אי שם לפני 15 שנה, כשהייתי בכיתה ט', למדנו על המהפכה התעשייתי – שהיום אני שהייתה נקודת המפנה גם בכל הנוגע לשינויי האקלים. למורה שלי להיסטוריה היה משפט קבוע, שהולך איתי עד היום – מהפכות קורות כשלמישהו כואבת הבטן. לאורך השנים, למדתי כמה זה פשוט ונכון: מהפכות גדולות, כמו גם שינויי הרגלים קטנים, קורים כשלמישהו לא נעים ולא נוח עד כדי כך שאין לו ברירה אלא לשנות.
כשישבתי לכתוב את הטור הזה, האחרון לשנת 2022, רציתי לכתוב שזו הייתה שנה שהוכיחה שפשוט לא אכפת לנו. כשחשבתי על זה לעומק, הבנתי שעדיין לא כואב לנו מספיק. וזה הגיוני בעצם, קשה לנו לכאוב על משהו רחוק, בין אם זה רחוק מהעין – באירופה, בארה"ב או בפקסיטן, ובין אם זה רחוק בעתיד – בשנה הבאה או בעוד 30. כשאנחנו מדברים על שינויי האקלים עדיין אין לנו תחושה של כאן ועכשיו, זה מרגיש לנו רחוק וזה כביכול לא נוגע לנו. אז איך יכאב לנו?
העניין הוא שזה דווקא כן נוגע לנו, לכולנו. אירועי האקלים הקיצוניים של השנה החולפת, שהיו רבים מאי פעם, וכישלון מנהיגי העולם להתמודד עם משבר האקלים ולהיערך לשינויים שהוא מביא איתו משפיעים על כולנו, וכבר היום זה כואב לנו בכיס. יוקר המחייה הוא סימפטום מובהק של שינויי האקלים ושל חוסר ההיערכות הזו: דוגמה לכך היא מלחמת רוסיה-אוקראינה, שהשאירה מדינות רבות התלויות בייצוא הגז מרוסיה ללא חלופות להספקת אנרגיה והקפיצה מחירים, מה שהיה נחסך אילו למדינות האלו הייתה תשתית לייצור אנרגיה ירוקה. דוגמה אחרת היא הבצורת באירופה, שפגעה בגידולים חקלאיים וגרמה למחסור במוצרי מזון ולעליית מחירים.
במקום להבין שיוקר המחייה הוא רק תסמין של בעיה רחבה הרבה יותר, ושהכל קשור, אנחנו משתמשים בזה כתירוץ לכך שלא אכפת לנו משום דבר אחר. כי איך אפשר לדבר על שמירה על הסביבה, זכויות בעלי חיים או זכויות נשים כשהכל כל כך יקר כאן?! בשם יוקר המחייה אנחנו מרשים לעצמנו להזמין מסין בזול ולהעלים עין מכך שמפעלים לא מפוקחים אחראים לנזקים סביבתיים עצומים כמו גם לניצול עובדים; מרשים לעצמנו לנטוש בעלי חיים כי יקר לנו לטפל בהם; מרשים לעצמנו להמשיך כרגיל ולהתעלם מהשלכות המעשים של כל אחד מאיתנו, כי החיים קשים מספיק גם ככה - אז עזבו אותי עכשיו משינוי הרגלים.
ובאמת, יקר פה ברמה בלתי נסבלת, לכולנו כואב בכיס. וכשכואב לנו אנחנו נלחמים, אנחנו מפגינים, אנחנו דורשים שינוי. אלא שאופס, אנחנו נאבקים בסימפטומים במקום להתעקש שיטפלו בבעיה. אנחנו דורשים מרשתות השיווק ומהחברות להוריד מחירים (דרישה מוצדקת בהחלט), אבל שוכחים לדרוש מהמנהיגים שלנו למנוע את עליית המחירים הבאה, את המשבר הבא.
אנחנו יכולים לחכות עד שבאמת תכאב לנו הבטן – שהחום פה יהיה בלתי נסבל (מי אמר חודשיים רצופים של 40 מעלות ולא קיבל?), שהמחסור במזון יהפוך חמור יותר, שגם פה יהיה מחסור בחשמל, שזיהום האוויר יחנוק אותנו. או שאנחנו יכולים לדרוש מהמנהיגים שלנו לעשות כל מה שאפשר כדי להיערך למה שכבר קורה. עכשיו. לדרוש מעצמנו להפסיק להעלים עין, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להימנע מהכאב האמיתי. כי במקרה של משבר האקלים, יכול להיות שעד שבאמת יכאב לנו זה כבר יהיה מאוחר מדי בשביל מהפכות.