כשהיינו קטנים, ט"ו בשבט היה עניין פשוט: לוקחים 30 ילדים, תוקעים אותם לתוך חולצות לבנות וכובעי טמבל, דוחפים להם שתיל-שניים לידיים והופ, לנטוע. אחר כך מגישים להם כמה שקדים, אגוזים ומשמשים שיובשו לדרגת סוליה, מצווים עליהם לשיר "השקדיה פורחת" ומחזירים אותם ישר לשיעור חשבון.
מאז זרמו פפאיות רבות בנהר, ומדף הפירות היבשים המוצעים לקראת ט"ו בשבט התרחב לגודל של סופרמרקט ממוצע. משמשים? אגוזי מלך? הכי פאסה. השנה החליטו המייבשים שלא די להם בפירות הסטנדרטיים, ולכן בחרו לייבש כל דבר שלא רץ מספיק מהר: פומלית, דובדבנים, גויאבות, בננות, תותים, אפרסמונים, אפרסקים, מנגו, ליצ'י וג'ינג'ר. לקראת החג ליקטנו לנו מהשווקים את האזוטריים שבמיובשים ואירגנו טעימה המונית. עם כל המגוון החדש והאיכותי הזה שעמד לרשותנו, ציפינו לטעמים נפלאים, חדשניים ומרטיטי לב. התוצאות, לפניכם:
ברוב המקרים, הייתה בין הטועמים תמימות דעים אך כמה מהמיובשים עוררו מחלוקות עזות וגלעיני תמרהינדי התעופפו ברחבי החדר. נתחיל דווקא עם מעוררי המחלוקת:
פומלה: הפומלות מגיעות בפלחים בצבע ירוק זרחני כשהן עדיין עטופות בקליפה דקה. הפומלה זכתה להצלחה אם כי העלתה דמעות בעיני אחת הטועמות שהחריפות של הקליפה הייתה תוקפנית לה מדי. מבין הדמעות סיננה הטועמת שזה גועל בלתי נסבל ומר נורא. טועם אחר נהנה אם כי מיד אחרי הביס הראשון החל לעשות עוויות מוזרות וטען כי הקליפה נתקעת לו בשיניים והיא קשה מדי ולא אכילה כלל. השאר הסכימו שהפומלה היא הצלחה, מאוד טעימה ומיוחדת בזכות המרירות של הקליפות והחמיצות הטבעית שבפרי המאזנות את המתיקות.
דעת הרוב: כל הכבוד.
תות: התותים הגיעו כגבישים אדמדמים מעט שקופים ומנוקדים, כולם מאוד התלהבו מהמראה וזה היה הפרי הראשון שכולם שלחו אליו את היד, חלקם הצטערו על כך מאוד. הקבוצה הראשונה התפעמה; לא רק שהוא יפה הוא גם טעים ביותר, המרקם שלו תענוג (קצת כמו של רחת לקום) ולמרות שהוא מתוק מאוד הוא הוכתר למלך הפירות היבשים. הקבוצה השנייה טענה שהריח של הפרי מזכיר אקונומיקה, המרקם שלו דוחה והוא מתוק כל כך שצריך להוריד עם כל ביס חבילה של טאמס.
דעת הרוב: אין רוב, המחנה מפולג.
מלבד השניים האלו, הטועמים הפגינו חזית אחידה, ונתחיל מהאהובים ביותר:
מנגו: המנגו מגיע בפרוסות כתומות צהובות דקיקות ומעט סיביות. הוא מריח נהדר והלועסים מצאו אותו "מושלם", "לפנים", "וואי" וכיו"ב. המרקם שלו היה אמנם מעט קשה וסיבי לרוב הטועמים, אבל הטעם חילץ מכולם קריאות תענוג. רוב הטועמים נתקלו לראשונה במנגו מיובש והחידוש שבגילוי הוסיף על ההנאה.
דעת הרוב: אין על מנגו.
אננס: פלחי האננס הדקיקים הם נטולי תוספת סוכר, ומקבלים גוון צהוב עמוק אחרי הייבוש והריח שלהם מתעדן. מדובר בפירות פתייניים במיוחד וטעמם טעם מרוכז של אננס. רוב הסועדים אמרו שהטעם פשוט מעולה, הריח משובח, המתיקות כיפית ולא מעיקה כמו בשאר הפירות, הפרי בשרני וכיפי ללעיסה.
דעת הרוב: וואו.
תמרהינדי: התמרהינדי הוא פרי המגיע מאזור מזרח אסיה, ולמרות השם הוא לא ממש קשור לתמר, אולי הוא אפילו מזכיר קצת חרוב (בכל זאת, יש לו גרעינים). הלועסים הכתירו אותו כטעים ביותר, מעניין, מאוד מיוחד וניחן בחמצמצות קלה וחריפות נעימה המעדנות את המתיקות שבדרך כלל יש בפירות יבשים. תענוג, ולו בגלל הביזאר, אם כי הגלעינים בפנים קצת מבאסים.
דעת הרוב: מעולה.
דובדבנים: הצבע הארגמני של הדובדבנים מעמיק עם ייבושם. הם מגיעים מגולענים ונראים כמו כדורונים פחוסים אך מפתים. הטועמים הכתירו אותם כמצוינים, טעימים ביותר, מתוקים במידה, חמצמצים במידה – פשוט מושלמים.
דעת הרוב: מצוין.
אפרסק: האפרסק המיובש מגיע בפרוסות די עבות שמרכזן (החלק שהיה קרוב לחרצן) מעט אדמדם.הוא חביב למראה ומפתה והטועמים נעצו בו את שיניהם בשמחה וטענו שמדובר בפרי בשרני מאוד וזה כיף כי הוא יותר לעיס מהפירות האחרים שנדבקים קצת לשיניים. הריח האפרסקי שלו מאוד נעים, גם אם לא עז כמו של אפרסק טרי. הטעם מזכיר מעט את המקור הטרי, אבל הוא מתוק מדי, כמו רוב בני מינו המיובשים. המתיקות משתלטת על כל שאר גווני הטעם. האפרסק לא הצליח לעורר רגשות סוערים באף אחד מהטועמים ולכן למרות שהוא זכה גם למחמאות, בסופו של דבר הוא הוכרז כסתמי.
דעת הרוב: נו, מילא.
קיווי: הקיווי המיובש פשוט יפה, הוא ירוק ושקוף וגרגריו השחורים מבהיקים. אבל בגזרת הטעם, הוא הרבה פחות הרשים את הטועמים, שנחלקו לשתי אסכולות שנפגשו במסקנה. לפי הראשונה, העיקר בקיווי זה המיץ והעסיסיות, אלו לא קיימים בפרי המיובש ולכן הוא מיותר. לשנייה הטעם הזכיר את זה של הקיווי הטרי, אז הם הימרו שזה תחליף חיוני בחודשים שבהם אין קיווי טרי. אחרי כמה ביסים נוספים הם גילו שהקיווי חטף את המחלה הממארת של כל המיובשים והוא מתוק הרבה יותר מדי ולכן מיותר.
דעת הרוב: חבל לבזבז עליו את הקלוריות.
ליצ'י: הליצ'י הגיע בכדורים לבנבנים מצופים בסוכר גס, לא מאוד משובב למראה וגם לא ממש טעים: ברגע המגע שלו עם חיכי הטועמים (שחלק אף הגדילו וירקו אותו מהפה) נשמעו קריאות נוסח "אוי, מה זה?", "מתוק מדי", "גוש של סוכר", "פיכס" ואף "פויה".
דעת הרוב: פיכס ואף פויה.
במבחן הטעימות השתתפו גם אגס שהיה נאה אך סתמי ומתוק מדי, גויאבה שהגיעה ללא הריח האופייני ולא עוררה רושם עז לטוב או לרע, אפרסמון שכולם הסכימו שהוא ממש לא טעים ובמרקם של פלסטיק ושזיף צהוב חמוץ שטועמיו סירבו למסור תגובה מחשש לפגיעה ברגשותיו. חג שמח.