השבוע היה מאלה שכלום לא הולך בהם; העציצים נבלו, הקפה נשפך ובגדול הכל נפל לי מהידיים. כשניסיתי להכין ארוחת ערב באחד הימים, סיננתי את הפסטה המוכנה והסיר פשוט החליק לי. יותר מחצי מכמות הפסטה נשפכה לתוך הכיור, ומה שלפני רגע התכוונתי לאכול הפך בשניות לפסולת. לא אשקר, היה רגע שבו חשבתי להציל אותה, אבל התבוננות בכיור העמוס והלא מאוד נקי הבהירה לי שזה יהיה מפגע תברואתי, ואם כל הרצון הטוב להימנע מבזבוז מזון, בצער רב זרקתי את מה שנשפך והעמדתי סיר נוסף.
הרגע הזה היה המחשה מדהימה למה הופך את הפסולת שלנו לפסולת. איך זה ששנייה אחת משהו הוא שימושי וחיוני עבורנו, וכעבור רגע הוא זבל שאנחנו זורקים. האם משהו הוא פסולת או לא - זה בעיקר עניין של הקשר: פסטה בסיר היא אוכל, פסטה בכיור היא פסולת, למרות שזו בדיוק אותה הפסטה. כך גם חטיף שאנחנו אוכלים בהנאה רבה, אך לפתע נפל על הרצפה, או אפילו פירור עוגה שנוחת על החולצה שלנו - בצלחת אוכל, על החולצה פסולת.
וזה כמובן נכון לא רק לגבי אוכל. חור קטן בגרב או בחולצה יכול להפוך אותם מפריט לבוש אהוב ושימושי לסמרטוט חסר ערך ולהוביל אותו לקבורה באדמה; כיסא משרדי ששירת אותנו נאמנה שנים יכול להפוך לפסולת ברגע שהצבנו אותו ברחוב והחלפנו אותו בחדש. ובעצם, מלבד מקרים של מזון מקולקל או מוצר שבור ברמה שאי אפשר לתקנו – רוב הזבל שלנו הוא כזה כי אנחנו החלטנו על כך.
תמיד תהיה פסולת. אבל כמה?
ההגדרה של מהי פסולת היא סובייקטיבית ותלויה בפרשנות של האדם ובצרכים שלו: אדם אחד יראה בצנצנת ריקה לא יותר מאריזה שסיימה את תפקידה בעולם וישליך אותה לפח (או למחזור במקרה הטוב), ואדם אחר יראה בה כלי אחסון מצוין וישמיש אותה לעוד שנים ארוכות. זה גם יכול להיות מוצר ששימש אותנו 20 שנה, אבל מחר בבוקר נחליט שהוא כבר לא משרת את הצרכים שלנו יותר והופ – הוא פסולת עכשיו. מהצד השני, הקדמה והתעשייה הולידו דור חדש של מוצרים שמראש נועדו להפוך לפסולת. תחשבו על זה רגע, אנחנו נכנסים לחנות ורוכשים מוצרים בידיעה שהם ישמשו אותנו לדקות בודדות, אולי לכמה שעות, ומיד אחר כך יהפכו לפסולת! בין אם מדובר בכלים חד פעמיים או מוצרי היגיינה חד פעמיים אנחנו משקיעים את מיטב כספנו במשהו שבעוד רגע יגיע לפח, ובקיצור - אנחנו פשוט משלמים על זבל.
וזה לא שאפשר לחיות בחברה ללא פסולת, "אפס פסולת" הוא אידיאל לא בר השגה. למעשה, זבל הוא גם לא המצאה מודרנית שקשורה לקדמה, לייצור או לצרכנות עודפת – כן, כל אלה הגבירו את ייצור הזבל, אבל חוקרים מצביעים על כך שפסולת היתה קיימת מאז ומתמיד, ואפילו בחברות של ציידים לקטים תמיד היה משהו שבני האדם החליטו שהם לא צריכים. ובמילים אחרות - איפה שיש אנשים יהיה גם זבל.
אבל כמה זבל? ההערכות של המשרד להגנת הסביבה מדברות על כך שאדם בישראל מייצר בממוצע 1.7 ק"ג של פסולת ביום (הממוצע העולמי הוא 0.74 קילו לאדם), שהם 612 ק"ג פסולת בשנה, ובסך הכל בישראל נזרקים מידי שנה כ- 5.3 מיליון טונות פסולת עירונית ומסחרית. המספרים האלו נכונים ללפני הקורונה, ולכן אפשר רק לשער שעם כמויות הבדיקות הביתיות, המסכות ושאר החד"פ שהביאה איתה המגפה, המספר היום גבוה בהרבה. ונכון, יש זבל בלתי נמנע כמו בדיקה שחייבים לעשות, כוס שנשברה או פסטה שנשפכה לכיור – אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו? כמה מהפסולת שלנו היא כזו?
רוב הפסולת שלנו היא פסולת שאנחנו בחרנו לייצר: צריכה של מוצרים חד פעמיים ולא ניתנים למחזור, התעצלות למיין ולמחזר, או כי פשוט נמאס לנו מהחפץ הזה והחלטנו שהוא כבר לא משמש אותנו. הפחים שלנו מלאים בפסולת שלפני רגע הייתה דבר שימושי וחיוני, ואולי היא עדיין יכולה להיות כזו עבור מישהו אחר. אז רגע לפני שאתם משליכים משהו שכבר לא משרת אתכם לפח או מורידים אותו לרחוב, תשקיעו מחשבה ותבדקו האם זה שהוא לא נחוץ יותר עבורכם אומר שהוא בהכרח סיים את חייו. הרשת מלאה היום בקבוצות, אפליקציות ואתרים שמאפשרים למסור פריטים בלחיצת כפתור. למסור ולהעביר הלאה באמת לא דורש מכם יותר מאמץ מאשר להוריד את הזבל, וזה הרבה פחות מסריח.