באמצע שנות ה-20 שלו מצא את עצמו אלון (כל השמות בכתבה בדויים) עובר עם אשתו לבית הוריה ואחיה באשדוד. הם נישאו לא מזמן, ולכן החליטו לנצל את התקופה הקרובה, לפני שהם מביאים ילדים לעולם, לחיסכון כלכלי. רוב הזמן הדברים בבית מתנהלים על מי מנוחות, אבל כשהוא נשאל מה הדבר שהכי מפריע לו בהסדר החדש, הוא מציין עניין ברור. "אני לא יכול ללכת בתחתונים בבית. זה אולי נשמע שטותי, אבל זו תחושת חופש בסיסית. כשאתה מוותר על זה, אתה לא שוכח לרגע שאתה גר אצל מישהו אחר".
עוד דבר שמקשה עליו, הוא התור לשירותים. "בתור מישהו שאוהב לשבת בשירותים שעות זה קצת קשה, בעיקר בבוקר ובערב, כשיש תנועה יותר גבוהה. אני אוהב את השקט שלי ואני אוהב לדעת שאני יכול לשבת כמה זמן שאני רוצה, אבל אם מישהו דופק על הדלת אני צריך למהר, לא כי מזרזים אותי, אלא כי פשוט לא נעים לי. אם כולם קמים באותו הזמן זה קשוח. אני צריך להיות עשר דקות בשירותים על השעון, כולל צחצוח שיניים".
המעבר של אלון ובת זוגו לבית הוריה התרחש סמוך לחג הפסח, והזוג מצא את עצמו במרכז שדה מוקשים של ניקיונות, סדרים קבועים מראש וסטנדרטים שצריך ללמוד תוך כדי תנועה. את רוב הדברים הוא קיבל בהבנה, אבל כשזה הגיע לארון הבגדים שלו, הדברים הסתבכו. "יש לי מכנסי פיג'מה עם הדפס של בננות שקניתי בתאילנד. כשאמא של אשתי עשתה לנו סדר בארון, היא התכוונה לזרוק אותה. אמרתי לה, 'אין מצב שאת נוגעת בזה. אם את זורקת לי אותם, אני ישן היום באוטו".
כל אלה מתגמדים לעומת הבעיה המרכזית. חדר השינה של אלון ובת זוגו, ולמעשה החדר היחיד בבית שהוא אך ורק שלהם, הוא גם הממ"ד. בימים שבהם החות'ים דואגים לנו להשכמות ליליות, מדובר בבעיה רצינית עבור זוג שחרד לפרטיותו בחדר המיטות. "אפשר להגיד שאנחנו בתקופת יובש", מתנסח אלון בזהירות. "אמא של אשתי אמרה לי, 'לא אכפת לי אם אתם באמצע, אם יש אזעקה – אני נכנסת'".
אלון ובת זוגו לא לבד. בשנים האחרונות, יותר ויותר צעירים בישראל מוצאים את עצמם חוזרים לבית ההורים בלית ברירה. במציאות כלכלית בלתי אפשרית וכשחלום הבעלות על דירה הולך ומתרחק, רבים מקווים לנצל את התקופה הזאת כדי לצבור חיסכון משמעותי – אלא שבמקרים רבים הם נשארים עם עודף קטן משקיוו בעו"ש, ועם חוויות מפוקפקות שיכולות לפרנס תסריטאי סיטקומים.
עברנו לדירה בלי סלון, אבל עם שקט נפשי
גם דוד, בן 34, מצא עצמו עובר עם אשתו לבית הוריה במרכז הארץ. מהר מאוד הוא הבין שהמחיר הנפשי של מגורים אצל החם והחמות, עלול להיות יקר לא פחות מכל שכר דירה או חשבונות. "בהתחלה זה נשמע הגיוני. בדיוק התחתנו והיה לנו ברור שהשכירות תבלע לנו חצי משכורת. ההורים של אשתי הציעו שנעבור לגור אצלם, 'רק לכמה חודשים, עד שתתייצבו'. הם באמת התכוונו לטוב והיה להם חדר פנוי, אז לקחנו את ההזדמנות".
ההבנה נחתה עליו בבוקר בהיר אחד, כשהוא בסך הכל הכין לעצמו כוס קפה לפני שיצא לעבודה. "זה היה בוקר לחוץ. הייתי עייף, עשיתי לעצמי קפה ויצאתי בלי לחשוב יותר מדי. השארתי את הספל בכיור ובשוליים של השיש היו כמה גרגירים של קפה, כלום, באמת", הוא נזכר. "כשחזרתי בערב, ראיתי פתק מונח באותו מקום בדיוק: כתב יד יפה, מוקפד, בלי שם – 'נא לשמור על ניקיון המטבח. זה הבית של כולנו'".
דוד (שם בדוי): "השארתי את הספל בכיור ובשוליים של השיש היו כמה גרגירים של קפה. כשחזרתי בערב, ראיתי פתק: 'נא לשמור על ניקיון'"
"אני זוכר שקראתי את זה וחייכתי לעצמי כזה חיוך עצוב. לא כי זו בקשה מופרכת, ברור שצריך לנקות, אלא כי אף אחד לא דיבר איתי על זה. פשוט השאירו לי מסר פאסיבי-אגרסיבי על השיש. באותו ערב, אחרי שאשתי עלתה לחדר ואני נשארתי במטבח, אמא שלה נכנסה. היה רגע של שתיקה, ואז פלטתי, 'פעם הבאה, תגידי לי אם משהו מפריע. אין צורך בפתקים'".
"ברגע הזה היא נעמדה מולי ואמרה, 'זו לא הפעם הראשונה שאתה משאיר לכלוך, אתה פשוט לא שם לב. אני לא המנקה של אף אחד'. ניסיתי לשמור על קור רוח ואמרתי לה בשקט, 'לא באתי לפה כדי שמישהו ירגיש שאני עול. אני מצטער אם זה מה שאת מרגישה'. היא לא אהבה את התשובה שלי וזה הסלים. היא התחילה להרים את הקול, דיברה על התחשבות, על כבוד, על זה שאני מתנהג כאילו אני גר לבד בדירה. עמדתי עם ידיים בכיסים והרגשתי כמו נער מתבגר שננזף. בסוף אשתי ירדה למטה כי היא שמעה את הצעקות. היא ניסתה להרגיע ולמשוך אותי החוצה מהמטבח, אבל אני כבר הייתי טעון. זה לא היה רק על הקפה. זה היה על חודשים של מבטים, הערות, תחושה שאני צריך להצטדק על כל פעולה".
דיברתם על זה אחר כך? הייתה סגירת מעגל?
"לא. היה שקט מביך כמה ימים ואז החיים המשיכו, אבל הפסקתי להכין קפה. גם לא ישבתי שוב במטבח לבד. הרגשתי כמו אורח, לא בן משפחה. אם לקחתי משהו מהמקרר בלי לשאול הייתי מקבל מבטים, כשאני ואשתי היינו מתווכחים, אפילו קלות, אמא שלה הייתה מיד דופקת על הדלת ושואלת אם הכל בסדר, או שהיא פשוט הייתה עומדת ליד החדר בפרצוף מאוכזב. היה ברור שהיא שומעת הכל. לפעמים הייתי נועל את הדלת רק כדי שיהיה לי רגע של פרטיות, וזה הפך לנושא בפני עצמו, כאילו הברחתי משהו. הלכתי על ביצים".
דוד מספר על סיטואציה נוספת שבה הרגיש מושפל. "יום אחד ראיתי בסלון משחק כדורסל בווליום נמוך, ממש נמוך. ברגע מסוים אבא של אשתי יצא מחדר השינה ואמר, 'קצת רועש פה, לא?'. סגרתי מיד. מאז ראיתי טלוויזיה רק באייפד, עם אוזניות. בכלל, כל הזמן ניסיתי להתאים את עצמי אליהם ולא ביקשתי כלום. אכלתי חטיפים בחדר כדי לא להפריע עם הרעש של השקית. זה אולי נשמע מצחיק, אבל הייתי שקט כי לא היה לי כוח לקבל הערות. אחרי כמה חודשים כבר הייתי עייף נפשית. אפילו שיחות עם חברים נהיו שקטות, לא יכולתי לדבר בטלפון בבית, לא רציתי שישמעו אותי צוחק או מדבר חופשי. הבנתי שאני מעדיף לשלם שכר דירה, רק שלא ארגיש אורח בבית שלי. אשתי הבינה. חודשיים אחר כך עברנו לדירה קטנה, בלי חנייה, בלי סלון מסודר, אבל עם שקט נפשי".
היית עושה את זה שוב?
"אם הייתי יודע כמה זה ישאב ממני, לא. הייתי מוצא פתרון אחר, גם אם זה היה עולה לנו יותר כסף. יש דברים שלא שווה לחסוך עליהם".
לא היה לנו רגע אחד לבד
לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2023, כ-55% מהצעירים בגילאי 25–34 גרים אצל ההורים או חזרו לגור אצלם בשלב מסוים. בקרב גברים בגילאי 25–29, הנתון אף עולה ליותר מ-66%, עלייה חדה לעומת העשור הקודם. במקביל, מחירי הדירות בישראל רק ממשיכים לעלות. לפי דו"ח של הלמ"ס מיוני 2023, מחיר ממוצע לדירה עמד על כ-2.1 מיליון ש"ח ובערים כמו תל אביב, רמת גן והרצליה, המחירים חוצים את רף ה-3 מיליון ש"ח. כדי לרכוש דירה, נדרש הון עצמי של לפחות 600–700 אלף ש"ח, סכום ש-70% מהזוגות הצעירים מתקשים להגיע אליו ללא עזרה מההורים, כך לפי סקר משותף של הלמ"ס ובנק ישראל. לרקע המציאות הזו, לא פלא שרבים מהישראלים בוחרים במגורים אצל ההורים של אחד מבני הזוג בתור פתרון ביניים – שלעיתים מתארך גם למספר שנים.
דנה (32), אשת שיווק עצמאית ובעלה, איש הייטק, עשו את הצעד המפוקפק. זה קרה קצת אחרי הקורונה, כשההוצאות נשארו כמו שהיו אבל ההכנסות ירדו, והמצב הכלכלי הפך מבחינתם לבלתי נסבל. "גרנו בדירה קטנה ברמת גן, זו הייתה דירה נחמדה, אבל כל חודש הרגשנו שאנחנו נחנקים. לא הצלחנו לחסוך שקל. לא התקדמנו, רק דרכנו במקום", נזכרת דנה. נקודת השבר הגיעה בחודש אחד ספציפי שבו הם פשוט לא הצליחו לעמוד בתשלומים. "ישבנו מול ערימה של חשבונות, שכר דירה, קניות, חשמל, מים וראינו איך כל הכסף שאנחנו מרוויחים נעלם בתוך ההוצאות".
בניסיון להתמודד עם המצב, הם החליטו לעזוב את הדירה השכורה ולעבור לחדר ילדותה של דנה בבת ים, שם גם נולד להם תינוק. "יצאנו מהחוזה באמצע, ארזנו את הדברים וחזרנו לחדר שבו גדלתי. זה לא היה פשוט, אבל ידענו שזו הדרך היחידה לחסוך ולהתחיל את החיים ממקום יציב. רצינו להתחתן, להקים משפחה ולא להיות במינוס. ההורים שלי קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, לא הייתה להם שום התלבטות. מבחינתם אם זה יעזור לנו, הם בעד, גם אם זה אומר שהשקט בבית ייפגע או שהפרטיות תיעלם".
דנה ובעלה עברו לגור יחד בחדר קטן בדירת ארבעה חדרים שפתאום הייתה צריכה להכיל שני דורות תחת אותה קורת גג. "זה לא אידיאלי, בלשון המעטה. לא היה לנו רגע אחד לבד. כל תנועה הרגישה חשופה. לפעמים אפילו שכחנו איך זה מרגיש להיות רק אנחנו".
דנה (שם בדוי): "זה לא אידיאלי, בלשון המעטה. לא היה לנו רגע אחד לבד. כל תנועה הרגישה חשופה. לפעמים אפילו שכחנו איך זה מרגיש להיות רק אנחנו"
מלבד ההקלה הכלכלית, בני הזוג גם מצאו את עצמם פטורים ממטלות הבית במעין מלכודת דבש. "לא שילמנו על כלום, לא שכר דירה, לא חשבונות, לא קניות. אפילו דלק לא מילאתי, אבא שלי היה עושה את זה, שוטף לי את הרכב בעצמו, לפעמים אפילו מזמין אותנו למסעדות על חשבונו. אמא שלי הייתה אחראית על הכל, ניקיון, מדיח, זבל. לפעמים השארנו לה בלגן באופן מודע. היינו הולכים לישון כשהכוסות בסלון, כי ידענו שבבוקר זה כבר יהיה נקי. הרגשתי שם בנוח, אולי אפילו יותר מדי. היה ברור שיש מי שיאסוף אחרינו, אבל כשחיים ככה הרבה זמן, קל לשכוח כמה זה בעצם שברירי וכמה את תלויה באחרים".
לצד היתרונות, היו גם לא מעט קשיים. דנה מספרת על אובדן פרטיות מוחלט, מה שבסופו של דבר פגע גם בזוגיות. "לא הסתובבתי חופשי, לא לבשתי מה שבא לי. כל דבר היה גלוי, במיוחד אם אני ובעלי התווכחנו. כשהיה ריב, זה לא היה נשאר רק בינינו. אם צעקנו או נטרקה דלת, כולם שמעו וההורים שלי מיד ניסו להרגיע".
כשהתינוק נולד המתח בבית הגיע לשיא. "קיבלנו עזרה מדהימה, אבל במקביל הם גם התערבו כשלא היה צריך, בעיקר אמא שלי, שבאה ממקום של 'אני גידלתי שלושה ילדים, אני יודעת'". דנה מעידה שכל פעולה קטנטנה הפכה ברגע לוויכוח משפחתי: איך להרדים, מתי להרגיע בכי ואפילו איך להחליף חיתול. "אני ובעלי הסתמכנו על מידע עדכני וגישות פסיכולוגיות בכל הנוגע לטיפול בפעוטות, ואמא שלי לא תמיד קיבלה את הגישה הזאת. בעלי הרגיש שמבטלים את דעתו ואמר לה לא פעם 'זה הילד שלי ואני מחליט', והיא נעלבה. נקרעתי ביניהם, ניסיתי לשמור על איזון, להימנע ממילים שיפגעו, ללכת בין הטיפות. הם גידלו ילדים בתקופה אחרת, וכל החלטה, קטנה ככל שתהיה, הפכה למאבק".
בסופו של דבר, דנה ובעלה הצליחו לחסוך, אומנם לא את הסכום שעליו חלמו בתחילת הדרך, אבל מספיק כדי לקחת משכנתא עבור דירה משלהם. "חסכנו בערך 150 אלף שקל. חשבנו שנצליח לחסוך יותר, אבל מה שהצלחנו, ועשינו את המקסימום. החודשים האחרונים בבית היו סיוט. הדירה כבר הייתה בשיפוץ, קיבלנו מפתח, אבל עדיין נשארנו תקועים בחדר הילדות שלי, בלי פרטיות ועם אווירה טעונה. היינו על קוצים, כל דבר קטן הפך לוויכוח, כל בוקר קיווינו לשקט וכל ערב נגמר בתחושת תסכול. הרגשנו שאנחנו חייבים לעוף משם. לא יכולנו יותר להתנצל, להתחשבן על כל צעד".
דנה (שם בדוי): "היינו על קוצים, כל דבר קטן הפך לוויכוח, כל בוקר קיווינו לשקט וכל ערב נגמר בתחושת תסכול. הרגשנו שאנחנו חייבים לעוף משם"
מה שעזר לזוג להחזיק מעמד הייתה הידיעה שנקודת היציאה קרובה. "התחלנו לשלם על הדירה עוד הרבה לפני שעברנו אליה וכל פעם אמרנו לעצמנו שעוד מעט זה נגמר. היינו מסתכלים על הדירה ועל התוכניות לשיפוץ, וזה מה שהחזיק אותנו".
היית ממליצה על הצעד הזה לזוגות אחרים?
"זה תלוי באופי של הזוג ובאופי של ההורים. לנו זה התאים, אבל רק לתקופה מוגבלת. מהרגע שנולד הילד, זה כבר היה בלתי אפשרי להמשיך ככה. מצד שני, זו גם תקופה שאפשר באמת לחסוך בה יפה. אם עושים את זה נכון, זה יכול להיות כרטיס יציאה לעצמאות".
היינו מוכנים לוותר על הנוחות
אייל ויפית, בני 30, חיים בשנתיים האחרונות עם הוריה של יפית. במקרה הזה מדובר בבית רחב ידיים עם מספר מפלסים וחצר, אבל בני הזוג נאלצים לחלוק את אותו החדר יחד עם שני ילדיהם הקטנים. אייל מעיד שהוא כבר רגיל לסיטואציה, ואפילו כמעט כבר לא זוכר איך הייתה נראית ההתחלה של המגורים המשותפים, אבל שהוא עדיין לא מרגיש בנוח להזמין הביתה חברים ללא הודעה על כך מראש להוריה של יפית.
החדר שבו הם מתגוררים הוא אומנם גדול וכולל שירותים ומקלחת צמודים, אבל הצפיפות בהחלט מורגשת. אייל מודה שהמעבר לא היה לו פשוט, ושהוא עדיין מתגעגע לפינה שקטה משלו. "הייתי שמח לחדר נפרד רק עבורי ועבור אשתי, אבל ידענו מה המטרה שלנו והיינו מוכנים לוותר על הנוחות כדי להגיע אליה".
על אף שאייל מעיד שהוא כבר לגמרי מרגיש שזה הבית שלו, הוא מספר על הערה אחת שחוזרת על עצמה. "ההורים של יפית אומרים לנו בצחוק, 'מתי אתם עפים מפה כבר?', אבל בכל צחוק יש גרעין של אמת". יפית אשתו מוסיפה כי "הייתה בטוחה שיהיה יותר גרוע", ושהיא דווקא נהנית מהתקופה אצל ההורים. "יש לנו ארוחות משותפות, צחוקים, זמן איכות. יש הרבה רגעים כיפיים ושמחים בבית מעבר לחיסכון והיעד הכלכלי. כמובן שהמטרה העיקרית הייתה להגיע לחיסכון ולבית, ואחרי עבודה קשה הצלחנו להגשים את המטרה שלנו, אבל החוויות בדרך לגמרי הוסיפו".