להגיע לנצרת זה קצת בלגן. בעיקר בשביל הטנדר שלי, שאם אני לוקחת אותו דרך העליות של כפר כנא, לא מפסיק לעשות לי עניינים. אבל מה? כל הבלגן והעצבים מתגמדים אחרי שאוכלים משהו בנצרת.
כשמדברים על אוכל בנצרת מדברים לרוב על השילוש הקדוש: בשר, מאפים וכנאפה, או שמתפלפלים בסוגייה האם העראייס/ערוסה אכן הומצאו כאן בשיפודי אלעזים או שמדובר במיתוס. אחרי שהזכרנו את כולם, נתפנה לדבר על עוד פיתה נצרתית שכדאי להכיר: הפיתה של גאזי, מלך הדגים.
המקום של גאזי קטן וצנוע והוא צמוד לחנות הדגים שלו. אמרתי לו שבא לי כריך, הוא הציע לי פיתה עם שרימפס, קלמרי ופילה לוקוס (30 שקלים). כמובן שהסכמתי. עוד לפני שהפיתה הגיעה, נחתו בשולחן זיתים טובים וצלוחית של טחינה עם פטרוזיליה. כבר אהבתי.
יחסית למנה מטוגנת, כל המרכיבים שלה הרגישו עדיין טריים וטובים, ולא כבדים: הפילה לוקוס היה נהדר. ככה מכינים דג מטוגן – ציפוי פריך ודקיק שלא משתלט על הדג, תיבול עדין. מעדן. השרימפס והקלמרי חוזקו עם בצלים ופלפל חריף שטוגנו יחד איתם, וזאת תוספת חשובה ונדרשת, שתרמה לטעם והמרקם שלהם. כנראה כי הגעתי קצת לפני הצהריים והמקום עוד לא התמלא, גאזי פינק אותי בעוד פילה לוקוס לנשנוש, אותו זללתי עם הטחינה בהנאה גדולה. למי שאוהב דגה, מדובר בחגיגה.
רגע אחד ישבתי אצל גאזי במסעדה ועבר לידי אחד העובדים עם דלי מלא קלמרי ושרימפס, וכמה דקות אחרי זה הם כבר הצטופפו בתוך הפיתה שלי אחרי שהחליפו צבע על המחבת. כל כך פשוט, כל כך טעים ובשביל 30 שקלים זה בכלל שיחוק. בתל אביב הייתי משלמת על פיתה כזאת כפליים והייתי יכולה לחלום על פינוק של פילה נוסף על חשבון הבית.
בזכות הקלילות של המנה נשאר לי מקום לקינוח. התלבטתי אם ללכת לכנאפה האהובה עליי (ממתקי הידידות) או לחטוף קטאייף. הקטאייף ניצח. עליתי אל אבו אשרף, מקום שנראה כמו חנות עתיקות יפהפייה, תמיד מפוצץ תיירים ומגיש קטאייף פיגוזי. המינימום בטייק אוואיי זה 4 יחידות (20 שקלים), אז לקחתי שניים עם מילוי שקדים ושניים עם מילוי גבינה.
הקינוח הזה הוא עיגול בצק שנראה כמו לחוח קטנטן, שממלאים או בשקדים ואגוזים טחונים ומתובלים או בגבינה, מקפלים, מטגנים על המחבת ומטביעים בסירופ סוכר עם קצת מי ורדים. מעדן אמיתי.
>> בשבוע שעבר איילה כהן תקעה צ'יפס ונקניקייה בשכונת פלורנטין
אבו אשרף. העיר העתיקה, נצרת. טלפון: 04-6578697