המערכת חולה, וההסתדרות לא הביאה למורים את התרופה
"זה מה שאני אוהבת לעשות", אמרה לנו אשת חינוך מהמרכז. הרבה זמן למחשבה על התחום אין לה. היא עובדת 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. גם בתפקיד כמנהלת המוסד שבו היא עובדת וגם כמחנכת. כשהיא לא עוסקת בזה היא מרכזת מקצוע. מה לעשות, חסרים מורים.
"אני חיה במציאות שבה אני בחירום כל הזמן", היא מספרת. תמיד דרושה זמינות. תמיד יש נושא שדורש טיפול. תמיד צריך להבין מה עושים עם המשימה שלקחה על עצמה. חופש או זמן פרטי הם מושגים שהיא שומעת עליהם רק מאנשים שמתלוננים על חופשות הקיץ של המורים. לה אין.
חלק לא קטן מזמנה מוקדש לגיוס: לשכנע את אנשי הצוות לעשות עוד משהו אחד עבור הילדים, לשכנע את ההורים להגיע על חשבון זמנם הפנוי ולסייע בעוד משהו. אי אפשר לתגמל על ההשקעה ואי אפשר לוותר. החינוך של הילדים חשוב יותר מהמחסור בכוח אדם.
היא עושה עבודה של שלושה אנשים (בהגדרה, לא רק בהיקף של העבודה), שהיא קריטית בכל מובן שאפשר לחשוב עליו. היא מקבלת 12 אלף שקל בחודש נטו. "שליחות זה נהדר, אבל עם זה לא הולכים למכולת", היא קובעת. כבר שנים היא אומרת שצריך שינוי, ועכשיו היא שמחה שהוא מגיע מלמטה.
היא עושה עבודה של שלושה אנשים. היא מקבלת 12 אלף שקל בחודש נטו. "שליחות זה נהדר, אבל עם זה לא הולכים למכולת"
הגננות החלו את המאבק, המורים המשיכו, וכולם מקווים שיהיה מי שיקשיב להם. לאוצר אכפת רק מצמצום הוצאות ומחלומות על הפרטה. יואב קיש אהב להתנגח בסמוטריץ', אבל ברגעים החשובים באמת, באישור התקציב, תמך בקיצוץ שכר לאנשי החינוך. מהם אין לאנשי החינוך ציפיות כבר שנים.
מי שהייתה אמורה להוביל את המאבק שלהם היא הסתדרות המורים. אלא שזו חתמה על הסכמים שלא משנים בפועל את ההפחתה בשכר ובתנאים, אלא רק בפריסה שלהם. המורים, בצדק, הרגישו מרומים. הם ראו את המורים החרדים (לא את כולם, אגב) מקבלים פטור מהקיצוץ, וכבר לא הבינו מי דואג להם.
הסתדרות המורים (וארגון המורים, שלא עשה דבר אבל הציע מהצד ייעוץ משפטי וארגון הפגנה) התעלמו ממה שקורה בשטח. אולי התחילו להאמין לכל ההשמצות על כך שהם דואגים למורים ולא נכנסים מתחת לאלונקה. השטח הזכיר ליפה בן-דוד ולכל חבריה בהסתדרות שארגון עובדים אמור לדאוג לתנאים של עובדיו לא כי הם פריבילגים, אלא כי מדובר באנשים עם המשרה החשובה ביותר בישראל שמקבלים תנאים מעליבים. מתוך הזעזוע הזה לא צריך לבוא פירוק של האיגוד, כפי שחולמים בימין, אלא לקום איגוד אמיתי שמשיג הישגים אמיתיים.
אשת החינוך מהמרכז המשיכה לדאוג לתלמידים שלה גם בשביתה. העיצומים שלה היו מול המערכת, לא מולם. אולי, אם מישהו היה דואג לתנאים שלה, היא הייתה יכולה לדאוג קצת פחות ולחשוב רק על חינוך.
סמוטריץ' רוצה התנחלויות והחטופים נדחקו לסוף הרשימה
החטופים. הם היו אמורים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו. 59 האזרחים והחיילים שנחטפו ב-7 באוקטובר, ומאז סובלים בשבי החמאס. אבל מתברר שעבור ממשלת ישראל, החטופים מדורגים במקום השישי והאחרון ברשימת היעדים של המבצע הצבאי המתוכנן "מרכבות גדעון".
כן, קראתם נכון. בפקודת המבצע שהוצגה למפקדים, השבת ה"בני ערובה" (אפילו לא "חטופים") נמצאת אחרי "הכרעת חמאס", "שליטה מבצעית בשטח", "פירוז השטח", "פגיעה ביעדי שלטון" ו"ריכוז והנעת האוכלוסייה". זאת למרות שהרמטכ"ל זמיר התחייב בפני הציבור והמשפחות שמטרת המבצע היא השבת החטופים.
האופטימיים בינינו יגידו שמדובר במבצע תודעתי נרחב של הממשלה שנועד לדחוק את חמאס לפינה בדרך לעסקה. מי שמאמין בזה כנראה לא חווה את מעלליה של ממשלת נתניהו. בפועל, נראה שמדובר בסדר עדיפויות מעוות שבו אידיאולוגיה פוליטית מכתיבה את ההחלטות, לא טובת האזרחים.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הצהיר בגאווה: "בפעם הראשונה מדברים בלי להתבייש על המילה 'כיבוש' – צה"ל הולך לכבוש את רצועת עזה, הולך להחזיק בשטח לאורך זמן".
המבצע הצבאי יעלה 25 מיליארד שקל בשלושה חודשים בלבד, והתקציב הביטחוני השנתי יתפח ל-160 מיליארד שקל. הכסף הזה יגיע מהכיס שלנו
אך החשבון הכלכלי של "כיבוש" כזה אסטרונומי. כלכלני האוצר מעריכים שב-2025 הצמיחה תרד ל-3.4% - כמעט נקודת אחוז פחות מהתחזית המקורית. הגירעון יזנק ל-4.7%. והמבצע עצמו? 25 מיליארד שקל בשלושה חודשים בלבד, והתקציב הביטחוני השנתי יתפח ל-160 מיליארד שקל.
הציבור הישראלי כבר עכשיו כורע תחת העול. פחות מיכולת לתכנן קדימה, יותר בגלל הצורך לקצץ בהוצאות היומיומיות. וכשהישראלים נאנקים תחת יוקר המחיה, מה אומר האיש שאמון על הכלכלה? "המלחמה תסתיים, שרשראות האספקה יפתחו, תהיה פה אוטוסטרדה של יבוא... וזה ייצור תחרות."
אלא שכאן חשוב להקשות: איך בדיוק תסתיים המלחמה ויתחיל כל הטוב הזה אם שר האוצר עצמו פועל להאריך, להרחיב ולהנציח אותה? רגע אחד סמוטריץ' מודה שסיום המלחמה הוא הפתרון, ואז מעמיק את הבעיה.
כאזרחים, אנחנו נדרשים לשאת על גבנו עוד ועוד. לשלוח את ילדינו למלחמה מתמשכת עם תוצאות מפוקפקות, ולשלם עליה מחיר שהולך וגדל בגוף, בנפגש ובכיס. אותו אדם שידע לחסום רכש מטוסים לצה"ל ולהיאבק על הפנסיות התקציביות, מתעלם כעת מעלויות המלחמה ומשלכותיה ארוכות הטווח. מי ישלם? מה זה משנה. העיקר שנצרים תקום מחדש.
החטופים? הם יחכו. הם במקום השישי ברשימה.
כמו במחאת המורים, נגלה שהתחלנו להתנגד לצעדים האלה דקה אחת מאוחר מדי, אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה. אולי הגיע הזמן להתעורר לפני שנשלם את המחיר המלא.
התעופה הישראלית תחת אש
האירוע הביטחוני החמור שהתרחש השבוע, הטיל מתימן שלא יורט ונחת במרחב נתב"ג, החריף עוד יותר את המשבר בענף התעופה הישראלי. עם נפילת הטיל, נסגר המרחב האווירי למספר שעות, ופתח את שרשרת הודעות השעיית הקווים של עשרות חברות תעופה זרות עד סוף השנה ואף מעבר לכך. אלפי נוסעים נתקעו מעבר לים, והמדינה נאלצה להפעיל טיסות חילוץ על מנת להשיב את הנוסעים שנתקעו בחו"ל הביתה.
רוב חברות, ביניהן, ריינאייר, וויז אייר, קבוצת לופטהנזה - אוסטריאן, סוויס לופטהנזה ובריסל, אייר פראנס וטרנסאווייה, דלתא, ויונייטד ביטלו את טיסותיהן עד השבוע הבא. איבריה ובריטיש איירוויז החליטו להמתין עוד כחודש עד לקבל ההחלטה.
לעומתן, פליי דובאי ממשיכה להפעיל 8 טיסות ביום לדובאי. חברת איתיחאד מפעילה טיסות לאבו דאבי. גם אזרבייג'ן איירליינס, שביטלה ליומיים, חזרה ביום שלישי לטוס לארץ, כך שהקווים למזרח די פתוחים, בנוסף לחברות התעופה הישראליות: אל על, ישראייר, ארקיע ואייר חיפה. גם חברות התעופה שבבעלות ישראלית כמו TUS ובלו בירד ממשיכות לטוס מיוון וקפריסין.
כ-12 אלף ישראלים נתקעו ביעדים שונים באירופה ובצפון אמריקה. בעוד שחלק הצליחו להשיג מקום בטיסות של אל על, ישראייר או ארקיע, לא מעטים נאלצו להמתין ימים כמה לטיסה חזרה.
הצעד החריג הגיע דווקא מחברת אל על, שהודיעה כי תגביל את מחירי הכרטיסים בטיסות החילוץ, צעד שלדבריה נועד "למנוע ספסרות ולתת מענה הוגן לנוסעים במצוקה". עם זאת, ההגבלה גררה ביקורת מצד משקיעים - שטוענים כי ההכנסות נפגעות בזמן שבו הביקוש גבוה וההיצע מצומצם.
יידרשו חודשים ארוכים – ואולי גם מהלכים מדיניים - כדי להשיב את השמיים לשגרה
לפי הערכות משרד התחבורה ורשות שדות התעופה, המשק הישראלי עלול לספוג פגיעה של למעלה מ־1.2 מיליארד שקלים אם ביטולי הטיסות יימשכו בחודשים הקרובים. הנזק מתפרס על פני מספר סעיפים:
ירידה בהכנסות מתיירות נכנסת – פוטנציאל אובדן של כ-800 מיליון שקלים עד סוף הקיץ.
אובדן עמלות ונכסים מסחריים בנתב"ג – חנויות הדיוטי פרי, שירותי קרקע והסעות.
פגיעה בהכנסות של חברות התעופה הישראליות - שיבוש לוחות זמנים, ירידה בתפוסה, עלויות ביטוח ואבטחה, עלויות למדינה במימון טיסות חילוץ והסכמי ביטחון, כולל סיוע משפטי וניהולי להסדרת הטיסות.
אנליסטים מזהירים כי ככל שהמצב הביטחוני יוסיף להיות בלתי יציב, כך חברות נוספות יעדיפו לדחות את חזרתן. השוק הישראלי קטן מדי ביחס לסיכון הביטחוני, וחברות לא ימהרו לסכן צוותים, ציוד ומוניטין. עם זאת, מכיוון שאנחנו קרובים לחודשי הקיץ, משרד התחבורה שוקל לאפשר לחברות זרות גישה נוחה יותר לנחיתה באילת או רמון כאופציה חלופית, אך בינתיים נתב"ג נותר היעד המרכזי עם פעילות מוגבלת.
בשורה התחתונה השמיים אולי לא סגורים – אך התעופה הישראלית ממשיכה לחוות את אחד המשברים הקשים בשנים האחרונות שהתחיל עוד מהקורונה, עם עשרות חברות זרות שהקפיאו את פעילותן, אלפי נוסעים מתוסכלים, ונזק כלכלי רחב היקף, יידרשו חודשים ארוכים – ואולי גם מהלכים מדיניים - כדי להשיב את השמיים לשגרה.
תם עידן: האורקל מאומהה פורש
השבוע רעדה האדמה בסיומו של עידן גדול בשוק ההון. לאחר יותר משישה עשורים שבהם עיצב את דמותה של ברקשייר הת'אווי והפך לאחד מהמשקיעים הבולטים והמשפיעים ביותר בזירה הכלכלית העולמית, וורן באפט הודיע על כוונתו לפרוש. ההודעה, שפורסמה במהלך האספה השנתית של ברקשייר, סימנה את סיומה של תקופה היסטורית בשוק ההון העולמי - תקופה שבה איש אחד, בעזרת תבונה, צניעות, והתמדה, שינה את פני עולם ההשקעות.
וורן אדוארד באפט, שנולד ב-1930 באומהה, נברסקה, רכש את מנייתו הראשונה בגיל 11 והגיש את דו"ח המס הראשון שלו בגיל 13. כבר אז הפגין את הלהט, החישוב הקר והסקרנות שהפכו לסימני ההיכר של הקריירה שלו. אחרי שלמד באוניברסיטת קולומביה בהדרכתו של בנג'מין גרהאם - אבי תורת "השקעות הערך" – אימץ באפט את הפילוסופיה הזאת ואף שכלל אותה באופן שהותאם לאופיו ולאופייה של ברקשייר הת'אווי.
באמצע שנות ה-60 רכש את השליטה בברקשייר, שבאותה תקופה הייתה יצרנית טקסטיל כושלת. הוא שינה את ייעודה והפך אותה לאחת מחברות האחזקות הגדולות בעולם, המחזיקה בעשרות חברות בתחומים מגוונים - מביטוח ורכבות ועד שוק הממתקים והטכנולוגיה.
בבסיס הגישה של באפט עומדת תורת ההשקעה בערך (Buy businesses, not stocks) כלומר, חפש חברות טובות, מנוהלות היטב, שניתן לרכוש במחיר סביר ולשמר לאורך זמן. זה לא משחק של תזמון שוק, אלא של אמונה בשוק. העיקרון הפשוט לכאורה, "קנה והחזק", הפך לכלל היסוד של הדורות הבאים.
באפט מדגיש פעם אחר פעם את ערכם של סבלנות, משמעת עצמית, ואת הצורך להבין היטב את מה שאתה קונה. "אם אתה לא מבין את העסק תוך חמש דקות, אל תשקיע בו", הוא נוהג לומר. הצלחתו הפיננסית של באפט – ששוויו האישי מוערך כיום בעשרות מיליארדי דולרים – היא מרשימה בפני עצמה. אך ההשפעה העמוקה שלו ניכרת הרבה מעבר לרווחים. הוא הביא לעולם השקעות מידה של צניעות, שקיפות, ונכונות להודות בטעויות. הוא תרם את עיקר הונו לצדקה במסגרת יוזמת Giving Pledge, ושידר מסר לא אופייני לעולם הקפיטליסטי: הצלחה אמיתית אינה נמדדת רק ברווח, אלא באיכות ההחלטות ובערכים שמנחים אותך לאורך הדרך.
מודל ההשקעה של באפט הוא מגדלור למשקיעים מקצוענים וחובבים כאחד
כעת, כשהמושכות עוברות לגרג אייבל, סגן יו"ר ברקשייר ומי שאחראי על תחומי התשתיות והאנרגיה בחברה, אנליסטים עוקבים בדריכות אחרי הכיוון העתידי של הקונגלומרט. אייבל, יליד קנדה, נחשב לדמות דיסקרטית, עניינית ויסודית, ששירת את ברקשייר נאמנה במשך שנים. באפט עצמו הביע בו אמון פומבי ואמר: "אם משהו יקרה לי מחר, גרג הוא האיש".
תחזיות אנליסטים מצביעות על כך שאייבל צפוי לשמר את העקרונות המוכרים של באפט – זהירות, חשיבה לטווח ארוך, וחיפוש אחר עסקים עם ערך מוסף אמיתי. עם זאת, סביר להניח שהוא יכניס גוונים חדשים להנהגה - פתיחות רבה יותר לעולם הטכנולוגיה, אולי שילוב מהודק יותר עם העולם הדיגיטלי, וחתירה לניצול הזדמנויות בשווקים המתפתחים.
פרישתו של באפט אינה רק ציון דרך אישי – היא גם קו פרשת מים לעולם ההשקעות כולו. המודל שהוא הציב, הן מבחינה פיננסית והן מבחינה מוסרית, ימשיך להוות מגדלור למשקיעים מקצועיים וחובבים כאחד. ברקשייר הת'אווי אולי עומדת בפני שינוי פרסונלי, אך נדמה שהרוח שמלווה אותה – רוח של אחריות, חישוב מושכל, ואמונה בצמיחה לטווח ארוך - לא תשתנה בקרוב. המנהיג מתחלף, אך המורשת נשארת.