אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שאכלתי במסעדת נונו האיטלקית בהוד השרון. בחוץ קאנטרי, חניון, וקניון, בפנים הפתעה של פסטות, פיצות, יינות ואווירה חמימה ושמחה. זה היה קצת אחרי שהמקום נפתח, אבל זה הרגיש כאילו המסעדה יוצאת דופן הזאת הייתה שם מהרגע הראשון. בייחוד לאור השילוב של פשטות הקונספט, הניהול החכם והמקצועי, והמיקום הלא שגרתי, כזה שגם מסעדן לא מיומן רואה בו את הפוטנציאל.כל זה היה לפני למעלה מעשור, כשפתיחת מסעדות מושקעות מחוץ לתל אביב לא הייתה מאוד אטרקטיבית. מאז הפכה נונו, או כמו שהיא מכונה כיום, קבוצת Nono Mimi, לאימפריית מסעדנות ישראלית בקנה מידה של מיליונים רבים (בשאיפה מוצהרת להגיע למיליארדים). הרצליה, קריית אונו, מודיעין, נס ציונה, כפר סבא הם רק חלק מהלוקיישנים. והיד עוד נטויה. הרעיון של מסעדה איטלקית משוחררת, ולצידה בית מאפה, גלידרייה ובית קפה שכמעט הכל נעשה בהם במקום, הוכיח את עצמו ככזה שעובד היטב ושוכפל מאז לא מעט.רק שבתחום המסעדות ובתי הקפה בארץ, כשיש בתמונה כסף גדול, הרבה מיקומים וסניפים ולא רק תשוקה לאוכל טעים אלא לביזנס יעיל – זה לרוב אומר שהקסם והתמימות הראשוניים נמוגים מתישהו. כדי לבדוק מה מהם כן נשאר, הזמנתי מקום לערב שבת בסניף נונו בהרצליה. דווקא שם, באחד המיקומים העמוסים ביותר של הקבוצה (בלבה של שכונת מגורים חדשה שצמאה למקומות לצאת אליהם מבלי לעלות על הכביש), החליטו לאחרונה להשתדרג עם תפריט חדש בייעוצו של הלל תווקולי. תווקולי, שמסעדת השף המפורסמת שלו אנימאר נסגרה בעקבות המלחמה, לא חולש על כל המנות כאן (כי יש להיטים שאסור לגעת בהם), אבל אפשר בהחלט להבחין בחותם שלו במנות ששוברות מעט את גבולות הגזרה של האוכל האיטלקי הפופולרי והמוכר.אחת מהן היא מנת הפתיחה היפהפייה של סלקים צבעוניים אפויים וצלויים, ששודכו לוויניגרט תפוז סלק עם גבינת סטרצ'יאטלה (58 שקלים). זו צלחת ורודה-סגולה מרהיבה, שמציגה שילוב נבון בין תפוזים חמצמצים לסלק מתוק ולגבינה קרמית וצוננת. זה אוכל שעלול להתפרש כפשוט מדי עבור שף מורכב כמו תווקולי, אבל במקרה של נונו הוא משתלב היטב ליד הקלאסיקות האיטלקיות, ומגוון את ההיצע עם מנעד קצת יותר מתוחכם. ובעצם זו עסקה שכולם מרוויחים ממנה. ובעיקר מרוויח מי שמזמין את מנת הסלק, כי היא באמת סלט צבעוני שמרגיש מושקע ואחר, בייחוד בגלל הקומבינציה המקורית עם טעמי תפוזים ואגוזי לוז פריכים, שמרימים את הסלקים לגובה.מנת דגל איטלקית שלא ויתרנו עליה היא פריטו מיסטו (54 שקלים). קלמארי, שרימפס וארטישוק אה לה רומאנה, מטוגנים כולם במעטפת דקיקה ופריכה עם רוטב טרטר ליד. מעבר לעובדה שזה היה פריטו מיסטו בול בפוני מבחינת טיב הטיגון של כל הרכיבים, זאת גם הייתה צלחת נדיבה מאוד שהתקשינו לסיים. כל חומר גלם במנה טופל היטב: השרימפס שמר על עסיסיות, הארטישוקים הרכים, החלק הפחות שגרתי בצלחת, הפתיעו עם חמצמצות נעימה ואת טבעות הקלמארי הפציחות היה פשוט קשה להפסיק לאכול. ביחס למחיר אפשר להגיד שמדובר במנת פתיחה שהיא מציאה.ייבוש ארוך מאודהמנות הראשונות הגיעו אל השולחן במהירות שהצביעה על יעילות בולטת, ודאי ביחס לעובדה שהמקום ענק והיה מלא כמעט לחלוטין. אבל בהמתנה לעיקריות החל שלב ההתמהמהות. הזמן נמרח עוד ועוד. מזל שהיו על השולחן 2 כוסות יין לא קטנות כדי למלא את הוואקום. זה גם המקום לציין את הקרבה המשפחתית של הבעלים של נונו ליקב לוינסון, שמלווה את מסעדות הקבוצה מאז פתיחתן. גראז' דה פפה היה היין שפרץ את דרכו של היקב הזה, ומאז התפתחו שם לעוד יינות מצויינים שאפשר למצוא בתפריטי הרשת, כאלה ששווה לתת להם קדימות על פני אופציות מהניכר (בייחוד כשהמחיר הוא פחות מ-50 שקלים לכוס, כשבמרבית המסעדות התמחור של היין הזה גבוה יותר).למעלה מחצי שעה חלפה משלב מנות הפתיחה ועד שהגיעו לשולחן העיקריות. זה ייבוש ארוך מאוד שלא ממש בא בחשבון במקום כל כך מתוקתק, כזה שלא חסרים בו אנשי צוות חמושים באוזניות שכל תפקידם לוודא זרימה אפקטיבית לכל שולחן. סביב טאבון הפיצות לבדו ניצבים כאן לא פחות מ-3 עובדים. ולהוציא פיצה, יודעים כולם, זה עניין של כמה דקות. אמנם המלצרית החביבה שלנו התנצלה על העיכוב כשהצלחות סוף סוף נחתו על השולחן, וזה בהחלט ראוי, אבל זה לא מספיק.אל מנעד הפסטות והפיצות בנונו התווספו גם שלל מנות עיקריות כמו עוף, כבדים, סלמון צלוי, מחבת פירות ים, ועוד. אבל מבחינתנו אי אפשר היה לוותר על העקרונות שעליהם מושתת המקום – פסטה ופיצה. הזמנו פיצה פפרוני עגל עם שום קונפי, נקניקיית צ'וריסו וחריף (78 שקלים). הפיצות פה הן מהסוג הדק ושופע התוספות, כזה שאחרי שחותכים ומנסים לאחוז במשולש מתחילה להימתח לה עוד ועוד גבינת מוצרלה בחוטים שנראה שיימשכו לנצח.עם כל הכבוד לפיצות שמתהדרות בבצק המוקפד שלהן, בנונו מדובר פחות בבצק ויותר במה שקורה עליו. זאת לא פיצה שצריך להגיע הנה במיוחד עבורה, ויש ללא ספק טובות ומוקפדות ממנה כיום בארץ, אבל היא כן יעילה ונדיבה ומהנה מאוד לאכול אותה. ועל כך גם העידו כמעט כל ילד ומבוגר בשולחנות סביבנו. הפפרוני, אולי תוספת הפיצה הטובה ביותר שיש, קיבל חריכה יפה מהטאבון שהוציא ממנו את העסיס המלוח הנקניקי הממכר. וביחד עם חתיכות שמנמנות של נקניקייה מתובלת ושום קונפי טוב שנמרח היטב על הגבינה – הפיצה השגרתית יחסית הזו היא הרבה יותר מעניינת. מדובר בביס מושחת מהסוג שקשה להתחרות בו.מאגף הפסטות הלכנו על רוטולו (72 שקלים), מנה שכמעט ולא מוצאים במסעדות בארץ, וחבל. זו מנת פסטה מטריפה במהותה: שושנים של רצועות דפי פסטה שאותם ממלאים ומסדרים אחד בסמוך לשני, מוסיפים רוטב, שבעצם בו מתבשלת הפסטה, ואופים בתנור. נוצרת לה מין לזניה או קנלוני בשינוי מבני שמאפשר חריכה מעניינת בחלק העליון של הצינורות, ושמירה על העדינות האפויה של התוכן.התמזל מזלנו והזמנו את הרוטולו האחרון במסעדה לאותו הערב, שהגיע עם דפי פסטה עבים יחסית במילוי של דלעת מקורמלת, בטטה, תרד, גבינת ריקוטה, פטה, ופרמזן, ברוטב כתמתם של עגבניות רוזה. המנה מוגשת במחבת, כשהיא מהבילה, ועם הריח שעולה ממנה צריך להפעיל את כל מנגנוני האיפוק כדי לא לנגוס בגבינה רותחת מוקדם מדי ולזכות בכוויה על הלשון. הפסטה שברוטלו הוכנה למידת עשייה טובה ונגיסה, כמתבקש, ונתנה את הקונטרה למלית הנימוחה בטעמים מתוקים-מלוחים הודות לשילוב הנהדר בין פטה ופרמזן לדלעת המקורמלת המתוקה. זו מנת פסטה עשירה ומנחמת, אבל גם מעניינת ולא שגרתית. אם היא בתפריט כשאתם שם, מומלץ לא לפספס.זה לא רק ביזנסמנעד הקינוחים כאן שומר על גבולות גזרה נטולי סיכונים. כל קינוח בתפריט הוא להיט בטוח – מעוגת גבינה אפויה ועד מאפה נוטלה בטאבון. מבעד לרשימה הסטנדרטית בלט לעין קינוח בשם קסטה הפוכה (48 שקלים): גלידת מסקרפונה עם טוויל שקדים, עוגיות באטר-סקוטץ', קקאו וקרמל טופי. את הגלידות עושים כאמור במקום, וזה מה שמעניק את הערך המוסף למגדל היפה הזה שמורכב משני כדורי גלידת מסקרפונה ענקיים שביניהם טוויל פריך ומתחתם המון שברי עוגיות שמגוונות כל נגיסה. הגלידה הזכירה פלמביר מושקע (גלידת השמנת המפורסמת של הרוסים, שאפשר וכדאי לאתר לטעימה), קרמית עם טעמי שמנת טובים ומתיקות נעימה, לצד עוגיות פריכות וטוויל שקדים מעודן ופריך.עם לא מעט סניפים, מסעדות ענק שמרגישות כמו חול, והרבה מאוד אלמנטים מסביב – נונו ללא ספק שונה מבעבר. אבל, גם היום, כשמדובר בקנה מידה של מפעל של ממש, זאת מסעדה שמצליחה לספק את הסחורה עם אוכל טעים וטוב מהפתיחה ועד הקינוחים, וחווית בילוי שמתאימה לכולם – מקבוצת מתבגרות דרך דייט אינטימי ועד משפחה בהרכב מלא מסבתא ועד נכדים. זה לא אוכל שבא לאתגר את הקהל, אבל גם לא קופאים כאן על השמרים וממשיכים להשקיע, מה שמעיד שזה לא רק ביזנס, אלא גם הרבה אהבה למקצוע ולתחום. ולראייה, תפריט חדש בליווי שף מהמובילים בארץ הוא בטח לא הכרחי וספק אם כלכלי.גם אחרי עשור ולמעלה מעשרה מיקומים, אין בנונו תחושה של רשת ענקית שאיבדה את האותנטיות, לפחות לא בסניפים המרשימים כמו זה בהרצליה. זה מיזם שהשכיל לנצל את היתרונות של הגודל והידע המקצועי שנצבר, כדי להביא אותם לידי ביטוי באוכל מהנה, תמחור לא אימתני, גודל נדיב ומנות פופולריות שמדברות לכולם, אבל עם אופציות גם למי שמחפש משהו קצת יותר גבוה.אם בעבר הרחוק נונו הייתה הברקה ששמורה להוד השרון בלבד, היום זאת כבר רשת משפחתית שיודעת את העבודה ומספקת הצלחה בטוחה בעוד המון ערים ברחבי הארץ. נותר לקוות שעם ההתרחבות המהירה, ימשיכו לשמור כאן על הסטנדרטים שהופכים את המקום הזה מעוד רשת מסעדות ובתי קפה איטלקיים, למשהו איכותי ומוקפד יותר.נונו הרצליה. אריק איינשטיין 3 (ליד מחלף הסירה), ראשון עד שבת, 12:00-23:00. להזמנת מקום