חוזרים לשגרה, כלומר, כמעט
בעיצומה של המלחמה מול לא אחרת מאשר איראן, הממשלה קיבלה החלטה: המשק חוזר לשגרה. עובדים מתבקשים לשוב למשרדים, העסקים פותחים את שעריהם, וכל זאת בשם "החוסן הכלכלי" ו"היציבות התפקודית". אלא שלצד ההחלטה הזו, הוכרז כי מסגרות החינוך, גנים ובתי ספר, יישארו סגורים עד להודעה חדשה.
לכאורה, מדובר בפרטים טכניים. בפועל, זו מדיניות עם השלכות כבדות על מאות אלפי משפחות, ובעיקר על נשים, שממשיכות לשלם את המחיר הבלתי נגמר של ההחלטות "הגיוניות על הנייר" אך מנותקות מהמציאות בשטח.
כמו במגפת הקורונה, כמו במלחמת "חרבות ברזל" (שבעצם לא הסתיימה עדיין), גם כעת המדינה בחרה לשדר מסר כפול: תעבדו כרגיל, אבל תסתדרו לבד עם הילדים. בלי מסגרת, בלי פתרונות, בלי שאלות. במציאות הזו, מי שנמצאות בקו החזית הן נשים עובדות, אימהות צעירות, עצמאיות או שכירות, שנדרשות לבצע באורח פלא "ג'אגלינג" בלתי אפשרי בין משימות, תוך שהן מספקות תעסוקה, הרגעה, הסחות דעת ואהבה אינסופית, בין טיל אחד לשני. ועוד לא דיברנו על אלו שנשארות בבית לבד, בעוד שבני הזוג שלהן נקראו בפעם המי יודע כמה למילואים.
בימי הקורונה, ההחלטה להשאיר את מערכת החינוך סגורה בעוד המשק שב לפעול, הובילה לפערי תעסוקה מגדריים חמורים. לפי דוח הלמ"ס, שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה צנח, בעוד אחוזי האבטלה בקרב אימהות היו גבוהים משמעותית משל גברים. הנזק לא נמדד רק בשכר, אלא גם בקידום מקצועי, יציבות תעסוקתית ותפיסת הערך העצמי של נשים רבות.
מי שנמצאות בקו החזית הן נשים עובדות, אימהות צעירות, עצמאיות או שכירות, שנדרשות לבצע באורח פלא "ג'אגלינג" בלתי אפשרי בין משימות
במלחמת "חרבות ברזל" ראינו תסריט דומה: תחושת כאוס מוחלט סביב השאלה "מה עושים עם הילדים", בעוד הלחץ לחזור לשגרה כלכלית נחת על ההורים כמו פצצה. היינו מצפים שהממשלה תגיע לשלב הזה למודת ניסיון, אבל לא. כלום לא השתנה. והכי גרוע: השיח הציבורי כמעט עיוור להשפעה הזו.
החלטות שמתקבלות מבלי לקחת בחשבון את התא המשפחתי פוגעות לא רק במשפחות עצמן, אלא במשק כולו. עובדים טרודים, מותשים, מפוצלים בין זירות – הם לא עובדים יעילים. היעדר פתרונות מגביר את השחיקה, מעודד עזיבה של נשים את שוק העבודה, ומנציח את התלות של משפחות בתשתיות לא גמישות.
גם מערך סבסוד שמאפשר להורים להיעזר במטפלות פרטיות או בחופשות בתשלום, נדחה מהשיח. המסקנה המתבקשת: במדינה שממהרת להחזיר את הייצור, היא שוכחת שהלב הפועם של הכלכלה הוא לא המפעל, אלא הבית.
המספרים שמאחורי הקריסה
בין כל הדיבורים על "הרתעה", "תגובה כואבת" ו"עורף חזק", יש מאות משפחות שנשארו בלי קורת גג. לא כמשל, לא כמטפורה, אלא בפועל: רסיסים הרסו את הסלון, הטיל מחץ את חדר הילדים, ואין יותר בית לחזור אליו. אלא שכאן מתחילה הדרמה האמיתית, לא באזעקה, אלא בניירת. כי ברגע שבו אתה מאבד את הבית, אתה אמור לפנות למערכת שתחזיר אותך לשגרה. בפועל? זה מרגיש יותר כמו מבוך.
מתחילת המלחמה עם איראן התקבלו במוקדי קרן הפיצויים של רשות המיסים 30,735 תביעות, מהן 25,040 בגין נזק למבנה, 2,623 בגין נזק לרכב ו-3,006 בגין נזק לתכולה וציוד. 8,190 איש פונו מביתם. נכון לבוקר זה פועלים ברחבי הארץ 50 צוותים של קרן הפיצויים - מס רכוש, מהם 28 במרכז הארץ, 15 בדרומה ו-7 בצפונה.
אבל מעבר למספרים היבשים, המשמעות ברורה: כמעט 3,000 תושבים פונו מבתיהם כי הם פשוט לא ראויים למגורים. בערים כמו בת ים ורחובות, מספר הבניינים שנפגעו כבר חצה את רף ה-150. התמונה ברורה: יש פה מאות משפחות, רובן עם ילדים, שכרגע מתגלגלות בין מלונות, קרובי משפחה ודפים פתוחים במערכת ממשלתית.
ברגע שבו אתה מאבד את הבית, אתה אמור לפנות למערכת שתחזיר אותך לשגרה. בפועל? זה מרגיש יותר כמו מבוך
לכאורה, המדינה ערוכה. יש מס רכוש, יש טפסים, יש מוקד טלפוני (*4954). אפילו הובטח מסלול מהיר לפיצוי של עד 30,000 שקל, בלי שמאי, בלי דיחוי. אבל בפועל? התורים לאישורים נמשכים, צוותי שמאים לא מספיקים להגיע, והתהליך מייגע ומתיש, במיוחד למי שאין לו גישה דיגיטלית, ואין לו פנאי לשבת ולדווח על כל כפכף שנשרף.
פיצוי התכולה, אגב, מוגבל בסכומים: כ-14,500 שקל ליחיד, 25,000 שקל לזוג ועוד כ-5,000 שקל לכל ילד. בגדים? עד 2,500 שקל. מכשירי חשמל? עד 25,500 שקל. כלומר, גם אם הכול נשרף, תצטרכו להוכיח שהיה לכם הרבה, ולהסתפק בפחות.
ומה עם הלינה? גם זה זמני מאוד.
מי שפונה מביתו זכאי ללינה בבית מלון, והמדינה כיסתה את העלות לשבוע אחד בלבד. לאחר לחץ ציבורי, האריכו את השהות לשבועיים בלבד, וגם זה בלי התחייבות להמשך. התוצאה: משפחות לא יודעות האם להתארגן לטווח קצר או להתחיל לחפש שכירות. המלון אולי נוח ליום-יומיים, אבל הוא לא מקום לחיים.
בנוסף, אין גוף אחד שמרכז את הטיפול. אין קצין קישור. אין "נציג המדינה" שילווה את מי שיצא מהבית שלו בלילה אחד. יש הרבה כוונות טובות, אבל אפס תיאום. מהר מאוד, זה הופך ממצב חירום לסיוט בירוקרטי.
אם לא תהיה מדיניות פיצויים יעילה, שקופה ומהירה, לא תהיה חזרה אמיתית לשגרה. לא למשפחות ולא למשק. כי מי שאין לו איפה לישון, גם לא יצליח לתפקד. בטח לא כשהוא מתמודד עם ילדים, טראומה, חוסר ודאות ופחד יומיומי. החוסן האמיתי של העורף לא נמדד בכמה טילים יורטו, אלא בכמה משפחות הרוסות הצליחו לקום על הרגליים.
דברים שאסור לשכוח מתוך האופוריה
אפילו דורי, שמוביל מחאה נגד נתניהו כבר שנים, נסחף בגל ההתלהבות הכללית. 'איזה ניצחון!' הוא אומר. וזה בדיוק מה שמפחיד - כשגם המבקרים החריפים ביותר מפסיקים לראות מה קורה מתחת לפני השטח.
לקרוא לד' מתנגד של נתניהו זה זלזול בלשון המעטה. הוא היה שם עוד לפני שזה היה טרנד. אבל גם הוא נסחף עכשיו באופוריה. "זה מדהים, מדהים. איזה ניצחון. הפלנו את האיראנים", הוא אומר.
ואם ד' באופוריה, מה יגיד האדם הפשוט? אבל כאן אולי המקום להזכיר למי שצפה בטלוויזיה יותר מדי זמן, שאופוריה ופטריוטיות אינן עיתונות. יש כמה דברים שנשכחו בדרך.
החשובים מכולם הם החטופים. למרות כל מיני הנחות, הם - ובמיוחד החיים שבהם - לא התקרבו מילימטר לשיבה הביתה. הצבא ממשיך בפעילות בעזה, סופג אבדות כואבות (12 חללים רק מתחילת יוני), והממשלה מנסה לשווק את זה כמציאות שאי אפשר לעשות איתה כלום.
אפשר היה לקוות שהצלחה צבאית תוביל את ישראל לסגור עניינים גם ברצועה ולהשיב את בניה הביתה. אלא שתקווה כזו מתעלמת מהיושבים בממשלה ומהדחיפה שלהם למלחמה שלא נגמרת. מספר ההרוגים בעורף הולך ועולה, אבל גם זה נתפס כמחיר סביר. כשאומרים שאפשר לסבול 800 הרוגים - מספר שהיה מעלה זיעה קרה עד לפני כמה שנים - מה הבעיה לקבור עוד כמה עשרות ולבקש מהניצולים להגיד תודה?
בינתיים, נתניהו עסוק בשכתוב ההיסטוריה בשלל "ראיונות" לעיתונות. הוא מציג את פיטורי הרמטכ"ל ושר הביטחון - שהיו בין מתכנני המתקפה - כאילו הם שהובילו להצלחתה. העובדה שעננה פוליטית מרחפת גם מעל המתקפה הזו היא עדות למורשת האמיתית שלו.
שר האוצר סמוטריץ' עסוק בהילול הצבא וחיל האוויר - אותם תקף כשחיילי המילואים הפריעו למפלגתו לקדם את הרפורמה המשפטית. מירי רגב מפיצה הודעות על היערכות מראש ותוכניות חילוץ.
בפועל, המציאות הפוכה. בעוד הצבא והמוסד הפגינו היערכות כמעט מופתית, משרד האוצר לא טרח להכין תוכנית מגירה לשיתוק המשק. אחרי שני שיתוקים גדולים - הקורונה והשבת השחורה - לכלכלני המשרד אין עדיין מושג איך יפצו את הנפגעים ומי שאיבד הכנסה. מה הצליחו לתת? 500 שקל.
בעוד הצבא והמוסד הפגינו היערכות כמעט מופתית, משרד האוצר לא טרח להכין תוכנית מגירה לשיתוק המשק
מאז תחילת המלחמה לא כונסה ועדת השרים למוכנות העורף. טוב, מה כבר יכול לקרות.
משרד התחבורה גם הוא נתפס עם המכנסיים למטה. הוא הגיב באיחור רב, בלי להשתמש בכלים שברשותו כדי להחזיר ישראלים ארצה או לאפשר יציאה מהארץ. מה יש במקום? התייעצויות עם אל על אם מותר לטוס בשבת. ראשוני הישראלים הגיעו בחזרה רק אחרי שבוע, וישראלים רבים עדיין תקועים במדינה. מזל שיש הסכם שלום עם ירדן ומצרים ואפשר להגיע דרכן.
את הזמן מנצלת הממשלה למשחק האהוב עליה: הטבות למקורבים וביטול סממנים דמוקרטיים. השבוע התנהל דיון בוועדת הכספים על תקצוב מועצות דתיות. נושאים כמו חל"ת, פיצויים לעובדים או עתיד תקציב המדינה לא עלו על הפרק. בוועדת השרים ידונו ביום ראשון בהצעה שחקירה נגד חיילי צה"ל תתבצע רק באישור הרמטכ"ל. גם עתידו של התאגיד נמצא על הפרק.
בשעה שהשורות האלה נכתבות, בדיוק עלינו מהמקלט. ניסינו לבדוק שחברינו ומכרינו לא נפגעו בנפילות. כשאתה אחוז אימה והידיעות על הרוגים ופצועים זורמות מכל עבר, הביקורת על השלטון נדמית לא לגיטימית. ממשלה אחרת הייתה משתמשת בתחושה הזו כדי לרפא את הפצעים בעם ולשאוף לעתיד טוב יותר. נדמה שבממשלה הזו אין לכך סיכוי.
האופוריה והקריאות לאחדות - או במילים פשוטות, איסור על ביקורת ובמיוחד משמאל - לא יכולות להסתיר את המציאות. הן לא יכולות למחוק את מה שמגיע לנו כאזרחים.
ההתלהבות תחלוף. החטופים עדיין שם. החללים לא יחזרו. והכשלים? הם יישארו איתנו הרבה אחרי שהזיקוקים האחרונים יכבו. השאלה היחידה היא: האם נזכור מי אחראי, או שניתן לגל הגאווה הלאומית הבא למחוק גם את זה.