פעם קפה לא היה על הפרק אפילו. כל דקה שבה לא היו נוכחים בסביבה ילדים נוצלה לזמן מחשב - עבודה, סידורים, דברים שאי אפשר לעשות כשהם נמצאים, כי למסך הם נמשכים כמו ברחשים, מתחילים להתגודד סביבי בזומביות ולבקש לראות לולי/לשאול מה אני עושה/לקרוא מה אני כותבת מאחורי הכתף שלי, בהתאמה לגילם.
את הדקות שבהן הילדים נוכחים אבל עסוקים הייתי תמיד מנצלת לטובת מלאכות הבית, איתם ומסביבם, כי לשבת לשתות קפה במקום לקדם מטלות תמיד היה נראה כמו בחירה מוזרה ובזבזנית מאוד. אבל הנה הם גדלו וגם הרווחה גדלה קצת, בדיוק כמו שהבטחתי לעצמי בשנים הקשות. וזה לא קורה הרבה, אבל לפעמים, לרגע, יש לי עשר דקות של פנאי שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בהן הוא קפה עם עצמי.
ביום שישי באחת בצהריים היה רגע כזה. הקטנה הלכה לישון, הגדול נסע עם אבא שלו, ובבית נשארנו רק אני והבינוני. שיחקנו טאקי, ואז הוא התיישב לצייר ואני התחלתי להתחשבן עם עצמי: לעבוד? לא מתאים כשהוא פה. לסדר את הבית? את זה אפשר גם אחר כך. החלטתי אם כן לשתות קפה, אבל עשר דקות אחר כך הילד עדיין צייר ואני עדיין הייתי מובטלת. ואז חשבתי על זה שיכול להיות שלבשל זו אופציה טובה לקונסטלציה שבה אני לא פנויה לגמרי, אבל כמעט פנויה.
כשכולם נמצאים אני לא באמת מצליחה להתפנות לבישולים. אני חרדה שיהיה לי משהו על האש ופתאום ילד יצרח "אמא הוא הרביץ לי" ואני אעזוב את הכיריים והכל יישרף. אז ברור שלפעמים זה דווקא טוב לא לרוץ אליהם על כל פיפס, גיליתי שכשאני עסוקה במטבח הילדה אשכרה מתחילה לשחק במשחקים שלה ומפסיקה לנג'ס. אבל עכשיו, עם ילד אחד מצייר, זה היה איזון מושלם: פתחתי מחשב, בחרתי מתכון וניגשתי לעבודה.
בחרתי סלט של דלורית ועדשים ברוטב ויניגרט ונענע. זה נשמע יומרני אבל בפועל די פשוט, או ככה לפחות חשבתי. התחלתי בקילוף הדלורית, אבל איך בעצם מקלפים דלורית? בדרך כלל אני פורסת לחצי ושמה בתנור וזה יוצא מדהים, אבל בסלט הזה הדלורית פרוסה לקוביות וצריך לקלף את הקליפה. הצלחתי לעשות את זה איכשהו עם קולפן, חתכתי לקוביות והנחתי על נייר אפייה. עברתי להכין את העדשים: במתכון ביקשו שחורות ולא ירוקות, אבל לי היו או עדשים צהובות לא מבושלות או עדשים ירוקות מבושלות קפואות, שום דבר שחור, וכמובן שהעדפתי את הקפוא והמבושל, מה אני אתחיל להשרות פה דברים עכשיו כל הלילה?
בעצם לא היה פה הרבה מה לעשות. הדלורית כבר הייתה בתנור, כוס מלאה בעדשים הפשירה על השיש. עצבנית בדקתי את השעון להבין כמה זמן עוד יש לי לפני שהם חוזרים ושהיא מתעוררת, והתפלאתי – לא עשיתי כמעט כלום, איך עברה שעה? אולי כי בין המתכון לקילוף עזרתי לילד למצוא אלוורה למרוח על העקיצה, ובין הקילוף לחיתוך גם חתכתי לו צלחת פירות. עכשיו היה צריך רק לרקוח את הרוטב: סחטתי לימון, יצא יותר מדי, שמתי חרדל דיז'ון במקום חרדל כי זה מה שהיה, ערבבתי שום קפוא והשפרצתי פנימה קצת סילאן ישר מהשפופרת הלחיצה, בלי למדוד. למרבה המזל, היה כתוב במתכון לטעום את הרוטב ולראות שהטעמים מאוזנים, אז טעמתי, והם לא היו מאוזנים בכלל, זה היה חמוץ נורא ומגעיל. הוספתי עוד קצת סילאן ולא העזתי לטעום שוב. זו, כמובן, הייתה טעות.
כשבדקתי את מצב קוביות הדלורית שהשחימו יפה בתנור חשבתי לעצמי כמה זה בעצם קל, ולמה אני לא מכינה דברים כאלה תמיד? "אמא, את יכולה לבוא לסלון לראות קסם?", הילד נעמד מאחוריי והזכיר לי למה. עשר דקות לתוך הקסם הייתי חייבת להתנצל: "אני צריכה לגשת שוב לתנור, הדלורית תישרף, כבר חוזרת".
בשלוש הבית חזר לתפוסה מלאה וסלט הדלורית היה מוכן, בתוספת עלי נענע שקטפתי מהגינה. בשלוש ורבע התרחש נס והבנים ביקשו מאבא ללכת למגרש לנסוע על אופניים, הקטנה הצטרפה עם הבימבה ואני נשארתי בבת אחת לבד, הפעם באמת לבד, לגמרי לגמרי לבד.
אז אחרי ששוב שתיתי קפה, נכנסתי שוב למטבח והכנתי בשעתיים אורז מלא עם גזר מגורר ובצל מטוגן, אנטיפסטי, סלט כרוב עם צנוברים ועוף ותפוחי אדמה בתנור.
"וואו", טל אמר כשהם חזרו.
"זה לא היה כזה קשה, באמת", אמרתי. "אני פשוט צריכה להיות פנויה. אני לא מצליחה לבשל תוך כדי על הדרך, אני חייבת להיות מרוכזת, צריכה לפנות בשביל זה זמן".
האורז, האנטיפסטי, סלט הכרוב והעוף היו ממש מוצלחים. סלט הדלורית נשאר חמוץ ונותר רובו ככולו בקערה. נתתי את הכל לתרנגולות. מהשבוע הבא שוב סגר, נראה איך נתמרן בין עבודה במחשב למלאכות הבית והילדים. לבישול בשקט ובריכוז, יש לשער, לא ייוותר זמן. בטח שלא לקפה של בטלה.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
אבל נועה, צלית דלורית, יצאת לקטוף נענע, אפילו בישלת עדשים אי אז - ולהוציא כוס בשביל למדוד את מיץ הלימון את לא יכולה? לצערך מדובר במנה שאני מכירה היטב (אומנם לא במראה הנוכחי), ויודעת עד כמה היא מעוררת השתאות כשמכינים אותה כהלכה, ועד כמה הרוטב שלה מאוזן ואדיר טעמים. בבקשה ממך, על מנת לשמור על יציבותי הנפשית, להבא ספרי לי על האורז, האנטיפסטי, סלט הכרוב והעוף.