כשיצאתי למשימה המאתגרת, שמטרתה הייתה לבדוק מה אפשר לאכול בעיר היקרה בעולם ב-20 שקלים, ההרפתקה הניבה רשימה של 18 מקומות נדירים בתל אביב שאפשר לשבוע בהם במחיר נמוך מאייס קפה. אבל את הדוכן הקטן של ירון כהן בשוק התקווה, פספסתי איכשהו, אולי בגלל שהוא מתחבא באחת הסמטאות של השוק, ולא ברחובו הראשי.
הדוכן פצפון, וגם אין לו שם, אבל הוא מפצה על זה בענק עם מנות טריות ומלאות כל טוב, ומחירים שקפאו בזמן. כשהגעתי לפה בתשע וחצי בבוקר, כבר היו לפניי עשרה עובדים-שכנים-תושבי השכונה שהזמינו מנה והלכו לענייניהם. כמה דקות לאחר מכן, חזרו כולם יחד רעבים, ודרשו את הפיתה המוכרת שלהם.
בתפריט אין הפתעות, אבל אין מי שלא ימצא בו מנה להשביע את רעבונו: המנה הזולה ביותר היא נקניקייה בלחמנייה בעשרה שקלים, והיקרה היא שניצל בבגט שעלותו 25 שקלים בלבד. בין לבין יש גם סביח וחביתה, ואת כולם אפשר לבחור בפיתה או בבגט. באותו בוקר כולם רצו פיתה עם חביתה, ואפשר להבין למה. ירון, בעל המקום, מכין חביתת ירק גדולה ומפנקת, ובתוך הפיתה אורז גם את כל התוספות מהתצוגה: חומוס, טחינה, בצל קצוץ, פטרוזיליה טרייה, עגבניות חתוכות גס, מלפפונים טריים חתוכים דק או גס, מלפפונים חמוצים, פלפל ירוק צלוי על גריל, ממרח לימון כבוש, שני סוגים של חריף ופרוסות שמנמנות של חציל מטוגן במקצועיות.
כל המנות יוצאות נדיבות ואסתטיות, וכהן אורז אותן באהבה לתוך שקית ניילון שמחזיקה מעמד מלא זמן ושומרת על המנה היטב. השניצל שקיבלתי בתוך פיתה היה גדול פי שתיים מהפיתה עצמה, והיה עבה, מטוגן היטב, מצופה בפירורי לחם טובים ושומשום. ממש כמו שאני מכינה בבית לילדיי. פה לא בעניין של לחסוך על הלקוחות.
גם הסביח יצא מפואר. קיבלתי אותו בפיתה שמנמנה ומפנקת שעלתה 15 שקלים בלבד, ואני חושבת שזה הסביח הכי זול בתל אביב. הנקניקייה הייתה פחות טובה, אבל הילד הרעב שהזמין אותה בכלל לא שם לב שהלחמנייה הייתה עם קראסט חיצוני, מאותו סוג של הבגט, מה שפחות מתאים לנקניקייה. וזה שהיו בה שתי נקניקיות במקום אחת גרם לי לסלוח מיד על זה שהן עברו חימום יתר. איפה עוד תקני לילד שלך מנה בעשרה שקלים? מיותר לציין שלא נשאר ממנה דבר, למרות שהילד שאכל אותה הוא כבר כמעט נער.
ואפילו השתייה פה זולה במיוחד
הבסטה הזאת, שנמצאת בסמטה של חנויות הדגים, זה שמתחילה מול קבב סלומי, קיימת כבר שבע שנים. וכשניסיתי להבין איך היא יכולה לעמוד במחירים האלה, כהן מיד הודיע ש"זה מספיק לי, טוב לי ככה ואני לא רוצה יותר", והוסיף: "חשוב לי להתחשב בקהל המקומי. הכי חשוב זה שאני יכול לתת לשני הילדים שלי את כל מה שהם צריכים".
לפני שפתח את הדוכן, הוא עבד במשך 25 שנים עם אמא שלו, חנה, במסעדת המרקים של חנה בתקווה. כולם מכירים אותו בשוק, ונראה שגם מאוד אוהבים. את מסעדת המרקים כהן סגר כשאמא הלכה לעולמה, "כי בלעדיה זה לא אותו הדבר", הוא מסביר. התמונה של אמא עם סיר בידיים, תלויה כמובן על הקיר.
ביליתי חצי שעה בדוכן, נהנית מכל ביס וצופה בו מכין פיתות לעשרות לקוחות קבועים, רעבים וחסרי סבלנות, כשהוא לבד, מחייך ובמצב רוח טוב. זה הזכיר לי יש פה עדיין כל כך הרבה דברים טובים. רק חבל שכל כך קשה למצוא אותם.
סמטת נוריאל, שוק התקווה. ראשון, שלישי-שישי 08:00-15:00, כשר