כמעט 50 שנה עמד בוטקה פצפון בשדרה של רובע ב’ באשדוד והעלה ניחוחות שקשה לטעות בהם: רחל דדון, שכולם הכירו בשם “הזקנה”, הייתה מציבה מידי בוקר שני סירים על כירייםישנות, מבשלת דג מרוקאי לוהט או מוח ובשר־ראש ברסק עגבניות, ומגישה מנות ב־45 שקל על ספסלי העץ שמול הגינה הציבורית. בלי שלט, בלי תפריט ובלי מזגן – ובכל זאת אנשי קולינריה, שפים מובילים ומבקרי אוכל מכל הארץ נהרו לשם, לעיתים נאלצים לחכות ל“מזל בסירים”, כשלרוב עוד לפני השעה 13:00 הסירים היו מתרוקנים והיא ובנה חיים קיפלו את הדוכן.
השבוע הגיעה הבשורה: רחל, שמלאו לה 92, נפלה לפני חצי שנה, שברה יד ואגן ומאז לא הצליחה לשוב לעמוד ליד הלהבות. בנה חיים, שסעד אותה בבית, הודיע כי “זהו, נגמר” והחזיר לעירייה את מפתח המבנה הצנוע שבו האכילו דורות: “כולנו מקווים שתוכל לעמוד שוב, אבל כבר אי-אפשר”, אמר. העיר אשדוד נפרדה ממוסד שהצליח להתקיים חצי מאה ללא כרטיסי אשראי וללא יחסי ציבור, רק בזכות ידיה של אישה אחת שהפכה את הפשטות לאמנות. כך נסגרה “הזקנה”, והשדרה ברובע ב’ נשארה פתאום בלי הריח המטריף ובלי החיוך של רחל דדון.
האגדה המקומית נולדה בשנות ה-70, כשבעלה של רחל נפטר והיא לקחה פיקוד על המחבתות. מאז, בתנאי שדה, המשיכה לבשל “אוכל עם נשמה” כדברי ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי, שהגדיר את המקום “מישלן על כיסאות פלסטיק”. לא היה לה צורך באינסטגרם: השוק סיפק חומרי גלם טריים, השם עבר מפה לאוזן, והקוסמת המרוקאית – כפי שכינו אותה רבים – “לחשה לסירים” והותירה אחריה כתמים אדומים של שמן, חריף וזיכרונות ילדות. במשך עשרות שנים הבן חיים ניהל את ההגשה, עדכן בקול על מנת היום והזכיר ללקוחות שהמחיר אחיד והחוויה נדירה. עבור רבים, “הזקנה” לא הייתה עוד מסעדת פועלים, אלא שיעור בהקפאת זמן ובטעמים הולכים ונעלמים.