוא הריבון להחליט מה טוב ומתאים למושב אותו הוא מנהל", וכי הדברים יעלו לדיון באסיפה הכללית. ככל הידוע, האדמה ליד קיבוץ מגן עדיין מעובדת על-ידי החקלאי שהחזיק בה, והוא גם היה היחיד שהתמודד עליה ב"מכרז". אותו חקלאי הוא אח של דוידיאן.
דוידיאן ובצלאל ברוכי לא הגיבו לעניין ההתנהלות בכרטסות והשטח החקלאי ליד קיבוץ מגן.
"יש משפחות שמקבלות יותר" | מושב אוהד
גם במושב אוהד שבעוטף עזה יש כאלו הרואים עצמם נפגעים מהתנהלות ועד האגודה. בספטמבר 2020 אושרה תוכנית להכפלת הנחלות במושב בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של מחוז דרום, בהתאם למדיניות הממשלה באזור, ונקבע כי בסיומה יהיו במקום 140 נחלות. האישור ניתן חרף העובדה שהמושב לא מיצה את אפשרויות הבנייה שיש לו בנחלות קיימות. יותר מכך, לצורך הוספת הנחלות, האגודה השיתופית ויתרה על 86 יחידות מגורים בהרחבה הקהילתית. האגודה טענה, כי תוספת הנחלות נובעת מרצון למשוך חקלאים לאזור. עם זאת, מכיוון שהחקלאות בכל הארץ הופכת ריכוזית יותר בידי חקלאים גדולים, נראה שהתוספת נבעה גם מהרצון של המושב למקסם נכסים כלכליים.
יצחק ידיד, שקבע את ביתו באוהד לפני כעשרים שנה, טוען כי משפחות מסוימות במושב, שחלקן היו פעילות בעבר בוועד האגודה, קיבלו במצטבר יותר נחלות כתוצאה מהשיטה שבה נעשתה הקצאת הנחלות בפועל לאורך השנים: ראשית מ-30 ל-55 ואז מ-55 נחלות ל-70.
לפני 15 שנה, בעת שלב ההתרחבות השני, ביקש ידיד נחלה עבור בנו, אך נדחה. כעת, בנו כן נכלל ברשימה ל-70 הנחלות החדשות. השיטה, כך לטענת המשפחה, היא שמי שיש לו נחלה אחת בנקודת זמן מסוימת יקבל בזמן ההכפלה עוד אחת, אך מי שהיו לו שתי נחלות באותה נקודת זמן יקבל ארבע. כך, אי קבלת הנחלה מנעה מהמשפחה לקבל שתי נחלות נוספות. "יש משפחות שמקבלות יותר ויש כאלו שפחות", הוא טוען. "בחונטות הסגורות, אנשי שלומך במושב מקבלים ארבע וחמש נחלות".
התכנון באוהד אמנם אושר, אך הואיל ורמ"י טרם ביצעה את ההקצאה, לידיד עדיין לא ברור אם למושב יהיו את כל האדמות החקלאיות (80-70 דונם כל אחת) הנדרשות לקליטת 70 חקלאים חדשים. לדבריו, המושב החתים בשנה החולפת 43 בנים חוזרים על חוזי קליטה, שבהם נכתב כי האדמות יוקצו רק בתקופה מאוחרת יותר, אך לא ברור מתי הדבר יקרה. כמו כן, הנקלטים נדרשו לחתום על ייפוי כוח המאפשר לוועד להקטין או להגדיל את שטח הנחלה המוקצית כרצונה.
מכיוון שמדובר בחוזה אישי, הרי שהוועד יכול תיאורטית להגדיל את השטח עבור חבר אחד ולהקטין את השטח לחבר אחר. סעיף אחר בחוזה קובע שמי שהפך להיות חבר מושב אחרי מועד מסוים - לא יוכל ליהנות מפירות הנכסים הכלכליים השיתופיים.
על הבעייתיות שבהקצאת הנחלות החדשות באוהד התריעה רותי פרום, לשעבר ראש האגף החקלאי במשרד החקלאות, עוד ב-2015. בישיבה פנימית אמרה פרום כי "על הישוב להחליט על מנת מינימום (הכוונה לשטח – ש"ש) לכל נקלט. אסור שייווצר מצב בו 30 מועמדים יקבלו 80 דונם והשאר לא יקבלו כלום".
תוספת הנחלות באוהד אושרה כאמור בוועדת התכנון המחוזית בספטמבר 2020. בדיונים שהתקיימו קודם לכן, תהה מתכנן המחוז דאז, תומר גוטהולף, מדוע שצעיר מאשקלון לא יוכל לקנות נחלה במושב. הן גוטלוף והן יו"ר הוועדה מחוזית דאז, דוד לפלר, הביעו דאגה מכך שהנחלות יוקצו, אך בפועל יישמרו לשנים ארוכות עבור צעירים שהם בנים ובנות של חברי המושב. "עוד 20 שנה, אני (הכוונה לחבר מושב אוהד – ש"ש) נותן לו את הנחלה הנוספת שקיבלתי עכשיו ועד אז הנחלה תישאר ריקה", אמר לפלר בדיון שהתקיים בינואר אותה שנה. בעקבות כך, הוחלט שמרגע שהתוכנית תאושר למושב יהיו עשר שנים לאייש את הנחלות, אך הוא יוכל לבקש ארכה מהוועדה המחוזית.
חמש שנים חלפו מאז אישור התוכנית, והמציאות מלמדת כי החששות היו מוצדקים. לפי מידע שאספו בני משפחת ידיד, מתוך 43 החותמים על חוזי הקליטה - תשעה הם בני 19-18 ושישה הם בני 24-21. או במילים אחרות: עדיין לא עצמאיים ונסמכים על הוריהם. זאת, על-אף שבחוזה נכתב במפורש: "המשתכנים הינם בעלי יכולת התפרנסות, יכולת כלכלית לעמוד בעלויות הנגזרות מחברות רגילה במושב, תשלום הון אגודה ובניית ביתם במושב".
אחד מהצעירים שקיבל נחלה הוא נעם כהן, בן 19, בנו של יו"ר ועד האגודה באוהד, רונן כהן, המכהן בתפקיד מאז 2002.
לפני כחודש, הגיע ידיד יחד עם בנו, קיקו, לישיבה בוועדה המחוזית שעסקה בהתנגדויות לתוכנית אחרת שמקודמת בימים אלה אוהד, להוספת בית שלישי בנחלות הקיימות. לדבריו, נציגי הוועדה סירבו להתייחס לטענותיו ואמרו כי הדיון עוסק בהיבטים תכנוניים בלבד. באופן דומה, רונן כהן ועורך הדין של הוועד הסבירו שטענות ידיד ובנו לא רלוונטיות לתוכנית שעליה דנים, ונמנעו מלהתייחס אליהן.
בשלב זה התפרץ קיקו ידיד לשיח: "לפלר בעצמו דיבר על הרעה החולה הזו של לשמור נחלות ל-20 שנה. זה מה שאתם רוצים? שלא תהיה התיישבות בדרום? לייצר נפוטיזם?" הטיח הבן בנוכחים. "אתם קוברים את הנגב בסחר קרקעות. איזו היתכנות כלכלית יש לילד בן 19 לקבל בית? אני בן 40 ועוד לא קיבלתי את הזכות הראשונה שלי!"
ועד האגודה השיתופית של מושב אוהד סירב להגיב.
קבלת מגרשים למגורים בגיל צעיר, יש לציין, היא פרקטיקה שהייתה נפוצה במושבים הרבה יותר בעבר. לדוגמה, במושב נס הרים בהרי ירושלים, שהפך בעשור האחרון לפנינת נדל"ן, נחשף במהלך הליך משפטי כי שני גדליה, בתו של נוריאל גדליה, יו"ר האגודה השיתופית עד 2013, קיבלה ב-2005 מגרש בהרחבה הקהילתית כשהייתה בת 18 בלבד. מכיוון שהתגלו במגרש עתיקות, גדליה לא הצליחה בסופו של דבר לבנות בו בית.
ב-2014, תבעו גדליה ודודתה, זהבה גרופר, שקיבלה אף היא מגרש, את המושב ואת רמ"י בדרישה שיוקצו להם מגרשים אחרים. זאת, למרות שבעת ההקצאה השתיים חתמו על מסמך שבו הצהירו כי הן מודעות לכך שעלולות להיווצר בעיות, כגון מציאת עתיקות. במהלך המשפט התברר כי נוריאל גדליה יזם הכנת תב"ע חדשה, על חשבון כספי האגודה השיתופית, שמטרתה להכשיר שני מגרשים אחרים - לבתו ולאחותו, במקום אלה שהוקצו להן במקור.
באפריל 2021 הפסידה המשפחה במשפט שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים. באפריל 2024 הגישו גדליה וגרופר תביעה דומה בבית משפט השלום בבית שמש. ההליך עודנו מתנהל. לאחרונה פנו בני משפחת גרופר לרמ"י בדרישה לקיים את חוזי הפיתוח לגבי המגרשים המקוריים. זאת, לאחר שקיבלו תשובה מרשות העתיקות ולפיה אמנם לא תותר פגיעה בעתיקות, אך הרשות כן תשתדל לסייע במתן פתרונות שיאפשרו בנייה.
"העולם לא פייר ברוב המקרים" | מי באגודה ומי בהרחבה
ההרחבות הקהילתיות במושבים נולדו כאמור בשנות התשעים בעקבות משבר החובות הגדול של המגזר החקלאי. הן סייעו מאוד לצמצום החובות של מושבים (וקיבוצים), אך תרמו לשימור כוחן, ואף להתחזקותן, של האגודות בכל הקשור לשליטה בקרקע. מצב זה בא לידי ביטוי ביחסים, הרגישים לא פעם, בין האגודות לבין ועדים שהוקמו בהרחבות.
במספר מקרים בשנים האחרונות התברר שכאשר קיימת הקצאה חדשה לבנייה, ועד האגודה מבקש להקצות את הקרקעות לטובת הילדים של חבריה, ולא לטובת ילדי ההרחבות. זאת, אף-על-פי שאורח החיים של רוב התושבים - חברים באגודה או לא – דומה ואינו חקלאי. כך קרה במושב בלפוריה שבעמק יזרעאל כשב-2019 יצאה לדרך תוכנית להקמת שכונת בנים ממשיכים. רמ"י הקצתה 15 מגרשים בהנחה של כחצי מיליון שקל, המגרשים שווקו בהגרלה, אך רק 46 חברי האגודה הורשו להשתתף בה. תושבי ההרחבה, כמו כל אזרח אחר בישראל, הודרו.
בהרחבה של מושב נאות גולן, יש תושבים החוששים שתסריט דומה עלול להתרחש גם אצלם. ועד האגודה מקדם תוכנית בנייה על מגרשים צמודי קרקע, שלפחות חלקם מסווגים תחת הכותרת "השלמת נחלות", כלומר – השלמת שטח באזור המהווה חלק מהנחלה החקלאית. המשמעות היא שרק חברי האגודה ייהנו מכך. היוזמה נמצאת בשלבים ראשוניים וטרם הוגשה למוסדות התכנון.
"הם בעצם אמרו לנו: יש לכם את הבית שלכם וזהו, מעכשיו כל בנייה חדשה למגורים - זה שלנו. לכו תקנו בשוק החופשי", אומר אחד מתושבי ההרחבה. "הבעיה כאן יותר חמורה ממקומות אחרים ברמת הגולן, משום שהמושב תחום בגאיות. מהלך שכזה עלול להוביל למיצוי כל עתודות הקרקע למגורים במושב. בשלב מסוים, אחרי שאנשי ההרחבה הביעו התנגדות, הוועד אמר - 50 יחידות לקהילתי, 100 לחקלאים. אבל איזו צורה יש להתנהלות הזו?".
יו"ר ועד נאות גולן, אפי גלס, מסר בתגובה לשומרים: "אנחנו מתכננים תב"ע שתסדיר טעויות עבר שבהן חקלאים לא דאגו לזכויות שלהם. יש אנשים שרוצים לדאוג שלבן שלהם יהיה שטח. מנסים לדאוג גם למתיישבים הקהילתיים וגם לחקלאים בצורה הכי נעימה שאפשר. שוויון מלא אף פעם לא קיים. בסוף רמ"י יכניסו לכאן אנשים מכל הארץ כדי שיהיה שוויון. צריך לזכור שכל המגרשים במושב, גם הקהילתיים, יצאו מנחלות חקלאיות. אי אפשר לבוא ולעשות הפיכה במושב. יש התנהלות מסוימת ועושים אותה בצורה הכי שוויונית שאפשר, אבל העולם לא פייר ברוב המקרים".
מקרה דומה התרחש לפני שנה בכפר ורבורג ליד קריית מלאכי, שבו הקרקעות יקרות בהרבה בגלל קרבתו למרכז. בדצמבר 2022 למשל נמכר ביישוב בית על מגרש של חצי דונם תמורת 5.6 מיליון שקל, כשמרכיב הקרקע הוערך ב-3.4 מיליון שקל.
בדומה למושבים אחרים, בכפר ורבורג יש מעמד של "משקי עזר". כלומר, חברים שבעת הקמת המושב קיבלו כמה דונמים בודדים לטובת חקלאות קטנה, לעומת חברים שקיבלו נחלות רגילות (כ-30 דונם). בעלי משקי העזר לא נחשבים בדרך כלל חברי אגודה, אך בעידן של היום, הלא חקלאי, אין ממש הבדל ביניהם לבין שאר חברי המושב. ועם זאת, בכל הנוגע לנדל"ן ולהקצאות - ההבדלים קיימים בהחלט.
לפי נהלי רמ"י, מותר למשקי עזר לבנות בית שני בנחלה, ולא בית שלישי - כפי שמותר לחברי האגודה. ואולם, כל בנייה חדשה מוגבלת בהנחיות מוסדות התכנון ובמספר יחידות הדיור במושב הקבועות בתמ"א. במקרה של כפר ורבורג, בספטמבר 2024 תוכנית להקמת 92 בתים במגרשי הרחבה. זאת, לאחר שהמושב ביצע הליך של "המרת נחלות", שבו החזיר נחלות חקלאיות למדינה וקיבל במקומן מגרשים למגורים. בהליך זה, מותר לאגודה השיתופית להחליט למי להקצות את המגרשים.
כך, למרות שמשקי העזר הם חלק מהקהילה של כפר ורבורג, האגודה החליטה לתת את המגרשים רק לחבריה, ובגלל מגבלות התמ"א נוצר מצב שבו חלק מבעלי משקי העזר לא יוכלו לממש את זכותם לבנות בית שני. "זו אפליה. מבין בעלי הנחלות נתנו לכולם לבנות, אבל מבין בעלי משקי העזר לא נתנו לאף אחד", אומר לשומרים יזהר מרגלית, בעל משק עזר בכפר ורבורג שהגיש התנגדות לתוכנית. "אנו רואים בסירוב מצד המושב גזילת זכויות", מוסיף יצחק צור, מתנגד נוסף. "המושב מחויב לשמור על צדק חלוקתי ושוויוני".
גם כאן, בדומה לסיפור במושב אוהד, הוועדה המחוזית של מחוז דרום לא התייחסה לטענות מכיוון שהן לא היו קשורות לסוגיות תכנוניות, והתוכנית אושרה.
יו"ר ועד האגודה בכפר ורבורג, יואב הורביץ, מסר בתגובה: "המגרשים הם עבור חברי מושב שוויתרו על נחלות, בהתאם להחלטת רמ"י. אין מספיק מגרשים לכל חברי האגודה ויעשו הגרלה ביניהם. למה לא עושים הגרלה לכולם? אנשים לא מוותרים על הנכסים שלהם בשביל מישהו אחר".