רחל אדרי הייתה, בעל כורחה, אחת הגיבורות הראשונות של שבעה באוקטובר. בבוקר שמחת תורה, מחבלים נכנסו לביתה, התבצרו בו והחזיקו אותה ואת בעלה דוד כבני ערובה במשך 20 שעות. הזוג יצא משם בשלום, אך הבית ספג פגיעות קשות ולא היה ראוי למגורים, לכן ילדיה פעלו במרץ על השיפוץ. לכבוד הכניסה המחודשת לבית, הצוות של "לילה טוב עם גיא פינס" ליווה אמש (שבת) את אדרי בביקורה הראשון בבית החדש-ישן. היא סיפרה על השעות בהן הוחזקה על ידי המחבלים, הכאב לחזור הביתה בלי בעלה שנפטר והסיבה שסירבה להפוך את הבית למוזיאון.
"האמת היא שיש לי דפיקות בלב, זה מאוד קשה לי, עדיין לא ראיתי את הבית", אמרה רחל על מפתן הדלת לצד ילדיה, חנית, אביתר וטל. כשנשאלו איך תגיב, הם ציפו להתרגשות: "היא תתעלף, השתדלנו לעשות משהו שיהיה מצד אחד מותאם לך, אבל מצד שני שמאוד ישדר חמימות, איזושהי משפחתיות כמו שאנחנו רגילים", אמרה הבת חנית.
עם דמעות בעיניים, רחל נכנסה לבית החדש ולא יכלה שלא להיזכר במה שקרה באותו מקום כשנה ושמונה חודשים מוקדם יותר: "איך הבית היה ואיך הוא הפך להיות, כולו היה מפויח, עם חורים של קליעים של המחבלים, ריצוף לא היה לי". לצד השמחה, היה גם הכאב שדוד ז"ל לא זכה להיות שם איתם: "הוא לא זוכה לראות את הבי, אבל הוא רואה את הכל מלמעלה".
למרות מה שניתן לחשוב, לרחל לא הייתה התלבטות אם לחזור: "אני על הדקה הראשונה אמרתי שאני חוזרת לבית שלי, אני לא אתן למחבלים לנצח אותי. הבית הזה הוא חוסן בשבילי ובשביל הילדים, חושבים רק על הניסים שהיו". למעשה, זה היה לה כל כך ברור שהיא סירבה להצעתו של ראש העיר אופקים להפוך את הבית למוזיאון: "ריבון העולמים, עשרים שעות היו לי מחבלים בתוך הבית והם לא פגעו בי, השכינה הייתה בתוך הבית שלי, איך אני יכולה לעזוב בית כזה מבורך? אני צריכה להישאר בבית הזה".
את עושה הרצאות על הסיפור הזה, קשה לך לחזור ולדבר עליו?
"האמת היא, ככל שאני מדברת ועושה הרצאות ואבי ואני מרצים בכל העולם, זה עוזר לי. זה כמו פסיכולוג, אני פסיכולוגית לעצמי, הפסיכולוג צריך פסיכולוג. אני אשתדל לא לזכור את זה, אני רק רוצה לזכור את הניסים שהיו. אם לפעמים רע לי, אז אני שרה את השיר של יהורם גאון 'לא תנצחו אותי', לעצמי, אני שרה בקולי קולות".
במבט על אחד מקירות הבית, היא נזכרה באחד המחבלים בו טיפלה: "אתה רואה את הקיר הזה? היה מחבל פצוע שטיפלתי בו, שמתי לו חוסם עורקים וחבשתי אותו. ברגע שהימ"מ בא לחלץ אותנו, הוא לא הספיק לברוח והם ירו לו בראש, המוח שלו היה על הקיר הזה ואני שמחתי".
דוד אדרי נפטר כאמור, כארבעה חודשים לאחר אותה שבת שחורה ולבן אביתר היה מסר חשוב להעביר לאנשים שסבלו כמוהו: "צריך לזכור את זה שיש את פצועי הנפש שלא רואים והם משדרים עסקים כרגיל, אבל מבפנים הם דועכים וקמלים ואז הם הולכים לעולמם, זה אבא שלנו. לצד עצב ודיכאון, אנחנו בוחרים לשמוח, ליהנות ולחיות עם זה. אי אפשר לחיות בלי זה, זה קיים, זה מצב מוגמר וזה החוסן שלנו, זו הגדולה, להמשיך הלאה למרות הכל".