"אני רוצה שתדע שזה רגע מאוד קשה בשבילי, לא ישנתי בלילה", אמר לי ק., מנכ"ל חברת הסטארט-אפ שהעסיקה אותי, כשנקראתי לפתע למשרדו. סיטואציות פיטורים נחלקות בגדול לשניים: יש את אלו שמרגישים באוויר, גם אם בתת-מודע, ויש את אלו שנוחתות פתאום בלי אזהרה. זאת הייתה סיטואציה של אופציה ב'. הוא קרטע בגמגום מתירוץ לתירוץ, עטף במילים כמו "התוכנית העסקית החדשה שלנו" ו"פיבוט" את העובדה שהוא ויתר מנהליה הבכירים של החברה שרפו עשרות מיליונים מכספי משקיעים במשך שנתיים מבלי להציג קמצוץ של מוצר - עד שהברז נסגר. סיטואציה קלאסית של חוויה חוץ גופית, שבה המשך המונולוג זוכה להנהונים מנומסים אחת לדקה בערך, בזמן שהמוח מתחיל לרוץ.
החרדה הגדולה ביותר שנחתה עליי היא החיפוש. זה לא רק הצורך להתמודד עם השוק המתמתן וראיונות העבודה והוואטסאפים והטלפונים לכל מי שמכיר אותי ואולי שמע על מישהו שמחפש עובדים. כי חיפוש עבודה הוא קודם כל הסתכלות פנימית: מה עשיתי, מה אני רוצה לעשות, מה ההישגים והחוזקות שלי, ומה אם אין לי תשובה לאף שאלה.
בעודי יושב בבית ומריץ VOD עשיר של תרחישי זוועה אפשריים, קיבלתי שיחה מ-ד., מכר שלא פגשתי יותר מפעמיים פנים אל פנים, עם הצעה: "אני פותח עסק לכתיבת קורות חיים, בזמן שאתה מחפש את עצמך - בוא תעבוד איתי". זאת נשמעה עסקה משתלמת, בעיקר כי היא סיפקה לי משהו לעשות מלבד לחרוד ולרפרש את הלינקדין. זאת סיטואציה משעשעת להיות מחפש עבודה שעוזר לאנשים אחרים למצוא עבודה, והיא רק הפכה אירונית יותר ככל שהחודשים חלפו וקורות החיים שלי המשיכו לזכות בעוד ועוד מכתבי "תודה, אבל לא תודה", בזמן שאחרים השתמשו בקורות החיים שכתבתי עבורם כדי לבשר בפוסטים חגיגיים על המשרה החדשה שלהם. זה לא רק שהסנדלר הולך יחף, הוא אפילו לא יודע לקשור שרוכים. וכך, חלטורת ה"בוא נעשה משהו כדי שלא נשתגע" הפכה לעבודה הקבועה שלי.
יש משהו מאוד שוויוני בטכניות של מסמך קורות חיים. כולם נכנסים בדף אחד - המנכ"ל שניהל אופרציות בינלאומיות בהיקף של מאות מיליוני דולרים, והשף שהחליט לעשות הסבה ובדיוק סיים קורס QA. לכולם יש חלק של השכלה וניסיון תעסוקתי, כישורי מחשב ושפות, מיומנויות ומילות מפתח. לכולם מוקדשת עד שעה של ראיון, וכולם מקווים שהמסמך הזה הוא מפתח לעתיד טוב יותר, ורוד יותר, אופטימי. ניר צדוק האדיר מ"הארץ" כתב פעם שהרגע הכי יפה של הכדורגל הישראלי הוא שנייה לפני שריקת הפתיחה לעונה כשכל החלומות והתקוות עדיין לא פגשו את המציאות. זה נכון גם לקורות חיים. רגע לפני שהם נשלחים, זו הגרסה הכי חדה, מרשימה ומקצועית שהיינו רוצים להציג לעולם. וככל שהמפגש הזה עם יותר ויותר חלומות נמשך, עולות עוד ועוד תובנות על הסיפור של כולנו עם החיפוש הזה.
(כמעט) לאף אחד אין תשובות לשאלות הגדולות
זוכרים את משבר ה"מה עשיתי, מה אני רוצה לעשות וכו'?", הבנתי שזה לא רק אני. יש לא מעט אנשים שסגורים בצורה מאוד מדויקת על האתגר הבא שלהם, אבל אין כמעט אדם שראיינתי לקורות חיים שידע הכל: מה החוזקות שלו, איך הוא מדגיש אותן לקראת התפקיד הבא, אילו הישגים מתפקידים קודמים יכולים לגרום לו לבלוט בתפקיד הבא ומה עדיף להצניע, מה יש בו שיגרום לו להיבחר ולא למאה מועמדים אחרים.
זה קורה כי רובנו לא מנהלים עם עצמנו את השיח הזה, וכשאנחנו ממש חייבים - מוצאים מישהו אחר שיעשה אותו בשבילנו, וזה הגיוני. אלה שאלות לא פשוטות, עם תשובות שלא תמיד נעים או פשוט להתמודד איתן. ולכן אולי כולנו כקולקטיב טועים ביישום של התהליך הזה. במקום לעשות אותו לבד עם עצמנו ומסמך וורד, אפשר לעבור אותו עם מישהו קרוב שישאל אותנו, ויכוון ויתעקש ויחדד, עד שנראה את עצמנו על הדף. משם, כבר הרבה יותר קל לדעת מה אנחנו כן ומה אנחנו לא.
במה אני טוב? אלוהים יודע|צילום: Chris Hondros, Getty Images אנחנו רוצים להיות פתית שלג ייחודי
"מה, זה העיצוב?", "אני לא מרגיש שיש פה פלפל", "אחי, אני שילמתי על וואו - וזה לא וואו". כן, כל אלה תגובות ראשונות אמיתיות של לקוחות, ולכולם מכנה משותף: אנחנו שבויים בקונספציות ישנות. שנים של פי.די.אפים מעוצבים וקאנבה, וכמובן חיים בעולם של ריגושים מיידיים ורשתות חברתיות, שכנעו אותנו שמי שלא צבעוני, בולט, צועק, יוצא דופן או יצירתי בהצגה הראשונית שלו - יישאר מאחור. סף הריגוש כל כך גבוה שלא נבזבז עוד שתי שניות על סטורי לא מרשים, אז על קורות חיים?
העניין הוא ששוק העבודה הולך בכיוון הפוך לחלוטין. לפי מחקרים שונים, למגייסים יש כיום בין 20 שניות לחצי דקה לקורות חיים. את רוב העבודה עושות תוכנות אוטומטיות שסורקות את קורות החיים שלנו, ומחפשות מילות מפתח שהוזנו מראש. למגייסים אין את הזמן או יכולת הקשב להעריך את העיצוב המושקע שלכם. להפך, הוא עלול להקשות עליהם למצוא את מה שהם מחפשים במהירות - ולעבור לקורות החיים הבאים בערימה. ולתוכנה? לה ממש לא אכפת כמה יפה הפונט של המיומנויות שלכם. למעשה, להרבה מהן יש בעיה עם קריאה של מסמכים מעוצבים - וקורות החיים שלכם נפסלים רק בגלל שהיו יצירתיים.
קורות חיים יעילים הם כאלה שפוגעים במקסימום מילות המפתח של המשרה שאליה הם מכוונים, ויודעים לענות על שאלות שהמגייס של המשרה מחפש. זה לא סקסי, זה לא מיוחד, זה לא וואו - אבל זה מה שיביא את ההזמנות לראיון. את היצירתיות, האינדיבידואליות והעושר הפנימי שלכם תשמרו לשם.
לא ככה כותבים קורות חיים|צילום: ESB Professional, shutterstock לעבוד קשה ובתנאי לחץ זה בדיוק מה שזה נשמע
"אני רוצה עבודה עם הרבה כסף, אבל בלי לעבוד קשה", אמרה לי אישה צעירה מקסימה שעובדת כיום בפס ייצור לבטריות חכמות - וכמה שזה נאיבי ואוטופי, יש הרבה אמת שמסתתרת מתחת לכנות הנדירה הזאת. זאת עובדה ידועה שהישראלים עובדים הכי הרבה שעות במערב, וגם שהתפוקה לזמן המטורף הזה לא מתבטאת בתוצאות עבודה טובות יותר. תוצאה של שילוב בין היפר-קפיטליזם אמריקאי ומנטליות ים-תיכונית, שמייצר דיסוננס בלתי נסבל. מיטב המנכ"לים ושאר גורואים ומומחים מטיפים כבר שנים שהקלישאה על "אם תעבדו קשה - תצליחו" לא באמת מתיישבת עם המציאות. להפך, אם אתם גורסים את עצמכם לעייפה ומפיקים תוצאה שמישהו אחר יכול לייצר בחצי מהזמן ותוך אכילת תפוח - סביר שהוא ייקח את המשרה שלכם. וגם אם אתם אוכלי התפוח, בכלל לא בטוח שהזמן שאתם מבלים בעבודה ששווה את זה.
לכן, רגע לפני שאתם מצהירים על עצמכם כמי שפורחים בתנאי לחץ ובסביבה מאתגרת, טורפים דדליינים לארוחת בוקר, ומג'נגלים משימות של שלושה אנשים - אולי שווה לשאול אם בעוד שנה, שנתיים או חמש עדיין תרצו להיות כאלה. ולא, ה"דרישות" האלה לא נעלמות בתפקידי הניהול שאליהם תתקדמו בתקווה. יותר מדי אנשים שראו את חיי החברה שלהם נעלמים ואת הילדים גדלים בלעדיהם, הובילו את תנועת "ההתפטרות השקטה" - שבפועל אמרה אמת מאוד פשוטה: העבודה היא בדיוק מה שהיא - עבודה. אין סיבה שתשלט על החיים שלנו. יכול להיות שתצטרכו לוותר על כסף או על משרה אטרקטיבית, אבל מה תעשו עם כל הכסף הזה כשתהיו פקעת של עצבים עם טייטל ניהולי?
זו התוצאה שחיפשתם?|צילום: Stokkete, shutterstock מספר הדעות שתשמעו על קורות החיים שלכם שווה לכמות האנשים שתשאלו
בני אדם בכלל, וישראלים בפרט, הם יצורים שבנויים על סיפורים. כל אחד מאיתנו מחזיק בסיפור שמגדיר אותו, ולכן חי כדי להגן עליו. זה אומר שאם תשאלו את החברה ההייטקיסטית, הדוד מנהל העסק, החברים מהמילואים והקולגה ממשאבי אנוש, מה הם חושבים על קורות החיים שלכם - תקבלו את הגרסה שלהם לאיך קורות חיים צריכים להיראות. אין שבוע שבו אני לא נתקל באנשים ששיחות "מה דעתך" כאלה, משבשות לגמרי את קו המחשבה שלהם. לקוח אחד העלה חברה הייטיקיסטית על הקו, והיא דיברה במשך שעה על תיקונים, בזמן שהוא נמוג אל הרקע, רק כדי ששיחה עם אשת משאבי אנוש תשנה את הכל מחדש.
שלא יובן לא נכון, החברים והמעגל הקרוב לנו מכירים אותנו טוב מכולם, ויכולים לחדד, להזכיר ולשפץ דברים ששכחנו או שאנחנו מתביישים להתפאר בהם (ראו סעיף 1), אבל בשלב כלשהו חייבים להתקדם. בחרו את החבר או החברה או האחות שהעצה שלהם חשובה לכם יותר מכל, וגם אז הפעילו ביקורת משלכם. בסופו של יום אלה קורות החיים שלכם, המסמך שאיתו תלכו למכור את עצמכם בראיונות. ודאו שאתם מרגישים איתו בנוח, שאתם מסוגלים לעמוד מאחורי מה שכתוב בו, שלא המעטתם או החסרתם במשהו רק כי מישהו אחר החליט בשבילכם. ומה שלא תעשו, תעצרו באחד. כל דעה נוספת היא מבוא לאיבוד שליטה שלכם על המוצר הסופי.
לכל אחד מהם יש דעה אחרת על קורות החיים שלכם|צילום: יהב גמליאל / פלאש 90 צניעות היא תכונה מעולה אם אתם לא מחפשים עבודה
"אני לא רגילה לדבר על עצמי", "אני לא אוהבת לפאר את עצמי", "זה לא יותר מדי לעוף על עצמי?". לא במקרה כל הדוגמאות כאן הן בלשון נקבה. גם גברים סובלים לא פעם מצנעת נפוצה, אבל התופעה הזאת רווחת הרבה יותר בקרב נשים. אין צורך להתחיל ולהסביר איזה תופעות ונורמות חברתיות הובילו אותנו עד הלום, אבל השורה התחתונה ברורה: קורות החיים הם המקום שבו רצוי, עדיף והכרחי לעוף על עצמכן (כמובן תוך חיבור למציאות, ראו סעיף 6). אם ניהלתן עובדים זה כן "משהו מיוחד", אם הובלתן פרויקטים, אם הייתן מעורבות בעסקאות גדולות, אם ניהלתן אופרציות רב מחלקתיות, אפילו אם "רק עמדתן ביעדים" - כל אלה ועוד הרבה הם דברים ששווה לא רק לציין, אלא להרחיב ולפרט עליהם. לא רק בקורות החיים, אלא גם בראיון. בתור התחלה זה אימון מצוין לכתוב את הדברים ולשנן ולהאמין בהם, ולאחר מכן גם ללמוד לחיות איתם ביומיום המקצועי שלכן. בסוף זה גם ירגיש טבעי.
אל תתביישו. אף אחד לא יגלה את החוזקות שלכם בשבילכם|צילום: fizkes, shutterstock גבול דק עובר בין שאפתנות לניתוק מהמציאות
בשיחת המכירה הראשונית הגדיר את עצמו א. כ"מנהל חשבונות בכיר". כשהגענו לראיון עצמו, התברר שהוא למעשה נהג משאית שסיים קורס ניהול חשבונות, אבל הגדרת התפקיד הרצוי בעיניו נשארה כשהייתה. למען הסר ספק, אין אפילו קמצוץ של בושה בפרנסה מנהיגה. הבעיה כן נמצאת בניתוק מהמציאות. המון חיפושי עבודה נכשלים בנקודה שבה הרזומה שלנו לא תואם את השאיפות, ולא תמיד יש מי שיוריד אותנו לקרקע (או לחילופין יסביר שאנחנו מכוונים נמוך מדי). כאן יהיה המקום שיזכירו לכם את כל אותם צוקרברגים שפרשו מלימודים והקימו אימפריה במו ידיהם, וזה נכון. יש מקרים כאלה. העניין הוא שיש הרבה יותר מקרים של אנשים שמחפשים עבודה לאורך תקופה ארוכה, ולא מבינים למה מגייסים לא חוזרים אליהם.
כל זה לא אומר שאנחנו צריכים לנטוש את החלומות המקצועיים שלנו. שאפתנות היא דלק מדהים, שמוביל אנשים להתקדמות מקצועית. אלא שכמו ברוב הדברים בחיים, גם בעולם העבודה קיצורי דרך הם נדירים. יש דרך שצריך לעבור, לא רק מסיבות ביורוקרטיות מיושנות - אלא כי עדיין לא הומצאה דרך טובה יותר להתמודד עם משברים ובעיות, ללמוד מאחרים ולצמוח. לא מעט מגייסים מעדיפים לשכור אנשים עובדים שעברו בחברות שכשלו, כי הם למדו לפחות חלק ממה שלא כדאי לעשות - וזה לא פעם קריטי יותר מההפך. ואם לא נכשלתם עדיין? התחילו מתפקיד שיאפשר לכם להסתכל על אחרים וללמוד מהכישלונות וההצלחות שלהם.
ורואה חשבון|צילום: shutterstock יש דברים שכדאי לשמור לראיון (ויש כאלה שלא)
אם בצד אחד של סקאלת מחפשי העבודה נמצאים המצמצמים והצנועים, בצדה השני נמצאים האובר-משתפים: תאריכי לידה, מצב משפחתי, תחביבים, תמונות, פירוט על מספרי ושמות ילדים וחתולים, לינקים ומניפסטים. מוקדם יותר (ראו סעיף 2) הסברנו למה ההעמסה הזאת רק מקשה על המגייסים, וכתוצאה מכך פוגעת בסיכוי שלכם להישלף בשלב הסינון - אבל זה רק חלק אחד של הבעיה. שיתוף יתר עלול להוביל לאפליה, גם אם לא מודעת: ייתכן שהמגייס שלכם הוא מישהו שדחיתן בנימוס בפאב, והתמונה המחויכת שלכן תזכיר לו נשכחות; ייתכן שהוא סולד מטיולים בטבע; מעדיף לא להעסיק צעירים או מבוגרים מדי; או שסרסיי החתולה לא באה לו בטוב. ייתכן גם שהוא מאוד עסוק ועמוס, והמלל שהפלתם עליו בניסיון להרשים - עושה את הפעולה ההפוכה. כל אחת מהדוגמאות הלאה היא סיבה מבאסת לאבד בגללה הזדמנות עבודה, והכל כי ציינתם משהו על עצמכם שאיש לא ביקש.
מנגד, יש מי שמגיעים לראיון עבודה ומקריאים מהזיכרון את הנתונים שנמצאים על הדף מול המראיין, ולא מכינים שום דבר נוסף לדבר עליו בשיחה שבה ייקבע המשך דרכם. דרך האמצע היא לזכור שני עקרונות חשובים. הראשון הוא לשמור הישגים, הצלחות או הצטיינויות (אפילו כישלונות שלמדתם מהם) לשיחה עצמה. קורות החיים שלכם הם תקציר מנהלים, לא הדוח המלא של החיים שלכם. ציידו את עצמכם בתוספות שיוכלו להגדיל ולהעמיק את מה שהמגייס כבר יודע עליכם. העקרון השני הוא לא להפליג בסיפורים מיותרים. לא על הדף ולא בעל פה. לא כל פרויקט שבו הייתם מעורבים מצדיק סיפור של רבע שעה, ולא כל תחביב שלכם ירתק אוטומטית את מי שיושב מולכם. חלק מהאומנות בחיפוש עבודה היא לזהות איזה סוג של אדם יושב מולכם, ולהתאים את עצמכם אליו. מאוחר יותר זה יקרה לכם גם עם הקולגות, אז כדאי להתכונן מראש.
הוא לא באמת מעניין את המראיינת שלכם|צילום: shutterstock_antibydni אנחנו נוטים להפחית בחשיבות של הגדרת התפקיד הבא
זה אולי נשמע מאוד מובן מאליו לדעת מה התחנה הבאה שלנו, אבל בפועל רבים מאוד מגיעים לשלב הזה בלי תוכנית מפורטת. הם פוטרו או התפטרו, מחפשים שינוי בחיים, ומנסים להיות פתוחים להכל גם יחד. זאת גישה נהדרת לחיים, אבל מאוד לא יעילה בחיפוש עבודה. אם לצמצם מאוד את כל התהליך המפרך הזה, אפשר לומר שהוא קם ונופל על מילות מפתח. איזו מהן שהוגדרו כקריטיים לתפקיד יש לכם, איזה חסרות ואיך אתם ביחס ליתר המועמדים לאותו תפקיד. גישה אחת אומרת שאין שום בעיה, פשוט יוצרים קורות חיים ייעודיים לכל משרה. הבעיה עם הגישה הזאת היא שאתם למעשה מספרים על עצמכם אינספור סיפורים שונים, שתצטרכו לאמת בראיון עצמו. אם אתם בעלי קור רוח וכישורי אלתור משובחים - זאת יכולה להיות הדרך עבורכם. עבור רבים מהאחרים, אין ברירה אלא להחליט שתפקיד כלשהו הוא הראשי שלכם. זה לא אומר שאי אפשר להיות מנהלי מכירות עם היכרות ענפה של תחום הלוגיסטיקה, אבל זה כן אומר שהחלק השני יהיה משני. ככה זה בחיים: עדיפה ציפור וכו'.
תבחרו בטעם אחד, ורוצו איתו|צילום: ניצן לנגר, אוכל טוב, mako לינקדאין היא כלוב של זהב
היה היו ימים שבהם פייסבוק הייתה תיבת התהודה שלנו, המקום שבו אנחנו הכי שנונים ודעתניים ומובילי דעה, כשהאלגוריתם דואג לכוון אלינו את הלייקים שממילא מסכימים איתנו תמיד. מאז היא הפכה לסוג של לוח מודעות מוזר, אבל הרוח שלה פשוט הפליגה ליעד חדש. לינקדאין הפכה ממקום שבו מחפשים עבודה, למקום הזה שמלא ב"מילות חוכמה", "תובנות" ו"סיפורים לחיים". כולם כמובן מלאים בתגובות של "מעורר השראה", "מדהים" ו"אין עליך".
התוצאה היא אינפלציה דוהרת של חנופה והתפארות, שמפריעה לעקוב אחרי פוסטים רלוונטיים למחפשי עבודה. אלא שיש תופעה קשוחה הרבה יותר, והיא מגייסים או ממליצים שידלגו עליכם רק כי נשמעתם מתאמצים או סוחטי לייקים. זה לא אומר כמובן שאתם צריכים להחביא את עצמכם או להתבייש, אבל כן לזכור לשאול את עצמכם לפני כל פוסט איך הוא יקדם אתכם למשרה הבאה. ואם התשובה לא חד משמעית? אולי עדיף לוותר עליו, או לפחות לחכות עד שיבשיל לדרגה כזאת.
מספיק עם כל המחמאות האלה|אילוסטרציה: Shutterstock קארמה היא חברה
מבלי להיות רוחניקי או דביק מדי, יש משהו מאוד הדדי בחיפוש הזה. דור ה-Z מחליף עבודה כל שנתיים בממוצע, וגם הבוגרים יותר לא נוטים להישאר יותר מארבע שנים באותו מקום. זה אומר שאם נרצה בכך או לא, נהיה במקום שמבקש עזרה ובמקום שיכול להושיט עזרה. זאת חוויה שונה לחלוטין להיות בכל צד של החיפוש הזה, ובהרבה מקרים אנחנו עסוקים מדי או יוצאים ידי חובה כשמגיע החלק שלנו לעזור לאחרים. במציאות שבה חבר-מביא-חבר היא שיטת הגיוס היעילה ביותר, הדרך הטובה ביותר להגביר את הסיכוי שלכם בחיפוש הבא היא להשקיע בחיפושים של אחרים. בין אם זו הפניה לכותבי קורות חיים או המלצה למשאבי אנוש או אפילו שיחה של עצות מניסיונכם. אף אחד לא ישכח אתכם אם היד שלכם היא זו שהוציאה אתכם מהבור, אבל יש סיכוי סביר שישכחו אתכם אם לא תציעו אותה.