אם תשאלו אותי מה אופן ההגשה האהוב עליי, התשובה תמיד תהיה בפיתה. מי בכלל צריכה צלחות כשפיתה טובה יכולה להכיל את כל מה שטוב בעולם הזה. השבוע הצפנתי לגליל, ופחות או יותר באזור יקנעם הבטן שלי כבר התחילה לקרקר. עצרתי באזור המזללות המוכר, ומה אני רואה? במקום שווארמת אל באבור המוכרת (לא להיבהל חברים, המסעדה עצמה עוד קיימת) נפתח לו מקום חדש בשם פוסה.
נכנסתי לרחרח ומיד צדו את עיניי פיתות שמנמנות טובות. נדלקתי. מאוחר יותר גיליתי שמדובר במקום שמגיש פיתות שף (כנהוג כיום) של בעלי מסעדת מריפוסה בקיסריה. איפה מגרשי הגולף והנוף המהמם של קיסריה ואיפה אחד הצמתים האפרפרים והמעציבים שיש לנו בכבישי ישראל. מדובר במתחם מאוד לא מזמין, אבל כשהקרקורים מתחילים, הכי דחוף לי להשתיק אותם קודם כל.
פיתות עם בשר זה הסיפור. לא צריך הרבה יותר מזה. לצערי כשהגעתי לפוסה מנת הדגל של המקום, העראייס, כבר נגמרה. הבטן המשיכה לקרקר, אז אמרתי, נו טוב, כבדי עוף בפיתה יעשו את העבודה (38 שקלים), ולדרך לקחתי עוד אחת עם חביתת ירק (29 שקלים).
כך גם במנת חביתת הירק. חביתה בסיסית ביותר, אפילו לא טרייה מהסוג שמכינים על המקום. רק הממרחים הצליחו להחיות קצת את הפיתות האנמיות. וואללה, אכזבה. פיתות כל כך אלסטיות וטובות שאין להן מספיק מיצים טובים וטעמים לספוג.
מה מיוחד בפיתות האלו שהן צריכות לעלות כמו שהן עולות? עד עכשיו זה לא ברור לי. לא מספיק להכריז על מנה שהיא מנת שף, צריך גם לתת לה איזה טוויסט, איזה שיחוק, משהו אישי ומקורי שיהפוך אותה ראויה לתואר. ואם לא מקורי – אז לפחות שיהיה ביצוע ממש טוב. ומה היה לנו פה? פיתות עם מילויים חיוורים ורטבים נחמדים. אפילו בחמוצים פה לא השקיעו. מה שכן, הסודה זורמת מהברז חינם, וזה לא מעט בימים אלו.
>> בפעם הקודמת תקענו אמפנדס בארחנטו
פוסה. פאר התעשייה יקנעם, טלפון: 04-6265000. כשר