אחרי שנים של השכמה לצפירותיהן של מכוניות במרכז תל אביב, בשנתיים האחרונות מלווה את הבקרים של אייל שני רחש הגלים של מושב הבונים. בכל בוקר הוא מכין לו ולבת זוגו זה שני עשורים, מירי חנוך, דייסת שיבולת שועל על בסיס מים; כשהיא מתעקשת להוסיף ליצירת המופת שלו סירופ מייפל הוא מתרגז אבל מוצא בעצמו את המקום להכיל. מירי מבחינתה מסוגלת לאכול בבוקר ארטיק בננה מצופה בשוקולד, מלשין שני. היא רוצה לאכול כמו ילדה פושטקית בת 9 שגונבת מהמכולת.באמצע העשור השביעי לחייו החליט שני לרענן את החיים ואת היחסים בשינוי תכליתי – של הכל. המהפך הרחיק אותו גיאוגרפית מעסקיו בתל אביב וגם מאולפני הטלוויזיה, מקור הפרנסה העיקרי שלו, אבל הוא מסכם אותו כהצלחה מסחררת.חיינו חיים שהתמשכו על איזה קו אחד שהלך והתפתח בתוך תל אביב, וכאן ב'בונים' הכל השתנה, מנסה השף ושופט מאסטר שף להסביר את הטרנספורמציה. הבגדים, כלי הרכב שאני נוסע בו, כלי העבודה שלי, מה שהעיניים שלי רואות, מה שהגוף שלי נושם – הכל. פתאום התחילו חיים חדשים והרגשתי כאילו אני מכיר מחדש את מירי.באיזה מובן? נוצרה בינינו עוד שכבה של התאהבות. ביחסים ארוכים אי אפשר לשמור על שכבות ההתאהבות הראשונית, וצריך להוסיף עוד שכבות. עוד רגעים שבהם התאהבת, שפתאום התחלת לראות את הבן אדם בעין קצת חדשה. וזאת הייתה חתיכת עין חדשה לראות אותה דרכה. פתאום הייתי צריך להכיר שוב בן אדם על כל נפלאותיו ומגרעותיו, ונפלאותיה ומגרעותיה היו אחרות, כי כל אחד הגיב למיקום החדש בצורה אחרת לגמרי. אני חושב שהיה לי המון מזל עם זה, כי יש לי אהבה טרייה היום.אכלתי כמעט רק לחםאף שהוא נמצא המון על הקו – בין ישראל למסעדות שלו ברחבי העולם, בין חוף הכרמל לצילומים במרכז – כשהוא בבית משתדל שני להיות בן זוג במשרה מלאה. אני פול סרוויס. בבית יש לי כתובת אחת ברורה, וזאת היא, מירי, הוא מנסח את זה. אני עושה הכל כדי להסב לה את התחושה שיש לה חיים נפלאים. אני פועל מתוך זה.מה בדיוק אתה עושה? אני מכין ארוחת בוקר, צהריים וערב. בצהריים השאיפה שלי היא שיהיה חומוס, אני כבר עשר שנים מנסה לדייק את המאכל הנפלא הזה. זה אוכל שמעמיד אותך מול הגורל שלך: פעם הוא ייצא נהדר, ופעם לא. זה קשור למבנה האנרגטי שלך, את לא יכולה לנטר את זה או ללמוד מזה כלום.ובבוקר יש ביניכם קונפליקט. כן, יש קצת חיכוכים, כי אני רוצה שבכל בוקר נאכל דייסת קוואקר בתרמומיקס ואני מנסה לשכנע את מירי שלא תשים סוכר, קינמון, מייפל, שום דבר. שתטעם את הטעמים השקטים של שיבולת השועל, כי אלה טעמים של שמש. אבל היא אומרת לי שזה כמו לאכול קרטון.חנוך דווקא לא מתחברת לדימוי, ומתברר שכן מתחברת לדייסה. כשהיא מצטרפת אלינו לארוחת ערב ברומנו התל-אביבית של שני, לקראת סיום השיחה הארוכה שלנו, היא יוצאת להגנת הקוואקר. האם זאת האמת או רצון לשמור על הדינמיקה המחודשת של היחסים הזוגיים? מה זה משנה.אני מנצלת את ההזדמנות ושואלת את חנוך על אחד הנושאים ששני חשף לאחרונה במאסטר שף: חתונת ההפתעה שלהם. חנוך ארגנה לו אותה במתנה, אחרי שהוא היה הצד בזוגיות שדחף לטקסיות ורצה להפוך את הקשר לרשמי.אני כבר התחתנתי פעם ולא היה לי רושם טוב מזה, צוחקת חנוך, אבל אייל מאוד רצה להתחתן, אז כשהיה לו יום הולדת 50 עשיתי לו הפתעה. אמרתי לו שאנחנו צריכים לעבור רגע במסעדה שלו, 'הסלון', ובעצם כולם חיכו לו שם. הוא הגיע, ראה את כל האנשים ופשוט נכנס להיסטריה, כי הוא חשב שיש לו אירוע והוא שכח. זה הסיוט של שפים.בהתחשב בפרסונה המוכרת של שני, דמות משוחררת מהכללים החברתיים שחלים על כולנו, קצת קשה לתאר אותו כמי ששואף להתמסד. מה זה בן אדם? הוא אוכל, הוא ישן, הוא מתחתן, הוא אוהב, הוא סובל, מיישב שני את הסתירה בדרכו הפיוטית. רציתי להתחתן, כי רציתי כל דבר שאני יכול לקבל ממירי. אם היא הייתה מולידה קיפודים, הייתי רוצה גם קיפודים. כל מה שהיא מסוגלת להעניק לי מגופה ומנשמתה – אני רוצה. וזה לא מספיק לי, אני נשאר רעב.אגב רעב, קשה לפספס את השינוי שחל במשקלו של שני בערך מאז המעבר צפונה. יותר מ-30 קילו השיל השף לאחר שהחליט להפסיק עם לחם, מאפים, פסטות, פחמימות וסוכרים. בשיא, אומר שני, הוא שקל קרוב ל-100 קילו; את השינוי התזונתי התחיל בגלל אבחון של בעיית כליות, ורופא שייעץ לו להוריד לפחות 10% ממשקלו. גיליתי שבגדול הגעתי למשקל הזה כי אכלתי כמעט רק לחם, הוא מספר. זה היה הדבר הכי זמין והכי קל, ובעצם הפסקתי כמעט לאכול דברים אחרים. כשחתכתי מהלחם ומהסוכר התחלתי פתאום לאכול מכל השפע שקיים, אבל דבר אחד הבטחתי לעצמי: שכל ערב אני פותח עם מירי בקבוק יין טוב, לא משנה מה. כשיש לך בסוף היום יין טוב, זה מבטיח שהכל יהיה נפלא. אז מה אכפת לך בכלל מה אכלת ועל מה ויתרת?.אתה סופר קלוריות? לא. בהתחלה חסמתי את עצמי לחלוטין: לא אורז, לא תפוחי אדמה, לא פיצה, לא פסטה. היום אני לא חוסם לעצמי, כי הבנתי שחסימה נותנת לך רצון לפרוץ אותה. אם יש משהו נהדר לידי, אני אוכל אותו.איך הייתה הנפש בתוך השינוי הגופני הזה? כשהגעתי לשיא הנמוך, 73 קילו, הבנתי שאני אדם מדוכא. שאיבדתי את שמחת החיים. אני לא יודע אם הייתי עצוב, אבל לא היה לי טוב ולא נהניתי מכלום. אז הכרחתי את עצמי לעלות, אכלתי כל יום כמויות ענקיות של אגוזים, והיום אני יציב על בערך 76 קילו וחצי.ועכשיו אתה שמח? היום אני בעל אפשרות להיות שמח.אני אראה לכםהמשקל החדש והתפריט המעודכן אינם מונעים מהשף שני ליהנות ממה שיש לקולינריה להציע. בתשובה לשאלה על שמחות גסטרונומיות הוא משיב, יין טוב, גבינה צרפתית נפלאה. וזה לא קורה בארץ, אבל למשל לאכול יונה. וסרדינים טריים מהים, או פלאפל נהדר. אני כל כך אוהב פלאפל. בעיניי זו מהמנות הכי גאוניות שקיימות בעולם, זה פלא הבריאה הקולינרית. כשעושים פלאפל טוב אני חושב שזה אחד מהשיאים.אלו הנאות פשוטות יחסית. איפה זה פוגש אותך כשף? בסופו של דבר, כל ההנאות באוכל מגיעות מחורים בקיר. לא ממסעדות. מסעדות בנויות מדברים כל כך מיותרים.איך זה מסתדר עם זה שאתה מסעדן? היום הייתי רוצה לפתוח דברים שאין להם היתכנות כלכלית גדולה, כמו חומוסייה בניו יורק למשל, שאני מבטיח לך שהייתה החומוסייה הכי טובה בעולם. הייתי מת לעשות דבר כזה, זה חלום בשבילי. למשל לעמוד בשוק קטן בפריז עם הדגים ופירות הים הכי נהדרים ולבשל ארוחות בלתי נשכחות. אבל מי יעשה את הדברים האלה איתי היום? בשביל זה אני אהיה חייב לפרוש.ובינתיים אתה ממשיך לפתוח עוד ועוד מסעדות בעולם. היום אני פותח עם המון ידע, כי אני כבר יודע איך לעשות מסעדה נכון, אבל דווקא הידע מוריד לי את ההתרגשות. לעתים רחוקות, כשאני לא יודע איך לעשות משהו, אז אני גם מתרגש. למשל, כשפתחנו את הגלידה היה לי אפס ידע. לא באמת ידעתי לעשות גלידה, אז אמרתי, מה אני כן יודע? לבשל. החלטתי שאני אבשל, אסנן ופשוט אכניס את הכל לתוך שמנת ואז למכונת גלידה. כל דבר מתחיל מבישול, אז מה יכול לצאת רע?.התור מחוץ לגלידריית קסטה הפופולרית שלו בפארק המסילה בתל אביב מוכיח שלא יצא רע בשום אופן. ועדיין, רוב המקומות שקבוצת החבר'ה הטובים בהובלתו פותחת בעולם הם מסעדות-בנות: להסלון, לצפון אברקסס, למזנון שפותח בימים אלה סניף בטיוואן, וגם למלכה הכשרה שבקרוב ייפתח לה סניף במיאמי.תחושה של דז'ה וו, לא? זאת בדיוק ההרגשה. שכבר עשיתי את זה.אז למה להמשיך ולעשות את זה שוב? כי היום אנחנו מערכת שחייבת לגדול. זה כמו בכלכלה, את כל הזמן צריכה להגביר את הצמיחה שלך, אחרת מתחיל תהליך הפוך. אני בכלל לא מתעסק היום בשאלה אם בא לי להקים מסעדה או לא: היום השותפים שלי אומרים לי, 'עוד חודש אתה מגיע לכאן או לכאן, אנחנו פותחים מקום'. ואני בא. בהתחלה אני לא יודע מה לעשות, ופתאום, ממשהו קטן אני מבין מה אני רוצה.האימפריה העולמית של שני וקבוצת המסעדנות שלו היא יצוא נדיר מישראל, כמעט בלעדי למעט קבוצת אסף גרניט ושותפו אורי נבון. כשיזראלי פוד היה טרנד מדובר, אפשר היה לטעון שזה מסביר את ההצלחה של שני ושות' – אלא שזה עוד היבט שבו המוניטין של ישראל הידרדרו מאז פרוץ המלחמה בעזה. שני הרגיש זאת היטב, בייחוד בניו יורק ובאוסטרליה, שם נרשמו במסעדות שלו תקריות קשות.התמודדנו בשנתיים החולפות מול אנטישמיות איומה כשאנחנו מטורגטים מאוד כישראלים, אומר שני. הייתי איזה ערב במסעדת 'שמונה' שלנו בניו יורק, יצאתי החוצה לעשן וראיתי זוג אמריקאים, ניו-יורקרים. הבחורה הייתה סקרנית כי היא הרגישה המון אנרגיה שם בתוך המסעדה, ואז הבחור ניגש, תפס אותה בזרוע ואמר לה, 'בואי נלך, זאת מסעדה של יהודים'. זה מאוד הכה בי, האנטישמיות שבתוך הדבר הזה.הכה איך? זה הבהיל אותי, כי מגובה מסוים של שנאה לישראל זה הופך לאנטישמיות, ואז זה כמו שד שיוצא מבקבוק. הוא לא חוזר שנים.שני מספר גם על כמה וכמה אנשי צוות שעברו אצלו הכשרות ארוכות בניו יורק ועזבו פתאום בלי הודעה מראש, ועל אוכלוסייה מקומית שבתחילה פקדה את המסעדות שלו ובהמשך פשוט הפסיקה להגיע: בפסח, כשהיהודים העשירים עוזבים את ניו יורק לחג, המסעדות שלנו פתאום עמדו ריקות. אז הבנתי שמגיעים אלינו רק היהודים, שאנחנו בעצם מאכילים את הקהילה הישראלית והיהודית.אם בארהב מדובר בחרם צרכנים שקט וחוקי – הרי כל אחד יכול לבחור באילו מסעדות להוציא את הכסף שלו – הרי שבאוסטרליה לקחו מפגינים מקומיים את הזעם שלהם כלפי ישראל הרבה יותר רחוק: הם הגיעו לסניף המזנון במלבורן, ניפצו חלונות ואיימו על העובדים והלקוחות. זה היה נגמר ברצח של העובדים שלי שם, אומר היום שני על האירוע שהתרחש ביולי. בהתחלה זרקו עגבניות, וזה נמשך בכיסאות ובצעקות אנטישמיות. במזל, בחנות שליד היו חבר'ה לבנונים שהדריכו את הצוות שלי והזמינו משטרה. הרבה מהעובדים לא הגיעו יותר. אוסטרלי זה לא ישראלי, שמקבל מכה ומתאושש בשנייה שאפשר להוציא שוב את הראש החוצה. בשביל אוסטרלי זאת טראומה לכל החיים.הסיפורים האלה גורמים לתחושת מיצוי של שלב ההתרחבות בעולם, או להפך? תראי, לי יש אינסטינקט של ישראלי או של יהודי. כשמכים אותי, אני אפרח. 'תרבה את זרעך'. אני חושב שמעורב בזה גם אינסטינקט גברי כזה של 'אני אראה לכם'.לא העלינו גרושהרצון של שני להמשיך להתרחב נובע לא רק מהחשק להוכיח שהוא יכול, אלא גם מהאמונה שהראש הישראלי עושה את זה טוב יותר מאחרים. האמריקאים למשל מנהלים מדהים, אבל אם טבח אמריקאי למד לעשות משהו ואתה תגיע למסקנה שצריך לעשות את זה אחרת – זה לדבר ללמפה, הוא לא ישתנה. האנגלים לא מזהים תקלות או דחיפות, הצרפתים חנוטים בדימוי העצמי שלהם, הסינים יודעים רק לחקות במדויק את מה שלימדת אותם, אפילו יותר טוב ממך, והקוריאנים זה בכלל כמו מחשבים. אבל הישראלים יודעים להמציא. הם לא הכי מקצוענים, אבל הם הכי יצירתיים, הכי פתוחים והכי גמישים. אנחנו יודעים ליצור מציאות. אחרים יודעים רק לבצע אותה.הפרויקטים של שני מסביב לעולם לא מראים סימני דעיכה למרות הקשיים, אבל בארץ היו לו שנתיים עגמומיות כמו לכולם. משמרות צומצמו כדי שעובדים לא יפוטרו, העסקים עברו בקרה מקיפה, וכסף גדול לא ממש נכנס לקופות. במלחמה החזקנו את המסעדות בשיניים שלא נקרוס, עבדנו על גבול ההפסד, טוען שני. בזמן הזה נשכנו שפתיים והייתה לנו החלטה – שהיא מוסרית, לא עסקית – לא להעלות מחירים. הכל מתייקר מסביב, אבל אנחנו משאירים. לא העלינו בגרוש.אז כשאומרים עליך שאתה יקר, פשוט לא שמו לב שהמסעדות מסביב כבר השוו מחירים? אני לא יקר. יש לי דימוי שאני יקר, שימשיך איתי כנראה עד סוף החיים. בארץ, ברגע שיש לך תדמית כלשהי, זהו. היא לא משתנה.איך היית מגדיר את המקום שלך בקולינריה הישראלית? אני מהאנשים שהפכו כאן את האוכל מצורך לעונג, כי הבנתי שחברה צריכה שיהיה לה את המטבח שלה. אחרי זה הבנתי שאם לא תהיה לאדם זכאות נפשית להתענג, לא תהיה פה באמת מדינה. אי אפשר מדינה שכל הזמן רק שוכבת על השפיץ של החרב. בהקשר הזה, ל'מאסטר שף' יש תפקיד מאוד חשוב בחברה הישראלית. אני מאמין שבמקום שבו גורמים לאנשים לעשות אוכל מתוך תשוקה, הם יפסיקו להילחם. זה בינארי, או חרב או אוכל. אני חושב ש'מאסטר שף' העבירה המונים למקום שבו הם התחילו לבשל, ובאותו רגע השתנו תחומי העניין שלהם והמוקד שלהם.משהו השתנה גם בעונות האחרונות של מאסטר שף. מתחרות של בשלנים מסורתיים, מיומנים כמעט רק ברזי הבישול הביתי, עברנו להייטקיסטים צעירים ובקיאים טכנית שמקבלים השראה מכל העולם. אחדים מהם מכריזים שלא הגיעו כדי ללמוד או לפתוח מסעדה, אלא כדי להפוך לכוכבי רשת. אצל רותי ברודו זה גרם העונה לאובדן עשתונות; שני, ככוכב רשת בעצמו שמבין את המשחק, החליף את הכעס בהבנה.לפני שהשכל נכנס לפעולה במקרים כאלה, התגובה שלי היא זעם. זעם טהור, אומר שני על תרבות הקולינריה ברשת. אינסטינקטיבית אני מרגיש ממש שוד.מי נשדד ממה? אחרי עבודת השוחות שלי ושל החברים שלי, עשרות שנים, אתה בשנייה אחת בונה קריירה בלי להשקיע כלום ובלי לסכן כלום? החיים שלי קרסו פעמים רבות והתרוממתי בכוחות עליונים כי האמנתי שצריך לעשות פה מטבח בארץ. באתי מאידיאולוגיה.אוקיי, ומה קורה אחרי הזעם האינסטינקטיבי? אני מספיק בוגר בשביל להבין שאולי האנשים שמחפשים להיות כוכבי רשת גם קיבלו מאיתנו השראה. בלעדינו, אני לא יודע אם הם היו מגיעים למקום כזה בבישול ובעשייה שלהם. והיו יצירות מופת בעונה הזאת, כי עזרנו להם להיות במיטבם.שלישיית גמר מאסטר שף, שישודר השבוע, מורכבת כולה מנשים בתחילת שנות ה-30 לחייהן – יובל רוזן, הדס בנדל וניצן אהרן – והיא בהחלט תצוגת תכלית לבישול במיטבו. אני שמח שאלו הנשים שעלו לגמר, הנפש שלי חווה מכך יופי, וכל אחת מהן היא חיה מסוג אחר לחלוטין, אומר שני. למשל, אף פעם לא ראיתי בתוכנית התרוממות כמו אצל יובל. בינינו השופטים נוצר קונצנזוס לגביה, התחלנו פשוט לתת לה עוד רוח מתחת לכנפיים, והיא הגיעה למקומות שהיא לא האמינה. הדס, יש בה ממש מפעל של כאוס פנימי, ואז היא מכניסה את הידיים פנימה ומייצרת בו סדר. יוצא משם פתאום משהו זך, אדיר, נקי, קוהרנטי, בעל יופי. וניצן היא כמו קו חתך של הישראליות, היא הבחורה הכל-ישראלית. מלאה אופטימיות, שמחה, והמסך מאוד אוהב אותה.שני בן ה-66 נמצא במאסטר שף כרבע מחייו; הוא עצמו חושב על המספר הזה ונבהל. אבל בשתי העונות האחרונות, שצולמו תחת מעטה המלחמה, הוא גילה במתמודדים וגם בעצמו תכונות חדשות. במלחמה קרו הדברים הכי איומים שיכולים לקרות לעם באיך שהוא הותקף ואיך שהוא מתקיף, ואין דרך חזרה, אומר שני. זאת אומרת, גם אם פתאום ייהפך פה לגן עדן, אנחנו עדיין נהיה אומה עם פצע בנשמה. בשעה הזאת של המלחמה גיליתי שנעלם האופק, הרגשתי ריק בנשמה. בקפיצה של עשרה צעדים לתוך 'מאסטר שף', זה גם מה שעשה את העונה הזאת.למה אתה מתכוון? הגיעו מתמודדים שלא היה להם במה להיאחז בחיים, אז הם נאחזו במה שקרה ב'מאסטר שף'. במטבח שמתנהל שם, בלנסות להגדיר את מי שאתה בתוך איזה מצב שכל העולם כל רגע נהרס. כשאת עושה אוכל זה משהו אמיתי, את עושה שתי תנועות בצלחת והנה יש מציאות, את יכולה להיאחז בזה. אם המציאות הזאת מתפתחת, ואנחנו נותנים רוח גבית כדי שהיא תתפתח, פתאום משהו מתחיל להיבנות. ואז נראה כאילו יש איזה סיכוי לחיים.גמר מאסטר שף, שלישי אחרי החדשות, קשת 12צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: נופר נוריאל | איפור ושיער: ענבל שומר | הפקה: טל פוליטי