אין משהו שישראלים אוהבים כמו ארוחות בוקר גדולות, ובראנץ' זה פשוט תירוץ בלועזית להאריך אפילו יותר את השעות שבהן פתיחת בוקר מפנקת היא לגיטימית. לא פלא, אם כך, שארוחת הבין-לבין הזו הפכה להתמכרות לאומית, במטבח הביתי או בחוץ.
בראנצ'ים הם בדרך כלל עניין של חורף במסעדות ארצנו. בקיץ, כשאת הביצים לבקשתך אפשר לטגן ישירות על גג הרכב, שכשוך בים או בבריכה הוא בילוי מזמין יותר מבופה בוקר מאוחר. אבל מסעדת קלארו התל אביבית היא בין המקומות הבודדים שמגישים בראנץ' סוף שבוע מסביב לשנה, לצד מיזוג עוצמתי כמצופה.
קלארו פועלת בממד משלה, במבנה ענקי בפאתי מתחם שרונה. היא מפלרטטת עם הטמפלרים וההיסטוריה מסביב, ובאותה מידה כרוכה ללב העסקי של רחוב הארבעה. במסעדה יש שלל חללים, חלקם משמשים לאירועים פרטיים, ובאמצעם אזור ישיבה רחב ידיים ומזמין מאוד. בתל אביב רגילים למסעדות קטנות ואינטימיות שמרגישות חתרניות לעיתים. קלארו היא ההפך הגמור: הכל פה גדול, נדיב ומרווח-אמריקה.
מאחורי אגף השולחנות והבר יש תחנות שמזכירות חדר אוכל במלון מוקפד. אפשר להבחין בברמן שמכין קוקטיילים ליד ארגזי ירקות ופירות הדר, ויטרינת קינוחים עם עוגות מילפיי ענקיות שרק מחכות שישברו להן את הבצק הפריך ומחבתות קטנות מלאות ברד פודינג לפני הגשה. ממש בסמוך נמצא המטבח המרכזי, שם אפשר לחזות בטבחים שלא מפסיקים לנוע. מאגף צדדי יוצאים מגשים על גבי מגשים של ארוחת הבוקר הזוגית הענקית, ובה גבינות, מאפים וסלמון כבוש ורדרד ומפתה.
למרות האטרקטיביות, ברגע האמת בחרתי לוותר על האופציה של מנה אחת לחלוקה שיש בה הכל מהכל. כי כשמגיעים לאוכל, מבינים שלקלארו יש אולי וייב של מלון מוקפד, אבל גם את הפריווילגיה להציע תפריט רחב ומפתה. מככבות בו מנות בראנץ' קלאסיות, כמו ארוחת בוקר זוגית, שקשוקה ירוקה או אדומה ואגז בנדיקט, אבל גם המבורגר וטרטר טונה אלבקור עונתי, שאינם עונים על ההגדרה של בראנץ' בנאלי.
"אתם מזמינים יותר מדי", הכריז המארח המאוד לבבי שלנו כששאלנו אותו על עוד ועוד מנות. זה משפט שלא שמעתי במסעדה כבר הרבה זמן, אבל הוא חלק מהתחושה שיש במקום רצון שתיהנו ותצאו מרוצים, וזה לא עניין טריוויאלי.
כיבדנו את ההצהרה, אבל גם סירבנו להקשיב. רצינו לנסות כמה שיותר מנות, ואיפוק זה לא חלק מהגדרת התפקיד לטור הזה. כחובבי דגים, לא יכולנו להתעלם מטרטר טונה אלבקור עם ענבים ועלי ווסאבי מקומי על לאבנה מעושנת (88 שקלים), וגם מסלט הניסואז (132 שקלים), אחת המנות הוותיקות בתפריט הבראנץ' של קלארו וגם היקרות שבהן. ומאחר שזה מחיר שומט לסתות למנה שמתחילה במילה סלט, היינו חייבים להבין מה עומד מאחוריו.
עמוס, אבל לא מוותרים על אכפתיות
קיבלנו שני קוקטיילים לפתיחה, באדיבות המסעדה. לונה של בוקר (52 שקל) הוא קוקטייל מהודר בגוון ירוק בוהק, הודות לשימוש בכוסברה טרייה. במבט ראשון הוא נראה מאיים וצבעוני מדי, אבל כשלגמנו הבנו שקלעו פה בול למה שמחפשים באלכוהול של צהריים מוקדמים: דרינק קליל וחמצמץ שכמעט לא מורגשת בו נוכחות של אלכוהול. מלבד כוסברה יש בקוקטייל הזה גם וודקה, סירופ פסיפלורה שמכינים במקום, לימון וג'ינג'ר אייל, והוא הוכתר כספתח מהנה לארוחה.
הצלחת של טרטר האלבקור הייתה גם היא ירקרקה, עם עלה ווסאבי גדול ושמן בירוק עמוק. זאת המנה הכי לא שגרתית ויזואלית כאן, ואולי היא לא נראית מגרה כמו מאפים חמאתיים או המבורגר, אבל תסמכו עליי שהיא אחת הטעימות בתפריט. הדג הרענן נקצץ ביחד עם תיבול מתון, גולגל בתוך עלה ווסאבי בעל חריפות עדינה והוגש על רוטב נעים וחמצמץ. הכל בצלחת היה מדויק וזועק מטריות ושילובים חכמים. זו אומנם לא מנה שגרתית לשעות הבוקר, וכנראה לא פופולרית כמו שקשוקה או סביח, אבל מומלץ שלא לפספס אותה אם היא שם.
הניסואז היה, כהגדרתו, סלט, אבל הו איזה סלט. צלחת שבתוכה כל מה שמהנה לאכול. פילה פורל קונפי ורדרד, נמס בפה, שומני במידה ומתובל בעדינות. לצידו תפוחי אדמה, שעועית ירוקה חלוטה, פריכה ויפהפייה, חסה סלנובה, ביצים רכות וסרדינים טריים שנכבשו קלות, והקפיצו עשרות מונים את הטעמים של כל מה שהיה סביבם.
חייבת להיאמר גם מילה טובה על הרוטב הנהדר. כל כך הרבה פעמים חוטאים במסעדות לרוטב ניסואז טוב. כאן הוא היה סמיך, עשיר ומושקע במיוחד, מדייק בין שומניות לחמיצות קלה. המחיר, כאמור, יקר. מאוד יקר. ממש יקר. אבל בימים שבהם 80 שקלים לסלט בבית קפה הם כבר דבר שבשגרה, אני מוכנה לשלם יותר עבור מנה מלאה בדגים טריים, מקומיים ואיכותיים, שהם חלק מניסואז ברמה שלא אוכלים כל יום.
שתי המנות הנוספות שהזמנו היו סטנדרטיות יותר. מאחר שאין בראנץ' לפי הספר בלי מנת ביצים, הזמנו אגז בנדיקט (74 שקלים). הביצים העלומות מוגשות פה על חלה קלויה עם אספרגוס, פטריות, בצל פריך והולנדייז שום קונפי וזעתר. בשולחן שלנו קלעו עם מידת העשייה של הביצה, כנראה המבחן המשמעותי ביותר של אגז בנדיקט (מלבד ההולנדייז, שבעיניי משמעותי לא פחות).
אלא שבשולחן הסמוך היה נראה שכשלו במבחן החלמון. במסעדה עשו לא מעט כדי לפצות על התקלה, מקוקטיילים על חשבון הבית ועד הגשת מנה חדשה. זו אומנם יצאה באיחור, אבל העידה שלמרות העומס, אכפת. בצלחת שלנו, כאמור, החלמון נזל בכתום עז והשתלב היטב עם האספרגוס והפטריות המוקפצות. מאידך, הבצל המטוגן היה תוספת לא מאוד הכרחית וגם דומיננטית יתר על המידה.
הצלחת המוגזמת ביותר בשולחן הייתה ההמבורגר (108 שקלים). המבורגר הבראנץ' של קלארו מגיע עם ביצת עין, רוטב הולנדייז, ריבת בצל ובייקון. לצידו מוגשים פוטטוס וקטשופ בעבודת יד, בטעמים בולטים של פלפלים ומעט שומר. זו מנה שהיא ההפך המוחלט מסולידית. סוגרים את הלחמנייה, מרימים לביס, ובשנייה כל העסק מטפטף מטה שומן בשר, חלמון ורוטב. סקסי או זירת תאונה? זה כבר בעיני המתבונן.
הביס הראשון מתפוצץ בפה כמו שקציצת בשר ברוטב הולנדייז עם בייקון טוב אמורה לעשות. אלא שבהמשך, כל הסיפור נעשה קצת מוגזם וכבד מדי. עם כל הרצון לתת עוד, ולהצדיק את הכינוי "מושחת", לעיתים מגיעים למחוזות ההפרזה. כאן זה קרה בעיקר בגלל המון ריבת בצל, שהעיבה במתיקותה על כל יתר המרכיבים. גם בלעדיה מדובר במנה שאפשר וצריך היה להנמיך בה מעט את האקשן. נועזות התיבול של הפוטטוס, לעומת זאת, הייתה מדויקת. הם נעשו במקום ויצאו לשולחן לוהטים (משהו שאין לזלזל בו בימים שבהם צ'יפס קפוא הפך לסטנדרט במסעדות).
ההנאה שבעקביות
מאחר שקלארו היא מסוג המסעדות שמקפידות על הכל, היא בטח לא פוסחת על הקינוחים. סיימנו עם פריז ברסט (שבכלל הוגים פארי ברה, 66 שקלים); לשולחן הגיע קינוח יפהפה שהוגש בצורה קלאסית, עם טעמים מאופקים ונעימים: בצק רבוך דק ובתוכו שנטילי שמנת חמוצה, מעוטר בפירות יער, מרמלדת פירות יער וקולי פטל חמצמץ מתוק, מעשה הקונדיטורית עפרי רהב. אין בצלחת הזאת שום דבר שובר מוסכמות, רק חן ואת העידון של השילוב האלמותי קצפת ופירות יער, שמהנה לסיים איתו ארוחה עשירה במיוחד.
אני לא חובבת הכרזות על מקום כזה או אחר כטוב בתחומו. מסעדות בארץ משתנות כל הזמן. היום אולי היה טוב, ואילו מחר, אותו מקום יכול להיות אחרת לגמרי. זה גם אחד הדברים שמקשים על מתן המלצות. אבל הבראנץ' שאכלנו כאן בקלארו הוא אחד הטובים והמושקעים בארץ. זה היה נכון לפני חמש שנים, בפעם האחרונה שאכלתי אותו, וזה נכון היום. ולא פחות חשוב, זה בראנץ' עקבי שנמצא שם תמיד, ללא הגבלות או סייגים.
הארוחה כאן היא לא אירוע זול, וצריך להזמין מקום מראש כי עמוס. אבל כבר בכניסה תרגישו שהגעתם למסעדה שיודעת מה היא עושה. השירות מקצועי ואדיב, המנות נדיבות ולא מתפשרות, חומרי הגלם מקומיים ונהדרים, והתפריט מציע מגוון שתמיד כיף לפגוש בו, לצד מנות מתוחכמות יותר ששוברות את השגרה. האם זה הבראנץ' הטוב ביותר בארץ? את זה תחליטו בעצמכם. האם זאת ארוחה מעולה שעשתה לי חשק לחזור בהקדם? בטוח שכן.
קלארו. דוד אלעזר 30 (פינת הארבעה 23), תל אביב. טלפון: 03-6017777