כשהייתי ילדה היינו אוכלים פעם בשבוע לארוחת צהריים פשטידת גבינה מתוקה. לא כקינוח אלא כמנה עיקרית לכל דבר ועניין. יום ראשון עוף, יום שני קציצות, יום שלישי פשטידת גבינה. מגיל די צעיר אני חושבת שהבנו שזו בעצם בכלל לא פשטידה, זו עוגה לכל דבר, ולא ברור מתי או איך היא הפכה לקלאסיקה של המטבח הקיבוצי וזכתה למעמדה כמנה לגיטימית לארוחת צהריים. אנחנו הילדים, בכל אופן, אהבנו אותה מאוד, מסיבות ברורות.
בחיים לא פגשתי את הפשטידה הזו מחוץ לחדר האוכל. הדבר היחידי שקצת מזכיר אותה הוא מין מאפה גבינה מתוק ועבה שנתקלתי בו הרבה פעמים בארוחות בוקר של בתי מלון ברחבי העולם. אבל כשאני חושבת על זה, המאפה הזה מזכיר יותר לביבות גבינה מתוקה אפויות, והפשטידה שלנו הייתה מבוססת על סולת.
הקיבוץ שלנו מופרט וכבר עשרים שנה שאין חדר אוכל, אבל לילדי הגנים עדיין מבשלת חברת קיבוץ בשם נטע שהשכילה לשמר את המתכון של ילדותי. אחת לשבוע היא מפנקת אותם בפשטידת הגבינה האהובה, שבינתיים קיבלה את השם "פשטידה מתוקה של נטע", וככה קרה שגם ניצן הוא מעריץ של המנה.
את המתכון לפשטידת גבינה מתוקה כמעט שאי אפשר למצוא ברשת. בזמן הסגר של הקורונה פרסמה נטע בפייסבוק המקומי - במהלך שהתפרש אצל ההורים כלא פחות ממבריק - את המתכון שלה, כדי שנוכל להמשיך ולהעניק לילדינו את מתת הפשטידה המתוקה גם בימי חל"תה. נטע ציינה את מעלותיה הרבות של הפשטידה: בשבילם עוגה, בשבילנו ויטמינים לילדים. אני לא יודעת כמה ויטמינים יש בגבינה ובסולת, אבל בכל מקרה מעדיפה שאת קצבת המתוק שלהם יקבלו הילדים שלי מעוגת גבינה מאשר מממתקים מעובדים.
כל החברות שלי הסתערו על הכנת הפשטידה, וכולן דיווחו כעבור כמה ימים על תוצאות מרשימות. "אמא, זה כמו לאכול ענן", אמר הבן של אחת מהן. קדימה, חשבתי לעצמי, נכין לילד פשטידת עננים.
המתכון תכלס לא מסובך: מערבבים ארבע ביצים, חצי כוס סוכר ושקית סוכר וניל בקערה. נטע כתבה לערבל במיקסר חמש דקות במהירות חזקה – לי אין מיקסר וגם לא כוח, אז הקצפתי ידנית במהירות, נו, ידנית. אחר כך הוספתי חצי כוס סולת, וכמעט התעלפתי כשקראתי שעכשיו צריך לערבל במיקסר את התערובת במשך עשרים דקות במהירות בינונית. הנחתי שככל שאערבל יותר כך התוצאה תהיה אוורירית (ועננית) יותר, אז התאמצתי, אבל יש גבול לכל מאמץ ובסופו של דבר יכול להיות שערבלתי דקה, אולי שתיים. השלב האחרון במתכון הוא להוסיף 750 גרם גבינה לבנה ולערבל עוד חמש דקות, ואז לאפות: עשר דקות בחום של 200 מעלות, ואז עשרים דקות נוספות בחום של 170.
כשהעברתי את הבלילה לתבנית היא התמלאה עד גדותיה, ותמהתי איך הפשטידה תיראה אחרי שעוד תתפח בתנור. שכחתי להוריד את החום אחרי עשר דקות והגעתי אחרי עשרים, אבל לא נראה שהאיחור שלי שינה למישהו: אחרי ארבעים דקות בתנור הפשטידה יצאה מושלמת, ומילא שניצן אכל אותה, גם טל לא התאפק ולקח ביס. הרשיתי לעצמי אפילו לרשום הערה לשיפור: בפעם הבאה להוסיף גרידת לימון להעשרת הטעם.
הילדים שלי כבר לא גדלים בבועה כמו זו שאני גדלתי בה, הם פוגשים מגיל אפס אנשים שנראים אחרת מהם ואין להם מילים אקזוטיות שאף אחד מחוץ לקיבוץ לא מבין. נחמד לי לחשוב שלמרות זאת גם הדור שלהם זכה ליהנות מהפריבילגיה של פשטידת הגבינה, סוד מתוק שרק קיבוצניקים מכירים. או לפחות רק קיבוצניקים הכירו, עד עכשיו.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
נועה חמודה, אני מקווה שברור לך שלמרות דבריה של נטע זו, והתעקשותם של שאר חברי קיבוץ ערלי חך לדורותיהם, מדובר בעוגה לכל דבר. למעשה, יהיו שיאמרו שהפשטידה שמלווה אותך מילדות אינה אלא עוגת גבינה. כמובן שאין בזה כדי להפחית מערכה, וגם לא מערך ההישג שלך: היום יירשם בספר דברי הימים כיום שבו נועה יחיאלי חלקה מתכון עם הקהל!