שמיכות פיקניק פרושות על מדשאות ירוקות, עליהן מבלות ששותות בירה, ילדים מתרוצצים בגינת המשחקים, הורים שרודפים אחריהם כדי לוודא שהם לא זולגים למסלול האופניים ואיש מבוגר שהציב באמצע הכל עמדת קריוקי ומנסה את מזלו בגרסאות כיסוי לבילי ג'ואל. קשה לקחת אותו ברצינות, בטח כשברקע שני כלבים שמתרבים בשידור חי בעוד בעליהם בשיחה, מפספסים את האקשן. אי אפשר לתאר את שעות הערב המוקדמות של שישי בפארק המסילה בתל אביב כפסטורליות או שלוות. מה הן כן? דוגמה נהדרת לאיך לקחת אזור מוזנח ולהקים אותו לתחייה בצורה מעוררת השתאות.
אזור פארק המסילה, שהציע עד לפני ארבע שנים בעיקר עיי חורבות, חניונים מאולתרים וערמות של זבל, הפך מאז שנחנך רשמית למוקד משיכה אטרקטיבי במיוחד עבור תושבי דרום תל אביב והסביבה, וגם עבור אלה שמגיעים לבלות בעיר ומחפשים משהו קצת אחר מעוד ועוד בניינים. באופן טבעי, עם הזמן נשזרו לאורך מסלול הפארק הגדול גם לא מעט בתי קפה ומסעדות. הקבוצה של אייל שני השתלטה על חלק ניכר מהאקשן עם בית הקפה מיראז', הפיצה של התדר שהייתה כאן הרבה לפני וגם בית רומנו, וכמובן גלידריית קסטה שעדיין מעמידה תורים שלא היו מביישים את התקופה של טרום המלחמה. אבל יש עוד המון מקומות אחרים ומגוונים.
אחד המדוברים ביותר שבהם, שנפתח כאן בחודשים האחרונים, הוא השחף - מסעדת דגים שתשומת הלב נמשכת אליה מיידית הודות לפסיפס ענקי ומרשים לכל אורך קיר הבניין שבו המסעדה נמצאת. כמעט בלתי אפשרי לעבור כאן ולא להסב אליו את המבט. מתחתיו שוכנת לה המסעדה - פשוטה ובסיסית בהרבה מהתפאורה. אל השולחנות מסבים פודיז ושפים שבאים לבקבוק יין וארוחה לא מחייבת, חבר'ה צעירים ששמעו על המקום באינסטגרם והגיעו לדרינק וכמה סלטים, משפחות צעירות שלא רוצות להוציא יותר מדי כסף על מסעדה יוקרתית אבל כן לצאת, וכמובן שפע דייטים.
על החיבה האישית שלי למסעדות דגים ופירות ים בסגנון של פעם כבר סיפרתי כאן. אחרי כל התפריטים היומרניים של מסעדות שף, עם אלפי הרכיבים בכל סעיף, נחמד להגיע למקום שלא דורש ממך יותר מדי. דגים צלויים על הגריל, מנות פירות ים לא מסובכות ולצידן תוספות כמו צ'יפס וירוקים, כמה פתיחים, וזהו. לא נותרו המון כאלה בתל אביב; בראש עומדות מסעדות מיתולוגיות וותיקות כמו שצ'ופק, שאנחנו חייבים לה ביקור, וכמובן שבתאי היפה או בר ברבוניה. מצטרפות חדשות לז'אנר בשנים האחרונות גם אין הרבה - רק בטשון המצוינת, מרלוזה, שהפכה במיקומה החדש את חוויית הדגים ופירות הים למתוחכמת יותר, וכעת השחף.
"תביא לי גם כזה"
מדובר במסעדה לא קטנה, שמחולקת לכמה אגפים. חלק ממנה נחבא מן העין בסמטת בית הבד, שם מוצבים שולחנות נירוסטה וכיסאות מתקפלים, בפנים יש בר עץ קטן באווירה נוסטלגית למי שמחפש בעיקר לשתות, וישנו האגף החזיתי שכמו מתמזג עם הפארק ומתערבב בו עם ספסלי עץ שמחוברים אל שולחנות עץ קטנים, שמעניקים אווירה של פאב שכונתי. בסופו של דבר כנראה לא משנה איפה תשבו, האווירה תהיה הומה, לפחות בסוף השבוע.
התפריט כאמור מבוסס דגים בגריל, עם פתיחים שביניהם סלטים פופולריים של מסעדות דגים וקצת אופציות כמו איקרה, סשימי או קוביות דג מטוגן. בעיקריות תמצאו דגים שלמים שנמכרים במשקל לפי המצאי היומי, שאותו יש לברר עם המלצרים, שיפודי דגים או דגים קטנים מטוגנים (ביום שאנחנו היינו כאן היו אלה בייבי פרידות) ומנות פירות ים כמו סרטנים כחולים.
השירות במסעדות דגים אף פעם לא מתאפיין ביותר מדי קשב, וגם בשחף לא קל לתפוס את תשומת הלב של המלצרים. בלשון המעטה. כשהצלחנו, הזמנו שתי כוסות יין אסרטיקו יווני לבן (47 שקלים לכוס), איקרה (23 שקלים) ולחם הבית (14 שקלים). היין נחת על השולחן בכוסות מסיביות שליבתן דווקא קטנה מהסטנדרט. הן אומנם משדרות רטרו אבל מחירן הגיוני יותר למסעדות שף ופחות למקומות עממיים כמו זה. שווה להרחיב את ההיצע עם אופציות משתלמות יותר, שהולמות את מחירי המנות. אחרי היין הגיעו לחם בסיסי, חמים וטוב ואיקרה מהסוג היותר מיונזי חמצמץ (והפחות שומי), עם שפע ביצי דגים קטנטנות ובצל סגול קצוץ מעל. קראתי שאת האיקרה מכינים כאן במקום, והיא הייתה פתיחה כיפית ובסיסית שמספקת את הסחורה, גם אם לא יוצאת מגדר הרגיל בטעמיה.
המשקלים של הדגים שהוצעו באותו יום היו גדולים - אז מכיוון שרצינו לטעום כמה שיותר מנות בחרנו, למרות החשק, בשלוש עיקריות אחרות. בהמלצת המלצרית הלכנו על שיפוד פילה דניס מהגריל (74 שקלים) ושרימפס פרובנסאל (86 שקלים) - שרימפס ברוטב עגבניות, שום, חמאה ויין לבן, מנה שהיא בין הבודדות כאן שמעט מורכבת יותר מרק צלייה בגריל. כשראינו את השולחן הסמוך מקבל קלמרי מטוגן (78 שקלים) לא יכולנו להתאפק וביקשנו אותה גם. ככה זה במסעדות מהסוג הזה - כולם מגיעים רעבים, או נעשים מאוד רעבים תוך כדי המתנה, ובאופן טבעי מביטים סביב, מקנאים במנות של שולחנות אחרים ורק רוצים להגיד "תביא לי גם כזה". אז אמרנו.
אוכל בסיסי שעשוי נכון
בגלל בלבול, ראשונה נחתה בשולחננו בכלל תוספת הצד - ירוקים מוקפצים (28 שקלים). אחר כך היא הגיעה שוב עם המנות עצמן, וחזרה כלעומת שבאה, אל המטבח. מקום הומה, כבר ציינתי. הירוקים כללו שעועית, ברוקולי ועלי תרד גדולים. הם נחלטו, והוגשו אחרי הקפצה בחמאה ושום שהפכו אותם למנת צד טובה שמחמיאה לדגים. השעועית שמרה על פריכות והברוקולי אומנם הוגש בחתיכות גדולות, אך היה מתמסר מספיק במרקמו כדי שיהיה אפשר ליהנות מהן. ואז הגיעו יחד שרימפס פרובנסאל ושיפוד פילה דניס. למרות השולחן הקטן יחסית, המנות העיקריות כאן יוצאות בצלחות ענק, שאומנם יוצרות רושם ומצטלמות היטב אבל קצת מקשות על התפעול של האירוע הצפוף.
שתי המנות היו מוצלחות. השרימפס, שבמחיר של כ-80 שקלים למנה עיקרית היו בסבירות גבוהה מהסוג הקפוא, קיבלו מעטפת טעימה, חמאתית ונעימה מאוד שהחמיאה לבשרם המתקתק והעסיסי בזכות השידוך המוצלח לרוטב ששילב בין עגבניות, שום, חמאה ויין לבן. הדבר היחיד שהיה חסר היה עוד לחם - לנגב איתו את הרוטב המצומצם והטעים שנותר בצלחת אחרי סיום השרימפס. שיפוד הדניס, שכלל נתחי דג עם העור וקצת כרישה ועגבניות שעלו גם כן על הגריל, היה פשוט וטעים מאוד. קשה לפשל כשמעלים דג על הגריל. הבשר שמר על לחות טובה, חלקי העור סיפקו פריכות קולעת, ובסך הכל לא הייתה כאן חדשנות אבל היה ביצוע נכון.
קלמרי מטוגן הוא חלק אינטגרלי מהחוויה של מסעדת דגים, וכאן המנה כללה נתחים גדולים של גוף הקלמרי, שטוגנו במעטה פריך ולוו ברטבים חמצמצים. זאת הייתה המנה הנדיבה ביותר מבחינת הכמות, והיא באמת הייתה גדולה, אבל התבררה גם כמנה הכי פחות מסעירה במבחן הטעם. אומנם הקלמרי היו במרקם טוב ובסך הכל עשו את העבודה ולא חטאו לתיאור או לאופן ההגשה הקלאסי, אבל במסעדות רבות בעיר תמצאו מנות מקבילות טובות מזאת. בייחוד כשהנתחים הגדולים יצרו אפקט קצת פחות פריך מהמתבקש וקצת יותר משמים.
החלטנו לדלג על הקינוח (יש בוואריה וקרם לימון) כדי לנסות את מזלנו עם גלידה נהדרת של אייל שני בקסטה הסמוכה. שילמנו כ-400 שקלים לכל הארוחה, סכום לא זניח אבל מוצדק, ששם את השחף במקום שבו היא שואפת להיות - מסעדת לא יקרה מדי, שמציעה חוויה קז'ואלית של דגים ופירות ים באווירה צעירה. זה מקום שאין בו בשורה התחתונה שום דבר חדשני או יצירתי, וזאת מראש הגדרת הציפיות הראויה. מה שאתם רואים בתפריט, זה בדיוק מה שאתם מקבלים - על פי רוב מדובר באוכל בסיסי שעשוי נכון ובהחלט עונה על מה שמחפשים במסעדה מהסוג, בניכוי כמה גליצ'ים על הדרך.
שילמנו את החשבון ותוך שניות תפסו את מקומנו אנשים שכבר המתינו שנלך. ככל שהשעות נקפו כך התרחבה גם רשימת ההמתנה – כך ששווה לבוא בשעות מוקדמות. זה תמיד נכון כשמדובר במסעדות טרנדיות, וביתר שאת במסעדות שאי אפשר להזמין אליהן מקום בחלק מהשעות.
נפלטנו בחזרה אל שבילי הפארק, שהפכו גם הם לצפופים אפילו יותר. הזמר לקח את הפלייליסט של בילי והמשיך כנראה למוקד אחר בחיפושו אחר ההצלחה. בקסטה, באופן צפוי אבל מבאס, היה תור ארוך מכדי שיוכל להצדיק כדור גלידה, טוב ככל שיהיה. אבל כל זה רק סיפק לנו תירוץ ראוי לבוא לכאן שוב, אחרי בילוי קיצי כמו יום בים או סתם שינת צהריים מספקת, לארוחה הגונה של פירות ים ודגים מהגריל.
השחף. הרצל 22 פינת סמטת הבד 7, תל אביב יפו