שתי ארוחות חג בהפרש של שבועיים, ואיזו הידרדרות.
את סעודת ערב ראש השנה עוד אירחנו אצלנו בשמחה רבה. הקפסולה הקטנה שלנו הגיעה, הייתה הרגשה חגיגית, שרנו שירי חג, בעולם היה אוויר, היה נראה שלחיים יש איזה טעם. בשבועיים שאחרי זה גלשתי במדרון תלול לערב סוכות, ערב החג המדכא ביותר שציינתי בחיי.
כשהגיע ערב החג לא הרגשתי שום רגש חגיגי. מה יש בכלל לחגוג? כולם בדיכאון. המצב במדינה על הקצה, המצב בבית על הקצה, המצב בלב שלי על הקצה. בכל עונת חגים מתישהו מגיע הרגע הזה שנמאס כבר מארוחות שישי וערבי חג כי יש כל יומיים וכבר אין כוח, אבל הפעם זה היה קיצוני. מה בכלל הטעם לציין חג, הרי מחר יהיה בדיוק אותו הדבר כמו היום, וגם מחרתיים. כלום לא חגיגי, אין יציאה מהשגרה, אין משפחה שתגיע מרחוק. את המשתתפים שיגיעו לארוחת החג פגשנו לפני שעה ונפגוש שוב מחר. היה לי אפס אנרגיה לקום לבשל.
נזכרתי בערב ראש השנה, כשבחרתי להכין לארוחת החג קדרת אורז מלא חגיגית עם חומוס, צימוקים וירקות שורש. היו לי גזרים, היה לי חומוס קפוא, היו לי בצלים ובפריזר מצאתי אפילו שקית עם כרישה קצוצה ועוד שקית עם עלים ירוקים שהיו או פטרוזיליה או כוסברה, למה תמיד אני מתעצלת לכתוב על השקית. הכרישה הייתה מלאה בקרח, ותהיתי מה אני עושה שם לא נכון. את הבצל היה צריך לפרוס לשמיניות. ניסיתי להבין מה זה אומר – חתכתי לחצאים, ואז כל חצי לארבעה רבעים. את הגזרים פרסתי לטבעות, רק אחר כך ראיתי בתמונה כמה זה יפה כשהם שלמים, אבל ממילא חשבתי שזה לא פרקטי לאכול אותם ככה. החומוס היה קפוא, והיה כתוב להשרות אותו ואז לבשל. חשבתי על זה שנייה ואז החלטתי שאני כופרת בקשקוש הזה וזרקתי אותו קפוא ישר למחבת. מה יקרה, הוא לא יפשיר?
טיגנתי את כל המרכיבים ואת כל התבלינים פרט לבהרט, שאין לי, והייתי די מרוצה שהיה לי הכל בלי שתכננתי מראש או טרחתי לקנות במיוחד. המתכון היה די פשוט, ואחרי שטיגנתי ובישלתי עוד קצת על האש העברתי את הסיר לתנור. הוא היה מוכן בדיוק לפי הזמן שמצוין במתכון, ויצא טעים מאוד. גלי ביקשה עוד ועוד, וכולם נהנו מהמנה ושיבחו אותי ואותה.
אבל מה מכינים כשעצובים? יש דבר כזה אוכל נחמה, זה אוכל מלא שמן של אמריקאים, אבל כל מה שאני הרגשתי היה רק חוסר תיאבון. לא בא לי כלום, לא מתוק, לא מלוח, שום דבר. מרחתי את הזמן ובחמש בערב הודעתי לחברי הקפסולה שאוכלים בשש וחצי. רציתי שהערב הזה יתחיל מוקדם כדי שיסתיים כבר.
בחמש ורבע הילדים התחילו לנהור למזווה בחיפוש אחרי חטיפים, ואני מצאתי עוד סיבה להתבאס והתמרמרתי שלמרות שהקדמתי את הארוחה הם בכל זאת רעבים ועכשיו ינשנשו שטויות ולא יאכלו כלום בארוחת הערב. בחוסר חשק פתחתי את המקרר וחיפשתי איך בכל זאת אני יכולה לתרום לארוחה. מצאתי את המנה האחרונה של טל, שבישל במים שעועית ירוקה וחומוס. חשבתי לעצמי שזה יכול לעבוד עם אותו המתכון שהכנתי בראש השנה.
לקחתי את שאריות ארוחת הצהריים המדכאת של טל ושמתי אותן קצת על האש, הוספתי שום קפוא וטיגנתי כמה דקות. דמיינתי את זה הופך למטוגן כזה, חרוך, שחום ועם טעם, אבל השעועית רק התרככה ולא נראה שקרה שום דבר. להוסיף בצל היה כבר מאוחר מדי, אז מה עוד יכול לשדרג? שמתי קצת סויה, לא מעט מדי כדי שבכל זאת יוסיף טעם אבל לא יותר מדי כדי שלא יהיה דומיננטי, משהו במתכונת של לא לבלוע ולא להקיא. האורז המלא נגמר אבל נשארו קצת גריסים בדיוק בכמות, בישלתי אותם במקביל וכשהם היו מוכנים ערבבתי עם הירקות מהמחבת. זו הייתה מנה חסרת חיים; לא מגעילה, אבל גם לא היה לה טעם מיוחד או טעם בכלל.
"היי, שדרגת את הארוחה שלי", טל אמר בהתלהבות כשהבחין בניסוי העצוב שלי. לא אמרתי כלום. המשפחה המצומצמת הגיעה וישבנו לאכול, הילדים היו מחורפנים והמבוגרים היו מזוגגי מבט. די מהר כולם הלכו ונשארנו לבד. ארזתי את השאריות, שמתי במקרר והפעלתי מדיח, הילדים כבר הלכו לישון. חשבתי מה התכניות שלנו למחר ונזכרתי שאין לנו תכניות, לאף אחד אין שום תכניות. החג הבא בעוד שבוע, מועדים לשמחה.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
אוי נועה, בתי, כמה שאני מבינה לליבך. ישנה אקסיומה כזו, שלפיה כשמכינים אוכל בלי חשק הוא יוצא חסר חשק בעצמו, ואין כמו השבועות האחרונים כדי לבחון אותה (ולהבין שוב ושוב עד כמה היא נכונה). אולי תתנחמי בזה שאת דווקא הצלחת לשבור את הנוסחה הזאת לא אחת, ולהכין בקלולסיות מדאיגה ובתשומת לב של מקק השכוב על גבו ארוחות שבהחלט שימחו את בני ביתך וגם אותך עצמך. לבד מזה, יש לך חוש טעם? כל השאר בונוס.