בואו נתחיל בפרפרזה על המשפט המפורסם, השחוק, המשומש, של טולסטוי: כל המשלוחים המאושרים דומים זה לזה, כל משלוח אומלל – אומלל בדרכו שלו. בואו נסכים שזה משפט נכון בסך הכל. כבר נתקלנו במשלוחים מאושרים בימי הקורונה. טובים, מוצלחים ומצליחים. אנשים דופקים בוכטות בתקופה הזאת, גם מזה לא צריך להתעלם. והאומללים? או-הו, כמה כאלה יש. אלה שלא מרווחים מספיק כסף, אלה שעושים משלוחים בלית ברירה, אלה שמאשימים, במידה של צדק, את וולט בכל הצרות שלהם. האומללות היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הזמנית שהתהוותה כאן, אבל היא גם הלך רוח. מלנכוליה אהובתי, דרש פעם מישהו וצדק למרבה הצער.
הנה מסעדה בלתי אומללה בזמנים נורמלים. שילה תמיד היתה אחת ממסעדות היוקרה המצליחות ביותר בישראל. בכל ערב נתון, זו מסעדה מלאה, רעשנית, עמוסה בכל ההוּז אנד הוּז. יש גם שירות חניה למכוניות ספורט איטלקיות, אל דאגה. ופתאום – דממה. חודשים ארוכים היא לא פעלה ורק עכשיו החליטה להצטרף לחינגה – או הרקוויאם – של שירותי המשלוחים. תארו לעצמכם את הבחור הכי מקובל בכיתה שפתאום מוצא את עצמו עומד מול כולם בתחתונים.
לא סתם שילה לקחה את הזמן שלה. יש דבר כזה שנקרא – איחור אופנתי או כניסה מאוחרת. מלכת הכיתה שמגיעה אחרונה לנשף כדי שכולם יסתכלו עליה. כך נראה סיבוב הדאווין של שילה: איפה שהרבה מסעדות יורות עכשיו לכל הכיוונים – וחלקן עושות את זה לא רע בכלל – שילה מתרכזת במה שהיא יודעת לעשות. היא לא פושטת יד בנואשות או בהיסטריה. היא בטוחה בעצמה, ביכולת ההישרדות שלה. היא גם יודעת שהנשף תם. מלכת כיתה בלי נשף, האם היא עודנה מלכת הכיתה? יכול להיות שגם המלכה די אומללה בסך הכל?
מה מקבלים במשלוח של שילה? לא איזה משהו גרנדיוזי, מסעיר, חדשני או גאוני. שרון כהן השף והבעלים הוא מקצוען במובן הכי פשוט של המילה. חובבי המסעדה יקבלו את מה שהם רגילים אליו. מנות בהירות, חומרי גלם סטנדרטיים ברמת גימור גבוהה, ביצועים קורקטיים בקצה העליון של הסקלה, מנגנון משומן היטב. והעיקר – מחשבה ותשומת לב. המשלוח של שילה נעשה מתוך תבונה עסקית ושום שכל קולינרי. זה לא שמעיפים כאן מאות קופסאות פלסטיק ביום. זה משלוח יחסית בוטיקי, גם במחיר, גם בסוג הקופסאות. יש קופסת דופלקס, דו-קומתית, עם נוף למרכז תל אביב.
כל הנ״ל נשמע אולי מובן מאליו, אבל שום דבר הוא לא מובן מאליו בימינו. בוודאי לא כשהוא מגיע בקופסאות פלסטיק. התפריט מצומצם ומרוכז כמו ציר משובח. אין מקום לבלבולי מוח. זה מתחיל בפוקאצ׳ה (25 ש״ח) נהדרת, תפוחה וחמימה, שמגיעה עם מטבל עגבניות ואיולי חצילים. לצידה, סלט טונה אדומה (74 ש״ח) וטרטר דג ים (78 ש״ח) שנח בקופסה מוארכת על גבי מצע של קרח. הסלט הגיע באותה קופסת דו-קומתית שנועדה להפריד בין המרכיבים הרטובים ליבשים: היו שם אטריות סובה, פרוסות טונה צרובות, אגוזי קשיו, דפי אצות פריכים ורוטב ויניגרט ותמרהינדי. הכל מהונדס כך שהחוויה תהיה מייטבית (והיא אכן היתה כזאת); טרטר הדג (איזה דג? זו תעלומה עבור שרלוק הולמס) הוא מנת דגל של שילה: ערבוביה של דג וחתיכות שקדים עטופה בפרוסות אבוקדו דקיקות לכדי כדור מושלם. להביא מנה כזאת בטמפרטורה הנכונה ומבלי שתתפרק ותתפורר זה לא פחות מהישג ארכיטקטוני.
המשכנו למנה מסקציית ה״בין לבין״ – טורטליני ירוק (88 ש״ח) ממולא בריקוטה עם שרימפס קריסטל. זו מנה שמדגימה מקצוענות מהי באופן הכי חד וברור: כיסונים דקיקים, לא מסמורטטים, לא רכרוכיים, מגיעים חמים-חמים-חמים, כאילו שאתה יושב במסעדה עצמה, השרימפס טריים, לא צמיגיים, וכל מנת הפסטה המצוינת הזאת היא פשוט לתפארת מדינת ישראל.
הנה עוד עדות קריטית למקצוענותה של שילה: אנחנו כבר יודעים איך דגים מגיעים במשלוח. הם עוברים תהליך של בישול, אידוי, ייבוש, וידוא הריגה, הלוויה וקבורת חמור. לא במקרה הזה. הזמנו פילה לוקוס (179 ש״ח) במחיר, כפי שעיניכם רואות, גבוה לאללה. הלוקוס עלה לא מזמן לכותרות אחרי שכבוד השרה גילה גמליאל הציעה להכריז עליו כמין מוגן. רק המילים ״גילה גמליאל״ מוציאות לי את התיאבון, אבל התגברתי על כך. זה היה פילה לוקוס מהמם. עשוי לעילא, עסיסי, בשר עם אותה נוכחות לוקוּסית שהמשלוח לא פגם בה. הוא הוגש בחמאת סרטנים ארומטית עם פיסות של גופי וראשי קלמרי, בצל, ברוקולי, עגבניות וכולי וכולי. מנה ששווה את משקלה בזהב.
המנה הנוספת היתה פפרדלה (88 ש״ח) בתבשיל לחי בבישול ארוך ופטריות. האטריות הרחבות היו מבושלות כראוי, הבשר נימוח, הפטריות אדמתיות, אבל היא היתה די סתמית. אני באופן כללי לא בטוח שבשר צלי כדאי לו להתערבב עם אטריות מהסוג הנ״ל. יש פה איזו הפרעת קשב וחוסר הרמוניה, אבל בסיידר, שאלו יהיו צרותינו בחיים.
לקינוח הזמנו מלבי (42 ש״ח) שמגיע עם ״קוויאר״ פטל ושתי עוגיות פיננסייר שקדים שטבעו בתוכו. אני מדגיש את המילה ״טובעים״ כי המלבי הגיע במצב צבירה לגמרי נוזלי ושתינו אותו בכפית (אופסי). לעומתו, הטירמיסו (42 ש״ח) היה אלוהי, מאוד אלכוהולי, טעמים קלאסיים, וכמו שכתבתי כבר פעם – טירמיסו טוב מייתר את קיומם של כל שאר הקינוחים בעולם.
זה מעניין להזמין משלוח ממסעדה שחלק מהרזון דטרה שלה הוא הנראות, הנוכחות והפופולריות שלה וגם הסטטוס הגבוה שבו היא פועלת ותופסת את עצמה. ידוע שלקוחות עשירים אוהבים שרואים אותם, ובמשלוח – אף אחד לא יכול להציץ עליך מעבר לחלונות הראווה. כמה חבל. אני מציע שעם כל משלוח, אנשי שילה יצרפו שלט שאפשר לתלות על המרפסת – ״אנחנו הזמנו אוכל ממסעדת שילה״, כדי שתהיה עדות ויזואלית של המעמד הסוציו-אקונומי של המזמינים. חייבים להשוויץ בדבר כזה, לא?
וכפי שכתוב על השלט: ״אנחנו הזמנו אוכל ממסעדת שילה״ והוא היה פשוט מצוין. הפסקתי לספור את הפעמים שנאמר סביב השולחן – ״זה ממש כמו במסעדה״. משפט שמעיד על כך שהמשלוח הצליח להעביר, עד כמה שאפשר, את החווייה ההיא, נו, שכבר הספקנו לשכוח. שילה במשלוח היא מסעדה שלא איבדה את ה-Joie de vivre שלה, שמחת החיים, ומלכת הכיתה כבר לא אמורה להיות אומללה יותר. למה את לא מחייכת?
>> בפעם שעברה הזמנו משלוח מגרנד קפה טורקיז
שילה. בן יהודה 182, תל אביב-יפו. 03-5221224