בספטמבר הייתה ליאן בן ברוך, משתתפת העונה הראשונה של "בייק אוף ישראל" ובעלי הקונדיטוריה התל-אביבית "מתוקו", בבילוי שגרתי בים יחד עם בעלה, אביתר. בדרך חזרה נסעו השניים באופנוע כשנהגת בת 17 עלתה על אי תנועה כדי לעבור לצד השני של הכביש וחסמה את הנתיב. אביתר לא הספיק לבלום. ליאן הייתה אז בחודש השביעי להריונה.
"אני לא זוכרת כלום. היינו על האופנוע ביום כיף שעשינו, והדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי בבית חולים. אבא שלי וכמה חברים היו מסביבי ואמרו לי, 'ליאן, תחייכי, רק תחייכי, תזיזי את האף'. חשבתי לעצמי, 'מה זה החלום ההזוי הזה?'. לא הבנתי איפה אביתר, למה הוא לא נכנס. ניסיתי לדבר אבל לא הצלחתי. פתאום שמעתי מבחוץ מישהי אומרת, 'בעלה לא שרד את התאונה'. חשבתי שאולי היא לא מדברת עליי, אבל כשאחי נכנס ושאלתי אותו איפה אביתר, הוא אמר, 'נדבר על זה אחר כך'. ברגע הזה הבנתי שמשהו לא תקין".
אביתר בן ברוך, בן 35, נהרג במקום. ליאן הובהלה לבית החולים והייתה מורדמת ומונשמת במשך עשרה ימים. "כשהתעוררתי חשבתי שזה קרה הרגע, הייתי בטוחה שאנחנו עוד באותו יום. כשהבנתי שאביתר נהרג, ישר אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לדבר עם הרופא שלי, אני רוצה שייקחו לו זרע, אני רוצה שיהיו לי עוד ילדים ממנו. כבר בילד השלישי דיברנו על הרביעי, אמרנו שאולי זו תהיה בת. ואז נכנסה לחדר מי שיילדה אותי ואמרה לי, 'הייתי איתך בחדר טראומה, יילדתי אותך. הוצאתי את התינוק'. רק אז הבנתי שהתינוק לא שרד, שאני בכלל לא בהיריון".
היית כבר בשבוע מתקדם.
"כן, אפילו הראו לי תמונה שלו. הוא היה ממש תינוק, יפה-יפה, שילוב של שני הילדים שלי. קראתי לו גפן והוא נקבר יחד עם אביתר. לפחות הוא זכה להיות קרוב לאבא שלו. לקח לי זמן להבין שעברתי לוויה, שעברתי שבעה. לא הייתי אני בכל התקופה הזאת, אני חושבת שאפילו לא בכיתי מרוב שהייתי על סמים כדי לא להרגיש את הכאבים בגוף".
באיזה מצב הגעת לבית החולים?
"אגן שבור שחיברו עם ברזלים. הייתי עם שברים ברגל ימין, שברים בצלעות, שבר בצוואר. הגעתי עם רגל שמאל פתוחה ובטן פתוחה. כשפתחתי את העיניים, ראיתי סיכות לאורך כל הבטן. עכשיו אני כמו איזה בובה שפשוט חיברו אותה, חלקים-חלקים. כשמסתכלים עליי מבחוץ אומרים 'את נראית ממש טוב', אבל זה לא קשור לשום דבר שעבר על הגוף שלי ולמה שאני מתמודדת איתו מבפנים. אני מרוסקת מבפנים. אני שומעת אנשים אומרים, 'בעלה מת, אבל היא סבבה, תראו אותה, איך היא מחייכת'. אני לא, אני לא סבבה, אני לא סבבה בכלל. זה שאני מחייכת, זה כי זה מה שאביתר היה רוצה וזה מה שאני רוצה לילדים שלי".
זאת הייתה אהבה של דיסני, היינו אלאדין ויסמין
ליאן (35) ואביתר הכירו לפני 15 שנה, כשעבדו יחד בצוות בידור של מלון בים המלח. "הייתי ילדה תמימה וביישנית בת 20 שאוהבת את הבמה. מהרגע שנפגשנו היה בינינו קליק. אחרי חצי שנה כבר הפכנו לזוג וגרנו יחד, הוא היה החבר הראשון שלי, האהבה הראשונה שלי, הוא היה הראשון שלי בהכל".
זכית לאהבה ענקית בחיים שלך. לא כולם חווים את הרגש הזה, ובטח שלא בעוצמות כאלה.
"אם היו מדברים איתי לפני 15 שנה ואומרים לי, 'זאת האהבה שתחווי, אבל ככה זה ייגמר', הייתי חותמת באותו רגע. אנשים לא מקבלים אהבה כזאת בחיים, לא היה קיים דבר כזה, כל מי שמכיר אותנו ידע. זאת הייתה אהבה של דיסני, היינו אלאדין ויסמין, זוגיות שכולם מסתכלים עליה ואומרים, 'כזה אני רוצה'".
אחרי ארבע שנות זוגיות הם נישאו, וכעבור שש שנים הביאו לעולם את ילדיהם, פלג וריף. "הוא היה הבעל המושלם והאבא המושלם, יש לי שני ילדים, שהם המתנה שלי ממנו. כואב לי על זה שהם לא יחוו עוד ממנו".
ב-2016, בעקבות מודעה ספונטנית, החליטה בן ברוך לגשת לאודישנים של תוכנית הריאליטי "בייק אוף ישראל", ששודרה בקשת 12. היא חברה לחברתה מצוות הבידור, שירן מתתיהו, והשתיים סיימו במקום הרביעי. "זאת הייתה חוויה מטורפת, חודש שלם של צילומים מסביב לשעון והתמקצעות באפייה. כשזה נגמר שירן ואני המשכנו לעולם הילדים, הייתה לנו הופעה משותפת. זו הייתה תקופה מדהימה".
מה הפסיק אותה?
"היה רגע שהבנתי שבא לי ילדים ומשפחה משלי, כי לקחנו את הזמן. התחתנו כשהייתי בת 24, ורק בגיל 30 הבאתי לעולם ילד".
מהר מאוד האהבה למטבח ולמתוק מצאה את הדרך שוב לחיי הזוג. אנשים מכל קצוות הארץ הגיעו עד לפתח דלתם ביהוד כדי לטעום את המלבי המפורסם של ליאן, והשניים החליטו לפתוח עסק משותף. אחרי כמה שנים החליטו בני הזוג למכור את העסק ולהגשים חלום נוסף – לפתוח קונדיטוריה בדרום תל אביב. "זה כאילו המקום הכי לא נכון והכי נכון לעשות בו קונדיטוריה. זה אזור של הומלסים וזנות, מקום חשוך. אני זוכרת ששאלתי את אביתר, 'למה אנחנו רוצים לבוא לפה?', והוא ענה, 'זה יהיה מקום ורוד בתוך החושך'. ובאמת, המקום הזה פרח. אין מישהו שלא הכיר את אביתר באזור, הוא היה מביא תה להומלסים, עוזר לנשים בזנות, מחלק עוגיות לילדים במועדונית. זה היה אביתר, הוא היה אור, וזה בדיוק מה שהוא רצה. הוא אמר, 'יכולנו לפתוח מקום בדיזנגוף, אבל זה לא היה מיוחד כמו מה שיצרנו פה'. בגלל זה, היום אני לא אעבור מקום. זה מה שהוא דמיין".
העוגיות הענקיות והמיוחדות של הקונדיטוריה "מתוקו" זכו להצלחה והעסק עבד בשקט יחסי במשך ארבע שנים. באוגוסט התקשרה לקונדיטוריה הדוגמנית וכוכבת הרשת שחר חיון וביקשה משלוח של העוגיות לטובת אתגר טיקטוק. "מהרגע שהיא העלתה את הסרטון, הייתה היסטריה. החנות התפוצצה, לא נשמנו, היו תורים מטורפים. כל מה שחלמנו, כל מה שדמיינו, כל העבודה הקשה התנקזה לחודש הזה".
האופוריה התהפכה ב-180 מעלות. ביום שבו החליטו בני הזוג לצאת לחגוג את ההצלחה, אירעה התאונה הטרגית. "כשהגיע ספטמבר והילדים נכנסו למסגרות, אמרתי לאביתר, 'בוא נעשה לנו יום כיף, ניסע לים'. זה היה היום הכי מושלם שיכול להיות. טיילנו על החוף, החזקנו ידיים, דיברנו על איך אנחנו רואים את המשך החיים שלנו. היינו בחוף הצוק בצפון תל אביב והחלטנו לנסוע למסעדת 'רביבה וסיליה', שזה נסיעה של משהו כמו ארבע דקות באופנוע. עלינו לאופנוע, וזהו".
את זוכרת משהו מאותם רגעים?
"לא, כלום, אבל מסתבר שהייתי בהכרה מוחלטת. דיברתי באמבולנס, נתתי לפרמדיקים את המספר של אמא שלי ושאלתי איפה בעלי, אבל אני לא זוכרת את זה. המוח כנראה מדחיק. אביתר הלך לעולמו כשאנחנו מחובקים על האופנוע וככה זה נגמר, עם האישה שהוא הכי אוהב, שנייה אחרי שהיינו בים, המקום שהוא הכי אוהב, בתוך ההצלחה הכי גדולה שחווינו. זה כאילו הוא אמר, 'הגעתי לשיא שלי, ודי, יאללה. אפשר לשחרר'".
זה הסיפור שלנו וככה הוא היה צריך להסתיים
נהגת חדשה, בת 17 ועשרה חודשים, נהגה ברכב מסוג ריינג' רובר והתבלבלה בדרך. היא חצתה אי תנועה ולאחר מכן המשיכה לעבור עוד ארבעה נתיבים עד שחסמה את נתיב הנסיעה של ליאן ואביתר. "נתקענו ברכב שלה ועפנו. כשאביתר הבין שהולך לקרות משהו הוא ניסה לסטות, אבל לא הצליח. הוא היה עם קסדה שעלתה משהו כמו 3,000 שקל ועפה, ואני עם איזו קסדה דבילית עם פרחים שאיכשהו נשארה עליי. מעקה הבטיחות נכנס לו בראש, והדבר הכי נוראי זה שמישהו שעבר שם צילם את זה והפיץ בטלגרם. רצו סרטונים של אביתר במצב לא טוב, ואני לא מבינה את זה, למה? מה זה נותן לכם לראות מישהו במצב כזה? זה אבא של מישהו, זה בעל של מישהי, זה בן של מישהו. מה אתם עושים?".
זה הגיע אלייך?
"לא, אני לא ראיתי את זה ולא אראה לעולם, אני מדמיינת שהוא מת יפה כמו שאני זוכרת אותו".
מה קורה עם אותה נהגת?
"יש משפט. ברגע שאדם נהרג זה כבר מול המדינה, אפילו לא מולי. מצד אחד יש לי עליה את כל הכעס שבעולם, מצד שני, אני אומרת לעצמי שהיא לא קמה בבוקר ואמרה, 'היום אני הולכת להרוג בן אדם'. זה חס וחלילה משהו שיכול לקרות לכל אחד בכביש, אין מישהו שלא חוטא, אולי לא בצורה כזאת, אבל מספיקה שנייה אחת בטלפון כדי להוריד נהג אחר. בסופו של דבר זו ילדה שלא ידעה להשתלט על האירוע, היא לא התנהגה לפי הכללים והיא צריכה להיענש, אבל זה לא מחבל שבא וחטף אותך מהבית, להבדיל".
זו גדלות הנפש הכי עצומה שראיתי, שגם בתור מי שנפגעה, את עדיין יכולה להיות אמפתית ולהגיד – את העונש שלה היא קיבלה לכל החיים.
"הדבר הזה ילווה אותה כל החיים, כלום לא יעזור, אבל היא עדיין צריכה לקבל את העונש הממשי שלה, כי הלך בן אדם. הלך האבא של הילדים שלי".
צפות בך מחשבות כמו מה היה קורה אם לא הייתם נוסעים ליום כיף, או אם הייתם לוקחים את הרכב ולא את האופנוע?
"יכול להיות שגם אם היינו נוסעים ברכב זה מה שהיה קורה, ואולי חמור מכך, אולי שנינו היינו הולכים. כנראה הייתי צריכה להיות איתו בתאונה הזאת, כי יכול להיות שאם היו מודיעים לי שבעלי נהרג בתאונת דרכים בזמן שאני בבית ולא הייתי צריכה לעבור שיקום בעצמי, אולי לא הייתי מצליחה לצאת מזה, אולי הייתי שוקעת בדיכאון הרבה יותר קשה. פה לא חוויתי את הלוויה והשבעה, התעוררתי אחרי זה והייתי עסוקה בשיקום של עצמי, ככה שהגעתי לילדים שלי הרבה יותר מוכנה. אין לי מה לחשוב 'מה היה קורה אם', אפילו לא לשנייה, כנראה זה הסיפור שלנו וככה הוא היה צריך להסתיים. אביתר הוא זה שגרם לי להישאר בחיים. הוא כנראה אמר, 'אם מישהו מאיתנו צריך ללכת, זה אני, הילדים צריכים אותך פה, ואני יודע שתעשי את זה הכי טוב, אני יודע שתשמרי על העסק שלנו ותעשי רק דברים טובים'. גם בשיקום, פצוע אחר מתאונת אופנוע אמר לי שאביתר הציל אותי, כי הוא בעצם בלם את המכה שלי וניצלתי".
מה קורה עם הילדים כשאבא נהרג ואמא מאושפזת בבית חולים?
"הגננת סיפרה לנו שבאותו היום פלג לא רצה להיפרד מאביתר, הוא רצה עוד חיבוק, והוא לא ככה בדרך כלל, זה היה כאילו הוא הרגיש שהוא לא יחזור. חברה שלי נטע לקחה אותם אליה ושמרה עליהם. היא המלאך השומר שלי, חמישה חודשים שהיא טיפלה לי בילדים".
איך מספרים להם?
"יום אחרי התאונה הגיע פסיכולוג לספר להם מה קרה, ופלג אמר לו, 'אני כבר יודע. חבר סיפר לי'. כנראה אחת האמהות מהגן דיברה על זה וסיפרה לבן שלה, והילד אמר לפלג. אני לא מאמינה שככה הילד שלי שמע את זה".
כל האימהות ידעו בגלל שזה פורסם בתקשורת?
"כן. אני לא בן אדם מוכר, אבל בגלל שלפני עשור הייתי בטלוויזיה, עשו על זה כתבות. כשהתעוררתי הבנתי שאנשים ידעו לפניי שבעלי מת, אנשים ידעו שאני בהיריון מהכתבות האלה. הרבה חברים קרובים שלי לא ידעו בכלל, כי הייתה לי הפלה לפני זה, וזה היה מאוד פרטי שלי. פתאום נהייתי מפורסמת בעל כורחי, ועוד במצב כזה. זה היה לי קשה מאוד, חסמתי את הפייסבוק והאינסטגרם שלא תהיה גישה לאנשים, כי פתאום החליטו שזה בסדר להגיב לי על תמונות דברים כמו 'איזו טרגדיה', או 'כל כך חבל'. אם זה לא היה נחשף, לא הייתי חושפת את זה בעצמי, כי זה באמת הדבר הכי אישי שיש".
מלבד האובדן של בעלך, היית צריכה להתמודד גם עם האובדן של העובר שלך.
"זה אולי דבר רע להגיד, אבל זה כנראה מה שהיה צריך לקרות, כי זה לא פייר לתינוק שלא תהיה לו אמא שלא מסוגלת לטפל בו וזה לא פייר לשני הילדים שמחכים לי בבית שאני לא אהיה איתם, כי אני צריכה להיות איתו בטיפולים. אבל כן, זה שלב שלא התאבלתי עליו עד הסוף. לפעמים עוברות לי בראש מחשבות כמו, 'היום הוא היה צריך להיות בין עשרה חודשים, היינו הולכים איתו לבריכה עכשיו', ואז אני מרגישה את הלחץ הזה בחזה ואני אומרת ליאן, זה לא הזמן, את צריכה עוד להשלים עם החלק הזה של אביתר, יש לך עוד תהליך שיקום לעבור. כרגע אני לא מרגישה שהייתי בהיריון בכלל".
המוח עוזר לך להתמודד, כי בכל זאת, אי אפשר להכיל את שלושת האסונות בבת אחת ולהמשיך לתפקד.
"כן, יש לי שני ילדים כרגע שצריכים את אמא שלהם בכל הכוח. הם רואים אותי בוכה והם יודעים שזה בסדר לבכות, אני לא רוצה שהם יהיו אטומים לדבר הזה. בבית שלנו מותר לדבר על אבא ומותר לראות סרטונים שלנו, לפעמים הם לוקחים לי את הטלפון ופשוט מתחילים לעבור על תמונות שלו. אני צריכה לשמור על הנפש שלי כדי שהגוף ירצה להחלים, ואני לא רוצה שהבית שלי יהיה בית של שכול. זה גם חד-משמעית לא מה שאביתר היה רוצה. באנו מצוות בידור, הבית שלנו תמיד היה שמח, תמיד עם מוזיקה וריקודים, ככה אני רוצה שהילדים שלי יגדלו ושככה הם יזכרו אותו, בתור האבא הכי טוב בעולם ובתור בן אדם שמח".
הוא החבר הראשון והפרידה הראשונה שלי
מלבד ההתמודדות עם האבל והאובדן, בן ברוך נפצעה קשה בעצמה. במשך חודשיים היא הייתה מרותקת למיטה ללא כל יכולת לזוז. "היו מקלחים אותי במיטה, הייתי עם חיתול. הלכתי לישון בלילה ואמרתי, 'בבקשה שזה חלום ושאני אתעורר, כי זה פשוט לא הגיוני'. לאט-לאט התחלתי להעריך את הדברים הקטנים, את זה שהצלחתי לקום לבד, שהצלחתי לשטוף פנים, לצחצח שיניים, דברים שאנחנו לא שמים לב אליהם כי אנחנו פשוט חיים אותם. בשיקום ראיתי חיילים, אחד בלי רגל, אחד בלי יד, אחד בלי שתי ידיים, והם שמחים. זה משוגע. אלה דברים שקורים רק במדינה שלנו, אלה כוחות שיש רק לנו. אנשים עברו דברים מטורפים, יש אלמנות צה"ל, מה אני? איבדתי את בעלי בתאונה של רגע. אני פה בארץ ומטפלים בי, אבל יש אנשים שנמצאים בעזה ולא מקבלים טיפול. איך אנחנו ממשיכים הלאה? צריכים לעשות הכל כדי שהילדים האלה יחזרו הביתה, זה כבר היה צריך לקרות לפני 600 ימים".
הזכרת את אלמנות צה"ל ונשים שאיבדו את בני זוגן. אומנם בנסיבות אחרות, אבל גם את הפכת לאלמנה. איך זה להצטרף לכזה מעגל?
"זה סוג של מנחם שאני לא לבד. הבנתי שכנראה כן אפשר לעבור את זה, כי יש נשים שנשארות עם ארבעה או חמישה ילדים והן חזקות, אני רואה אותן שנה אחרי ומבינה שכנראה גם אני יכולה".
מתי חזרת הביתה?
"אחרי חמישה חודשים פלג שאל אותי, 'אמא, מתי את חוזרת הביתה?' ואמרתי שזהו, לא אכפת לי, אני ממשיכה את השיקום מהבית. באותם ימים גם חזרו החטופים, ואלי שרעבי, שהוא איש מדהים, נתן לי המון כוח. אני אומרת לעצמי שאם אחרי שהוא איבד את אשתו ואת הבנות שלו, אחרי שאח שלו נרצח בשבי, אחרי שהוא שרד את השבי בעצמו, הוא עדיין הוא אומר, 'אני אהיה מאושר', זה אפשרי. כבר עכשיו החיים שלי מאושרים, אני אומרת תודה שככה זה נגמר, תודה שלילדים שלי יש אמא, תודה שאני ככה ולא עם נכות קשה יותר, תודה אפילו שנשארתי עם הפנים שלי, כי זה מה שהם רואים, את החיוך של אמא".
חזרת גם לעסק?
"כן, לא כל הזמן כי אני עדיין בשיקום וקשה לי להיות שם עם קביים, אבל החלטתי לפתוח מצלמה ולהגיד, 'אני פה, חזרתי, זו המורשת של אביתר'".
לצד הכרת הטוב וההסתכלות על חצי הכוס המלאה, יש חשיבות גם לשהות בסבל ולא להתעלם ממנו. את נותנת לעצמך את הרגעים האלו?
"כן, כי אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה, זה יתפרץ אחר כך. פעם ביום אני נותנת לעצמי לפרוק, לבכות, להסתכל בתמונות, להיזכר. אני אוהבת להיכנס לשיחות שלנו, לשמוע את הקול שלו. יש סרטון שהוא אומר לי, 'איזה יפה את', ואני אומרת, איזה מטורף זה, כמה הוא אהב אותי וכמה אהבתי אותו. אני עדיין לא מצליחה לראות או לחשוב על אופציה שתהיה לי זוגיות אחרת, מבחינתי הוא עדיין איתי. הוא החבר הראשון שלי, והוא גם הפרידה הראשונה שלי".
אנשים כבר שואלים אותך על זוגיות?
"לא שואלים, פשוט אומרים לי, 'את צעירה, תהיה לך עוד זוגיות, יהיו לך עוד ילדים', אבל אני לא שם. אני כל כך מלאה מהאהבה שהייתה לנו, שזה לא משהו שחסר לי".
מה את מרגישה שלמדת ולקחת מהמצב?
"קודם כל, שאני חזקה בטירוף. לא ידעתי את זה, כי תמיד חשבתי שאני יכולה להישען על אביתר. הבנתי שאני מסוגלת כנראה להתמודד עם הרבה דברים, וגם בגלל זה אני פה, לגעת, מבחינתי גם בבן אדם אחד, שיבין שאפשר לקום מהדבר הכי קשה שיש, שאיבדתי את הילד שלי, את בעלי, את הגוף שלי, כי אני לא אחזור להיות מה שהייתי. הייתי בן אדם שרוקד, שמשתולל, ואם הצלחתי לצאת מזה ולחייך עוד פעם, סימן שזה אפשרי וכל אחד מסוגל לזה. כמו שאני שואבת השראה מאלי שרעבי, אולי מישהו יצליח לשאוב השראה ממני".