אחת הבקשות שחוזרות על עצמן בחבילות לחיילים – שאריזתן הפכה, בשנתיים האחרונות, לתחביב לאומי – היא סוכריות גומי. טוב, גם חטיפי חלבון וקופסאות טונה ודיאודורנט – אבל מלא גומי. מותק לא לשלוח לי עוגה, אבל איזה שני קילו חמצוצים יבואו טוב. תוסיפו לזה את עמדות הגומי בחתונות, את הצימוד שלו לפופקורן כחלק מהדילים שמציעים בתי הקולנוע, את תוספי התזונה שמגיעים בצורת דובוני גומי ואת ריבוי החנויות עם sweet בשם, ותבינו בעצמכם שישראלים חולים על ממתקי גומי. אנשים בגירים, כן? לא ילדים בני חמש. חיילים ומעלה, טסים על נחשים מסוכרים כאילו אין עששת בעולם.כן, זה טקסט על ממתקי גומי. למה, אתם ודאי תוהים, נגמרו הצרות בעולם? להפך - הן נוכחות יותר מתמיד, וזו הסיבה שהורדנו במכה 100 גרם גומי קולה בזמן הפרסומות במאסטרשף.פוסט משותף על ידי שוויצריה הקטנה | ממלכת ממתקים (@little_switzerland_candy)אי אפשר שלא להעריך את העקשנות שבה ממתקי הגומי שורדים בקולינריה הישראלית. למרות שאנחנו אומה שהתקדמה לבריאות ופרו ושאף מאכל בלי תוספת חלבון לא נכנס לנו לפה, אנחנו עדיין עושים כבוד לערימת סוכר מזוקקת עם ערך תזונתי של אזבסט. ערימות שרירים מהלכות שיסבירו לך שהם כבר שנתיים בקיטו ולא אכלו דבר מלבד חזה עוף שטחון לתוך שייק חלבון, מוצאים את עצמם בסוף חתונה שואבים מארזי הריבו. למה? כי ממתקי גומי. אין איך להילחם בזה. בסוף כולנו ילדים שסופרים כמה דובונים הם קיבלו בגומיגם.זה קשור לנוסטלגיה, זה ברור. אנחנו אוהבים גומי באותו האופן שבו אנחנו ממשיכים לצטט תכניות ילדות וסרטי בורקס, להיאחז בהווי משותף ולהתגעגע למאכלי ילדות – זה מקום בטוח. אנחנו יודעים מה הטעם, מה טעם הלוואי, וגם מה קורה לנו כשאנחנו אוכלים יותר מדי. לאכול גומי זה לחזור לכמה רגעים למקום שבו אנחנו לא דואגים מכלום, וככל שהמציאות מפחידה יותר, כך הרגעים האלו יקרים לנו יותר. זו הסיבה שחיילים כל כך אוהבים גומי: כשאתה בסבב מילואים חמישי בשנתיים ונכנס לעזה, הגיוני להיאחז בכל דבר שנותן, ולו לכמה רגעים, תחושת ביטחון.הצגת פוסט זה באינסטגרם פוסט משותף על ידי Maxim Bahman - MAX164 Art (@max164)האופן שבו אנחנו מתנפלים על כל הוצאה מחודשת של ממתק ילדות, גם אם בזמן אמת בכלל לא אהבנו אותו, ממחיש גם הוא את כוחה של הנוסטלגיה. כמובן שבמקרה של הגומי בכלל אין צורך בהוצאה מחודשת, כי הוא מעולם לא הלך לשום מקום. הוא תמיד היה כאן, באותו הטעם ובאותו המראה. כמו תנינים שלא השתנו אבולוציונית במשך מיליוני שנים, כך גם ממתקי הגומי. אין שום סיבה לשנות דבר מושלם.וכעת לתוצאות:בסקר ממתקי הגומי – דבר שלא ידעתם שאתם צריכים – אוגדו להם כל החשודים הידועים: מהנחשים לתותים ולדובונים (גומי מצופה כמו ג'לי בלי הודר מההצבעה). באופן מפתיע, הזוכה הבלתי-מעורערת בסקר ההכרחי הזה הייתה הבננה. איזו תפנית, מי חשב שדווקא היא תתגלה כסוס השחור של המירוץ הזה. הייתם מצפים שאלו יהיו הדובונים האייקוניים, אבל העם אמר את דברו: אנשים רוצים סוכר עם צבע מאכל צהוב זרחני. התותים תופסים את שלושת המקומות הבאים: לא מסוכר, מסוכר, צינור תות. מסתבר שאנשים נותנים אמון בממתקי תות. צודקים.אגף החמצוצים (הידועים גם כשטיחים) משתחל גם הוא לעשירייה, מקום אחד לפני הנחשים המקופחים ושני מקומות מעל ביצת העין מגומי שאיש לא חשב שניתקל בה. קצת כמו ההמבורגר מגומי והפיצה מגומי, מסתבר שאנשים לא נרתעים מגומי בצורת מאכלים אחרים. נעדרים מהעשירייה: הדובונים, שכנראה אנשים כבר מקשרים אותם יותר מדי עם ויטמינים ותוספי תזונה. גם פירות היער הליקריציים לא נכנסו, ובצדק. אין מקום לליקריץ בחברה מתוקנת, גם לא אם מסווים אותו בעזרת צבע מאכל ורוד.ממתקי גומי הם פושטיים. הם לא קינוחים מושחתים, הם לא מצטלמים מדהים לאינסטגרם, הם לא עולים 140 שקלים בוולט, הם לא מהדורה מוגבלת שאוזלת מהר וכולם מחפשים. הם זמינים, הם זולים, הם עמידים. ובעולם שהופך ליותר ויותר מטורלל, הם גם גורם יציב ומנחם, יתד של נורמליות. כי כל עוד יש לנו תות מסוכר בהישג יד או – בצוק העיתים – אפילו סוכריות ג'לית, עדיין יש סיכוי שבסוף יהיה בסדר. (נטע חוטר)רוצים לדעת באיזה מקום סיים הגומי האהוב עליכם? לתוצאות המלאות >>