הזיכרון האישי שלי מצ'יפס קפואים להכנה ביתית הוא לא טוב, בלשון המעטה. זה הגיע בקרטון אדום, ובתוכו ישבו צ'יפס תעשייתיים מאוד, שעברו למיקרוגל ויצאו משם מסמורטטים לגמרי. יכול להיות שאפשר היה להכין את הצ'יפס האלה אחרת, והתוצאה הייתה שונה, אבל בראש שלי, צ'יפס כיפי זה לא היה, ומאז אני לא מכניסה הביתה צ'יפס קפואים מכל סוג. עד עכשיו, כשנחתו אצלי לטעימה הצ'יפסים החדשים של תפוגן, שנקראים תפוגן אקסטרה קריספי, וכל המהות שלהם, לפחות לפי הודעת היצרנית, היא שהם אמורים לצאת כמו במסעדה.
ואכן, הרוב הגדול של הפרנץ' פרייז שמוגשים היום בהמבורגריות ומסעדות הם קפואים, והם מגיעים ממותגים מקומיים או ממתחרים מחו"ל. ובחלוף שנים רבות, והתפתחות טכנולוגית, יש מצב שהדעה הקדומה שלי כבר לא מאוד רלוונטית, ושהגיע הזמן לתת הזדמנות נוספת לצ'יפסים הקפואים למיניהם. בייחוד בימי החופש הגדול, כשאוכל שמוכן במהירות נחוץ בהרבה מהרגיל.
שקיות הצ'יפס הקפואות החדשות של תפוגן מגיעות בשלוש גרסאות. קריספי, בצורת גפרורים קלאסיים, כפרי, בחיתוך רחב יותר מהרגיל, עם מין מגרעת במרכז וקצוות שעליהם רואים את שיירי קליפת תפוחי האדמה, ופוטטוס מתובלים. את הצ'יפסים הללו אפשר להכין בטיגון, בתנור, או באייר פראייר. אני בחרתי באופציה המוכרת והמלכלכת ביותר, טיגון, בדיוק לפי הספר ולפי הוראות היצרן של כל סוג צ'יפס.
נתחיל מרשימת הרכיבים: כמעט 90 אחוז מהצ'יפסים האלה מבוססים על תפוחי אדמה, וזה נתון טוב מאוד. יש כל מיני תוספות ומייצבים, אבל לא ברמה שהראש מאבד את יכולת הריכוז כשרואים את הכמות. מבחינת זמן ההכנה, הצ'יפס החדשים עוברים ממצב קפוא לברי הגשה תוך דקות ספורות, לפחות בגרסה המטוגנת. זה נוח, וזריז, והתוצאה בהחלט אסתטית אם עובדים נכון.
אחר הטיגון פיזרתי על כל אחד מסוגי הצ'יפס קצת מלח ויצאתי למבחן הטעימה (לסרטון המלא מוזמנים לעקוב באינסטגרם, טיקטוק או יוטיוב).
מעטפת קריספית שלא קל לייצר בבית
ראשונים נטעמו הצ'יפס הקלאסיים: אלה היו פריכים כראוי מבחוץ, רכים בפנים, ונחמדים בסך הכל. אבל הגרסה שממש גנבה את הרעם הייתה זו הכפרית – הצ'יפסים פה היו מעניינים יותר ומוצלחים בהרבה מהגפרורים המוכרים. זה גם הצ'יפס שזכה ללוגו של אגאדיר, כחלק משיתוף פעולה עם רשת המסעדות, וכנראה לא בכדי. הצורה הרחבה יותר של הצ'יפס כיפית מאוד לאכילה, ומאפשרת יותר שטח פנים גם כמצע לרוטב ותיבול, וגם יותר מהמעטפת עצמה, שהיא החלק הכי טעים בסיפור הזה.
הקצוות, שניכרים בהם העדויות לקליפות תפוח האדמה שעליו מבוסס הצ'יפס, מעניקים לוק מחוספס וטבעי יותר. אמנם אלה צ'יפס תעשייתיים, אבל הם מרגישים כמו הדבר האמיתי יחסית, ומובחנים בהם הטעמים של חומר הגלם המרכזי. מבחינתי הצ'יפס הכפרי הצליח ממש להפתיע, ויצר רושם מחודש על מוצר שהיה אצלי טאבו.
גם הפוטטוס היו טובים, הם בעלי תיבול מורגש אך מעודן ולא תוקפני: לא פיקנטי מדי או עוצמתי מדי, אבל כן כזה שעושה חשק להמשיך עוד ועוד. התיבול והצורה הם שמבדלים את המוצר מהצ'יפס האחרים, למי שמעוניין להתרחק קצת מההרגשה של צ'יפס שגרתיים.
לסיכום, כל סוגי הצ'יפס החדשים עברו היטב את מבחן הטיגון הביתי. הם נותרו פריכים, לא צפו בעודפי שמן אחרי ההכנה, וכללו שכבת מעטפה פריכה, כזו שלא קל להשיג בבית, בלי הקפאה אחרי בישול וטיגון כפול. והכי חשוב, הם היו טעימים למדי ומהנים לנשנוש. בהשוואה לצ'יפס בהכנה ביתית מאפס, הגרסה הביתית המוקפדת תמיד תזכה מבחינתי במבחן הטעם. אבל בימים שבהם אין סבלנות או כוח, ורוצים להתארגן על נשנוש חברים זריז לכם או לילדים, או תוספת למנה העיקרית שכולם יסכימו עליה, הצ'יפס החדשים של תפוגן הם אחלה יציאה.