לחם של אחרים נשאר טרי לנצח

אין הרבה דברים שמדכאים אותי יותר מהכנת סנדוויצ'ים. זה כאילו נורא פשוט, רק שזה לא פשוט בכלל. בשאלת המה-לשים-בפנים נניח שעוד יש לי תקנה, כי אני יכולה לעקוב אחרי מתכונים או לקבל המלצות, אבל אני תקועה ברמת הלחם, נושא בלתי מפוצח שמייאש אותי.

לחם של אחרים נשאר טרי לנצח, ואני פשוט לא מצליחה להבין את זה. אצלי כל הלחם קפוא, אחרת הוא כבר למחרת מרגיש לי לא טרי. אני יודעת שבאופן תאורטי אם אני אניח על השיש עשר דקות פרוסת לחם קפואה היא תחזור להיות טרייה, אבל הבעיות שלי מתחילות עוד לפני שהלחם יצא מהפריזר. קודם כל, בגלל חוסר מקום אני תמיד מוחצת את כיכר הלחם האחיד לתוך המקפיא, ואז הפרוסות קופאות בצורתן העקומה עקב המעיכה. אחר כך, כשאני מנסה להפריד בין הפרוסות הקפואות והעקומות, הן נשברות לי. בנוסף לזה כבר חצי שנה שיש לנו במקפיא ריח חזק של אוזו שלא עוזב, למרות שאת הבקבוק העפתי מזמן. בכל פעם שאני מכינה טוסט או סנדוויץ' אני מריחה את זכרו ונגעלת.

בייאושי ביקשתי יום אחד מהשכנה מימין להראות לי בדיוק צעד אחרי צעד איך היא מכינה סנדוויץ'. "זה פשוט", היא אמרה והתחילה להדגים, "אני קונה לחמניות מהמאפייה של תחנת הדלק, מקפיאה ומפשירה כל לחמנייה 30 שניות במיקרו. אני פותחת אותה עם סכין, מורחת חמאה משני הצדדים, חותכת את הלחמנייה לשני חצאים ושמה חצי פרוסת גבינה צהובה בכל חצי. זהו. לא מסובך", היא הגישה לי חצי לחמנייה, והיה נראה שהיא לא מבינה בדיוק מה אני רוצה ממנה. לא ידעתי מה להגיד, זה באמת נראה קל. פתאום לא זכרתי איפה הקושי הגדול פה.

"ומה עם אבוקדו למשל?...", נזכרתי. הנה, אבוקדו, זה סיפור.

"מורחת משני הצדדים, כדי שיהיה עסיסי, אחרת זה יבש. שמה לימון על האבוקדו ואז מורחת".

"אבל איך את מוציאה פרוסות כאלה יפות מהאבוקדו בלי שהוא הופך לך לקווץ'?", שאלתי.

"זה כבר תלוי בזן של האבוקדו, יש כאלה שיותר מוצלחים ויש שפחות, צריך להכיר", השכנה ענתה, ואני נפלתי שוב לדכדוך. לרגע את מרשה לעצמך לחשוב שמשהו הוא פשוט, מרגישה שאת במרחק נגיעה - והופ, זה שוב נהיה מורכב, ואין פתרונות קסם, ולאבוקדו יש זנים.

נתתי ביס בחצי הלחמנייה עם הגבינה הצהובה שהכינה לי השכנה מימין. זה היה טעים מאוד. זו כמות החמאה שמבדלת אותו מהסנדוויץ' העצוב שלי, הנחתי. פשוט צריך לפוצץ בחמאה. מהר מאוד התברר לי שגם השכנה שלי מצד שמאל מתפעלת את סוד החמאה, ועוד כמה שיטות. "אני קונה לחם אחיד, וכשהוא טרי אני מחלקת את השקית למנות של כמה פרוסות במנה, סוגרת כל מנה כזו בשקית ושמה בפריזר. שקית אחת אני משאירה במקרר, וברגע שהיא נאכלת אני מעבירה מהפריזר למקרר את המנה הבאה", הסבירה לי והוציאה שקית קשורה עם לחם מהמקרר. התחלתי להבין שאם טריות היא תכונה שאני רוצה לשמר בחיי, כדאי שאתחיל לעבוד יותר חזק על סיפור איטום האוכל. אני תמיד סוגרת שקיות וכלים ברישול או לא סוגרת בכלל, אני ממש לא מכבדת איטום, והנה יכול להיות שזו הסיבה שאני מפספסת קבוע.

"את החמאה אני בדרך כלל מוציאה לשיש אחר הצהריים, כי אז היא רכה וקל יותר למרוח אותה. זה לא מתקלקל כל כך מהר", המשיכה השכנה משמאל, "הילד מוציא את החמאה מהכריך ואוכל אותה לבד, לכן אני מניחה ריבועי חמאה על שתי פרוסות הלחם ומועכת אותן, שיידבק טוב-טוב. זה לא לא-בריא לילדים כמו שאנשים חושבים", היא אמרה, והסכמתי איתה, אין לי בעיה עם חמאה. את הפסטרמה היא חתכה על הלחם, לפי הגודל. "אם הלחם לא לגמרי טרי, צריך הרבה נקניק כי הילד לא יאכל לחם לבד", הסבירה, והבנתי לגמרי את ההיגיון.

אחרי שני ביקורי הבית אצל השכנות הייתה לי קצת יותר תקווה בלב, אבל כבר הניסיון הראשון שלי ביאס. קניתי לחמניות במאפייה של תחנת הדלק, הקפאתי והפשרתי במיקרו 30 שניות בדיוק. אחת מהן יצאה לי מכווצת ומעוכה, ולמרות שהמשכתי בדיוק לפי ההנחיות והרגשתי שהסנדוויץ' בהחלט השתפר, עדיין הבנים לא נגעו בו.

בשבת פגשנו חברים במגרש הכדורגל השכונתי, והחברה שלי הביאה סנדוויצ'י חלה עם גבינה צהובה ומלפפונים. למרבה ההפתעה, כל השלושה שלי טרפו את זה. גם אני נשנשתי וליבי נחמץ: הלחם שלה היה רך יותר, הגבינה טעימה יותר והמלפפונים ללא ספק ירוקים יותר.

התעקשתי להגיע גם אליה הביתה ולצפות בעבודת הכריכים שלה. היא אמרה שהיא באמת לא יודעת מה להראות לי. "פשוט תכיני מולי", ביקשתי.

"את החלה הוצאתי מהפריזר אתמול בערב, בואי נראה אם היא טרייה", אמרה ומיששה את הכיכר שניצבה על השיש.

"למה שהיא לא תהיה טרייה, הרי הוצאת אותה להפשיר רק אתמול", לא הבנתי.

"לא יודעת, אולי יש חור בשקית", היא אמרה, ואני שוב אישרתי את המסקנה שלי שסוד הטריות הוא באיטום.

"אני מורחת חמאה משני הצדדים, קורעת גבינה צהובה, פורסת מלפפון לא מקולף לפרסות דקות ומניחה צפוף ככה שיכסה את כל שטח הלחם. מפזרת הרבה מלח, ירקות צריכים הרבה מלח, סוגרת וחוצה בסכין לשני משולשים. מאוד חשוב לי שזה יהיה אסתטי, ככה עושים במסעדות", המשיכה להמטיר עליי מסודותיה. "בסנדוויץ' עם אבוקדו אני מורחת שכבה עבה, מפזרת הרבה מלח, פורסת גמבות ושוב חוצה באלכסון. הילדים שלי ממש אוהבים פיתות, אז אני שמה פיתה מיני בטוסטר קופץ ומחממת אותה ככה שהיא תפשיר, אבל לא טוסט".

בשבת שאחרי זה יצאנו לטיול. ערב לפני כן הוצאתי מהמקפיא את החלה, שהייתה שם כבר לפחות שבועיים בשקית פתוחה, ובאופן די צפוי בזמן ההכנה של הסנדוויצ'ים היא התפוררה ולא הרגישה טרייה בכלל. לא התייאשתי. לקחתי פיתה שלמה ושמתי בטוסטר הקופץ, אחרי דקה הוצאתי משם דיקט אבן והעפתי ישר לפח. נשמתי עמוק ולקחתי מיני פיתה, איתה טריק הטוסטר כן הצליח. פרסתי נתח שניצל לפרוסות דקות, שמתי בפנים והתלבטתי מה למרוח כדי שלא יהיה יבש. הייתי קצת מבושמת מההצלחה של ההפשרה, אז הרשיתי לעצמי להיות נועזת ומרחתי בפנים לבנה. יצאתי לגינת הירק וקטפתי איזה עלה בתקווה שיתאים, וכשהגענו לתחילת המסלול והילדים התלוננו על רעב הגשתי לנבו את הפיתה בגאווה.

"הכנתי לך פיתה כמו של אורי", אמרתי לו, והעיניים שלו נדלקו לרגע. הוא נתן ביס, כמעט ירק והתחיל לצעוק: "שמת בזה לבנה! מי שם לבנה בשניצל? אני זורק את זה לפח".

את שאר הסנדוויצ'ים הם אכלו, או חצי אכלו ואני סיימתי במקומם. דווקא היה טעים, או לפחות לא לגמרי מגעיל. רשמתי לעצמי להתחיל להתייחס יפה לדברים שאני מכניסה לפריזר, אבל אני לא יודעת אם אני אצליח לעמוד במילתי. איכשהו אני לגמרי יכולה לדמיין עתיד שבו אני מצליחה לבשל אוסובוקו בעלי דפנה, אבל עדיין מסתבכת עם סנדוויץ' גבינה צהובה.