כותרת בכתבה על מחזור שהתפרסמה בשבוע שעבר וטענה כי רוב הזבל לא ממוחזר, הספיקה לאמא שלי כדי להחליט שהמחזור חסר טעם – אנחנו עובדים קשה בלהפריד ולמיין ובסוף הרוב מוטמן, אז בשביל מה? היא לא טועה, אבל גם לא בדיוק צודקת. ככה זה מחזור, מורכב.
לכבוד יום המחזור שצוין השבוע, חילקו בתאגיד המחזור "תמיר" ציונים לשבח לראשי הרשויות שבהן מחזרו התושבים הכי הרבה – כלומר זרקו הכי הרבה אריזות לפח הכתום. כמה מהן באמת עברו תהליך מחזור? זו כבר שאלה אחרת.
ברחבי הארץ אפשר למצוא היום פחי מחזור כמעט לכל סוג של פסולת – מחזור אלקטרוניקה, מחזור נייר, מחזור זכוכית, מחזור אריזות ולאחרונה נכנס לתוקף גם חוק הפיקדון, שמאפשר להחזיר בסופר בקבוקי משקה ולקבל עליהם את כספי הפיקדון עליהם. אפשר גם למצוא היום הרבה יותר מוצרים שעשויים מחומרים ממוחזרים – מקרטון ממוחזר ועד נעליים מבקבוקי פלסטיק, מה שמעיד אולי שהפסולת שאנחנו ממיינים באמת ממוחזרת. אבל גם זו לא התמונה המלאה. כך למשל, מחקר זריז ברשת מספיק כדי לגלות שרוב הבדים שאנחנו זורקים למכלי מחזור הטקסטיל שהוצבו ברשויות בכלל לא ממוחזרים – חלקם הקטן אולי יתרם לנזקקים, חלק אחר יהפוך לסמרטוטים במפעלים ומוסכים, אחוז מאוד קטן באמת ימוחזר, והרוב – ייטמן באדמה, כאן או במדינות העניות בעולם אחרי שינוע מיותר ומזהם. במקרים אחרים באמת נעשה מחזור, אפילו כאן בארץ בלי משלוח למפעלים בחו"ל, למשל במקרה של מחזור נייר או מחזור אלקטרוניקה. ומה לגבי פלסטיק ואריזות? כאן הסיפור כבר מורכב יותר.
האריזות שאנחנו משליכים לפח הכתום מפונות למרכזי מיון, שם ממיינים אותן לפי החומרים השונים, החל מסוגי פלסטיק וכלה בפחיות אלומיניום. כל חומר נשלח למפעל המחזור הרלוונטי אליו ועובר תהליכים שונים עד ליצירת המוצר הממוחזר. אלא שלא תמיד המפעלים הללו נמצאים בישראל, וחלק מהפסולת שלנו בעצם מיוצאת לחו"ל – כך למשל קרטוני החלב והמיץ שעשויים ממספר חומרים שונים. בנוסף, לא כל האריזות שאנחנו משליכים למחזור באמת מתאימות לקטגוריה מסוימת ובעלות פוטנציאל מחזור. וכך, בתום תהליך המיון, חלק מהפסולת שטרחנו להפריד בכל זאת תסיים את חייה בהטמנה.
זוהי לא תופעה ייחודית לישראל. יש סוגים שונים של פלסטיק או מוצרים שעשויים מכמה חומרים שונים, ולא יכולים בכלל להתמחזר, ואם מסתכלים על התמונה הגדולה: מתוך כ-300 מיליון טון פלסטיק שמיוצר בעולם בשנה, רק 9 אחוז ממוחזר.
הנתונים מבאסים, ועלולים לתת תחושה שכל המאמץ של המיון וההפרדה הוא קצת מיותר. ובכל זאת, יש כמה סיבות טובות להמשיך להפריד פסולת למחזור (בנוסף להפחתת כמות הפסולת המוטמנת כמובן): קודם כל, עצם ההפרדה גורמת לנו להיות מודעים לכמות הפסולת שאנחנו מייצרים. כמו עם שינוי תזונתי שגורם לנו להיות ערים הרבה יותר למה אנחנו מכניסים לגוף שלנו, גם הפרדת הפסולת היא שינוי תודעתי. במקום להעלים את כל הפסולת שאנחנו מייצרים לפח, אנחנו משקיעים בה זמן ומחשבה – ממיינים נייר, זכוכית ופלסטיק, רואים כמה צרכנו ואולי גם בודקים איפה אפשר להפחית. בנוסף למודעות, המיון גם מפתח הרגל – בעוד בישראל עניין המחזור הוא די חדש, במדינות אירופה או בארה"ב ההרגל כבר מוטמע היטב, בתקווה שתהליכי המחזור ילכו ויתייעלו ובעתיד יהיו בארץ מפעלי מחזור נוספים – תרגול שריר ההפרדה והמיון יעשה את זה יעיל יותר.
נקודה אחרת ולא פחות משמעותית היא אחריות היצרן. את הפסולת שאנחנו זורקים לפח "הרגיל" הירוק מפנה העירייה או הרשות המקומית, מה שאומר שאנחנו משלמים על פינוי הפסולת מכיסינו, דרך הארנונה שאנחנו משלמים. לעומת זאת, על פינוי מכלי המחזור למיניהם אחראיים תאגידי המחזור, והם מקבלים את כספם לא מהרשויות אלא מהיצרנים שמייצרים את האריזות, על פי עיקרון המזהם ישלם. הקפדה על מיון והפרדת האריזות יכולה להביא מצד אחד להפחתת הצורך בפינוי פסולת להטמנה ואולי יום אחד, אם להיות אופטימית וקצת נאיבית, גם להפחית מעט את הארנונה שלנו ומצד שני לעודד את היצרניות למצוא פתרונות אקולוגיים יותר לאריזת המוצרים שלהם כדי להפחית את ההוצאות שלהם על טיפול בפסולת האריזות.
אין ספק שמערך המחזור הקיים בארץ רחוק מלהיות אידיאלי. יש למדינה מה לשפר בתחום מכל הבחינות, ובכל מקרה תהליך של מחזור הוא תהליך מזהם בפני עצמו שדורש שינוע, ושימוש רב במשאבי מים ואנרגיה. הפתרון הסביבתי האמיתי הוא הפחתה במקור: לצרוך פחות, לתקן או לחדש במקום לזרוק וללמוד להשתמש במה שכבר יש לנו. ובכל זאת, אפס פסולת הוא אידיאל בלתי ניתן להשגה, כולנו מייצרים פסולת בכמות כזו או אחרת, ולצד המאמץ להפחית אותה, הדבר הנכון לעשות עם זו שאנחנו כן מייצרים הוא להפריד אותה למחזור.