בבוקר יום שני הסתובב תושב רמת אביב אריק דיאמנט בדירתו ההרוסה וקסדה לראשו. בעיניו הוא סקר את החדרים השונים, ניסה להבין מה כדאי לקחת ומה להשאיר תוך שהוא מנסה לאתר את חתולו האהוב ג'רי, שאותו אימץ לפני שבע שנים.
דיאמנט, בן 51, הוא מהנדס הייטק שעשה הסבה למורה לחינוך מיוחד. בעת הפגיעה שהה במצפה רמון, לשם נסע ליומיים חופש, כדי לקחת אוויר מהמלחמה. שני בניו היו אצל גרושתו. ביום שאחרי הפיצוץ הוא לא זכר בדיוק לאיזה מלון נאמר לו להתפנות, אבל היה מודע לחלוטין לכך שבעל כורחו נכנס למצב חיים חדש - סטטוס מפונה.
"השלב הראשון היה לעבור ממצב של חירום למצב של שגרת ביניים", הוא מספר. "ברחוב למטה היו אנשים מהעירייה שהקימו דוכן, מילאתי את הטפסים שצריך. אני בקשר עם בעל הבית, כנראה יעברו כמה חודשים עד שתשופץ הדירה. אני מנסה ליצור המשכיות מסוימות עבור הילדים שלי. ההרס כאן הוא כמעט טוטלי, אבל אני בכל זאת מנסה להציל כמה פריטי רכוש, שיגרמו לבית מלון להיראות יותר כמו בית, איזשהו חפץ או תמונה מהסביבה הישנה. חשוב שהמעבר למצב החדש יהיה חלק ככל האפשר. זו המשימה שלי בחיים - ולמצוא את ג'רי".
לדברי דיאמנט, "הייתי רוצה שתהיה יותר ודאות לגבי תקופת הביניים הזו. בינתיים אין לי הרבה תשובות. צריך לחיות עם אי-הוודאות הזו, בעיקר בנוגע לזמן שבו מצב הביניים הזה ימשך. מלחמה זו רולטה רוסית ואי אפשר לדעת איפה היא תפגוש איתך. היום זה אני, מחר זה כל אחד מאיתנו".
דיאמנט הוא אחד מ-12 אלף איש שהפכו למפונים בעקבות העימות הנוכחי עם איראן. רובם המוחלט שוהים כעת במלונות, כך לפי נתונים של רשות החירום הלאומית. אחרי שיתאוששו מעצם הטראומה של נפילת טיל עצום ליד ביתם, יצטרכו המפונים החדשים להבין תוך כמה זמן אפשר יהיה לחזור לגור בבית, וכיצד יצטיידו מחדש ברכושם שאבד. רשות המסים קבעה מפתח לכיסוי תכולת הבית - כ-50 אלף שקלים ליחיד וכ-85 אלף שקלים לזוג נשוי או הורה יחיד. משפחה עם שלושה ילדים תקבל, לפי מפתח זה כ-111 אלף שקלים. אולם קשה לומר שיש בכך די על מנת להחזיר את החיים למסלול - וכך, בזמן ששאר האזרחים יחזרו לשגרה שבה יש "רק" מלחמה בעזה, אצל המפונים החדשים מלחמת ישראל-איראן לא נגמרת כל כך מהר.
כמו אחרי 7 באוקטובר
בשעות אחר הצהריים של יום ראשון, מלון לאונרדו ירושלים נראה די דומה למה שהיה בשבועות שלאחר השבעה באוקטובר. ילדים קופצים על טרמפולינה, הורים מסתובבים חסרי מעש בלובי, כשמסביב גורמי סיוע מכל הסוגים והמינים - עירייה, מס רכוש, פיקוד העורף, מטפלים ועובדים סוציאליים. פה ושם נראים גם כלבים שהביאו המפונים וכעת משתעשעים ביניהם בין הספות. לאט-לאט גם זורמות תרומות של מכונות כביסה, בגדים, מוצרי רחצה, כמו גם חטיפים לילדים, צעצועים ומשחקים שנועדו להעסיק אותם. ב-2023 מילאו את בתי המלון המפונים מדרום ומצפון. כיום אלה הם תושבי המרכז.
ביום חמישי שעבר הגיעו לכאן כ-600 איש משכונה בחולון, שאחד הבניינים בה ספג פגיעה ישירה של טיל בליסטי. חמישה בניינים כבר הוכרזו כמיועדים להריסה. גורלם של עוד כמה יקבע בימים הקרובים והשאר נדרשים לתיקונים ושיפוצים קלים באופן יחסית, ויוכלו לחזור בטווח של שבועיים-שלושה.
האנשים שכאן כבר למדו את "מדרג הרמזור": אדום - מבנה להריסה; צהוב - טרם הוחלט האם להריסה, אך בכל מקרה יצטרכו שיפוץ מסיבי של כמה חודשים; ובניינים ירוקים הנזקקים לשיפוץ של שבועיים-שלושה, בעיקר של חלונות ותריסים. בינתיים, המדינה, במימון משותף של הרשויות המקומיות ורשות המסים, הבטיחה שהייה במלונות לתקופה של חודש מאז הפינוי, במה שסביר להניח יוקצה לדירות "הירוקות", כאשר תושבים שיזדקקו לשיפוץ ממושך יותר במסלול הצהוב או הריסה במסלול האדום, יוכלו לשהות תקופה ארוכה יותר במלונות או לקבל סיוע בשכר דירה, כשם שהיה עם מפוני הדרום והצפון.
המסלול האדום הוא כמובן המסובך ביותר, ויעלה לדיון במשרדי הממשלה ובכנסת בשבועות הקרובים. ההערכות הן שיהיו עשרות בניינים המיועדים להריסה ברחבי הארץ, כאשר רשות המסים כבר יודעת על כשלושים כאלה, מתוכם כעשרים רק בבת ים כתוצאה מהנפילה הקטלנית בעיר, כך לפי דברי ראש העיר צביקה ברוט, בדיון שנערך בשבוע שעבר בוועדת הפנים בכנסת.
בלאונרדו אנחנו פוגשים את ערן דרורי, 54, נשוי ואב לילד אשר שהה במפעל שבו הוא עובד כאשר נפל הטיל סמוך לביתו בחולון. ההדף גרם לפגיעה משמעותית. "כל הבית הרוס, משקופים, חלונות, דלתות מלא זכוכיות בלובי", הוא מספר. "זה לא בית, זה נהיה חירבה. הכול נהרס". למרבה המזל אשתו ובנם בן ה-14, שהו באותה עת במקלט ציבורי סמוך. הם הספיקו עוד לאסוף קצת דברים מהבית, נרשמו על-ידי אנשי העירייה ועלו על האוטובוס שלקח אותם למלון. "עכשיו אני תלוי במס רכוש, שיגידו לי מתי לתקן", הוא אומר. "אין לי מושג איך זה ילך".
" אני מנסה ליצור המשכיות מסוימות עבור הילדים שלי. ההרס כאן הוא כמעט טוטלי, אבל אני בכל זאת מנסה להציל כמה פריטי רכוש, שיגרמו לבית מלון להיראות יותר כמו בית, איזשהו חפץ או תמונה מהסביבה הישנה"
דוד כהן, 47, נשוי ואב לשלושה, הוא עובד בשגרירות האמריקאית שגר בבניין של שמונה קומות בשכונה. "אני הייתי במקלט, האחרון שסוגר את הדלת", הוא מספר, "היה בום חזק וזהו, אנחנו מוגדרים בניין צהוב. מהנדס צריך לקבוע האם צריך להרוס, אבל זה ייקח זמן. נראה לי שבין שבוע לשבועיים תהיה החלטה. בכל מקרה יהיה הרבה מה לשפץ, אבל אני מקווה שזה ייגמר רק בשיפוץ".
המשפחה תפסה מכסה אצל ההורים בשדרות
שירה והדס, אם ובתה תושבות השכונה המפונה מחולון, נמצאות גם הן בקטגוריה הצהובה. "יש סיכוי שהבית יהרס, אני מאוד מקווה שלא", אומרת שירה. "סגרנו את המים בבית, כדי שלא תהיה הצפה. יש לנו בבית כל מיני חלונות זרוקים, יש שירותים מנופצים, אמבטיה. אמרו לנו לא לגעת בכלום. הבנתי שיודיעו לנו בקרוב אם זה מיועד להריסה או לא. אני מאמינה שלא, אבל אז אשאר עם אי-הוודאות לגבי משך השיפוץ, שנראה לי ייקח הרבה זמן. אני גם מודאגת שאין עובדים בענף הבנייה, והעלו עכשיו את המס על האלומיניום. אני כרגע לא יודעת כלום, חוץ מזה שיש חוסר וודאות".
בלובי מסתובב משה, עובד משרד הביטחון, שגר בבניין שהוגדר אדום. הוא היה בעבודה כאשר אירעה הנפילה. כשהגיע לביתו נאמר לו שהבניין עומד בפני הריסה והוא לא יכול בשום אופן להיכנס אליו ולהוציא דברים. לדבריו, הוא הולך עם אותם בגדים כבר שלושה ימים. "בגדים זה הקטע הקל, זיכרונות, אלבומים, מסמכים אישיים. דברים שאגרת במשך שנים. זה לא משהו שניתן לכמת לפיצוי, זה הרבה מעבר. שוק גדול", הוא אומר.
אשתו עדן הייתה באותו זמן בשדרות עם שלושת ילדיהם. "אמא שלי גרה בשדרות, פעם הבלגן של הטילים ופינויים היו שם, עכשיו הכול התהפך", היא עומדת על האבסורד. "ההורים שלי המליצו לי לבוא כשהתחילה המלחמה עם איראן. מזל ששמעתי בעצתם, כי הבנתי מהשכנים שהנפילה הייתה דבר מאוד לא נעים, טראומתי, אז תחשוב איך זה לילדים. אני עכשיו מרגיעה לגבי הדברים שלהם - אופניים, בגדים, קופת חיסכון. אמרנו שנקנה להם הכול חדש, אבל היה יכול להיות להם הרבה יותר גרוע".
"היה קשוח להסביר להם את כל המצב", מוסיף משה, "הם ראו את הבניין מבחוץ. זה נראה כמו בעזה - ואני ראיתי את עזה".
האנשים שכאן כבר למדו את "מדרג הרמזור": אדום - מבנה להריסה; צהוב - טרם הוחלט האם להריסה, אך בכל מקרה יצטרכו שיפוץ מסיבי של כמה חודשים; ובניינים ירוקים הנזקקים לשיפוץ של שבועיים-שלושה, בעיקר של חלונות ותריסים
הבניין של משה ועדן הוא אחד משלושה בניינים המיועדים כעת להריסה, שהיו כבר בשלבים סופיים של יציאה לדרך בפרויקט פינוי-בינוי. לדברי משה, אלמלא העיכוב באישור התוכניות הרי שהבניינים שנפגעו כעת היו ריקים מדיירים. שני בניינים נוספים, שאף הם מיועדים להריסה, היו גם כן בהליך של פינוי-בינוי, אם כי פחות מתקדם. בני-הזוג יכולים להתנחם בכך שתוכנית לדירה חדשה כבר יש להם, אך הם חוששים מסיבוכים חדשים בעקבות המצב שנוצר.
"השטח עדיין לא עבר לקבלן", אומרת עדן, "בקבוצת הוואטסאפ של הבניין אומרים שאם נעביר אותו כעת, הוא יקבל את הפיצויים מהמדינה על כל מה שקרה עכשיו, ולא אנחנו. אז אנחנו מתייעצים עם עורך דין חיצוני כדי שלא יפגעו הזכויות שלנו".
מה עושים חסרי מעמד שביתם נפגע?
אנחנו ממשיכים למלון אחר בירושלים, מלון בראון בשכונת בית-וגן, שם מתאכסנים מפונים מהעיר רחובות, השוהים שם מיום ראשון שעבר. כעבור שבוע הצטרפו אליהם כמה עשרות קשישים, דיירי בית אבות "משען" ברמת אביב שספג פגיעה משמעותית. הוא אינו מיועד להריסה, אלא לשיפוץ מסיבי במסלול הצהוב שיארך מספר חודשים.
ברחובות הפגיעה הייתה בטווח רחב יחסית, במרכז העיר, וכבר נהרסו מספר בניינים ישנים, שבהם גרו לא מעט עובדים זרים - אריתראים, פועלים מסין ועובדים מהפיליפינים. בלובי אנחנו פוגשים שני זוגות של פליטים מאריתריאה, עם ילדיהם הקטנים. זוג אחד גר בבניינים שכבר נהרסו, לשני צלח המזל והם מתגוררים בבניינים המרוחקים יותר ממוקד הפגיעה. הם נחשבים ירוקים ומקווים לחזור לדירה שלהם בתוך שלושה שבועות.
סגאי ומרוהיט היילו התגוררו באחד הבניינים שכבר נהרס. סגאי עובד במאפייה ואשתו עובדת בניקיון. הוא מתהלך בלובי עם תחבושת גדולה על רגלו השמאלית, בעקבות פציעה שספג בעת נפילת הטיל. הוא הגיע לכאן אחרי אשפוז של שלושה ימים בבית החולים קפלן ברחובות. לדבריו, בדירה לא היה ממ"ד או מקלט ובשלוש לפנות בוקר הם לא הספיקו להגיע למקלט הציבורי, הנמצא כמה דקות הליכה משם. "עד יום ראשון נהיה פה, ואחרי זה לא יודעים. בניין כזה לוקח לפחות שלוש שנים לבנות מחדש. ברור שנצטרך למצוא מקום אחר לגור בו".
מרוהיט מספרת שהם 14 שנה בישראל, ועדיין נחשבים חסרי מעמד. (הממשלה, כמדיניות לא רשמית אינה נותנת מעמד של פליטים למבקשי המקלט, אך גם לא מגרשת את אלו שהם באמת פליטים - ש"ש). כעת, היא חוששת שהיותם חסרי מעמד יקשה עליהם בהליכים הבירוקרטיים השונים הנוגעים להיותם מפונים. "היה פה מישהו מהעירייה שהוא אמר שידאגו לנו, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה", היא אומרת. "אני חוששת שלא ייתנו לנו את הזכויות שלנו, כי אין לנו מעמד".
במלון לאונרדו ברחוב קינג ג'ורג', מרכז ירושלים, אנחנו פוגשים את עקיבא ואורלי חיים. עקיבא, 80, עובד במלווה הסעות בחינוך מיוחד. אורלי, 62, היא פנסיונרית של המשטרה. הם גרים בבניין רב-קומות ברמת גן, בניין שאוכלס רק לפני חמש שנים, ובבוקר יום רביעי שעבר ספג נזק רב מהדף של טיל בליסטי שנפל ממשך סמוך אליו. בעקבות כך, מערכות החשמל הושבתו, וחדרי המדרגות התמלאו בזכוכיות. הבניין, בהיותו חדש, עומד על תילו ולא מיועד להריסה, אבל הנזק עצום.
"עלינו 13 קומות לדירה שלנו בחדר מדרגות חשוך, כדי להבין מה הנזק שנגרם. לקחנו את הדברים ובאנו לפה", אומרת אורלי. עקיבא מוסיף: "כל הלובי של הבניין נהרס. בחזית, כל המרפסות התעקמו. זה עלה לי בבריאות לעלות ולרדת במדרגות, אבל הייתי חייב כי היו שם התרופות שלי. היו שכנים שגם עלו עד קומה 30 כדי לקחת את הדברים. דיברתי עם מנהל הבניין, הוא אמר שייקח לפחות חצי שנה עד שאפשר יהיה לחזור לגור שם. יש הרבה מה לתקן. לאו דווקא הדירה עצמה, אלא כל התשתיות שמסביב. כרגע אין חשמל, אין מים, המעליות, המרפסות של כולם התעקמו".
בני הזוג מבינים שהם עומדים עכשיו בפני תקופה חדשה של אי-ודאות. לדברי עקיבא, חלק ממנה הם יעשו בחו"ל. "הילדים שלנו בניו יורק", הוא אומר. "ניסע לשם לתקופה של חודשיים. כל מיני שמועות יוצאות על כמה זמן אפשר יהיה להיות במלונות, אבל אני מאמין שידאגו לנו. הרי אף אחד לא אשם שנפל על הבית שלו טיל".