דן מתעורר מצליל השעון המעורר באייפון החדש ביותר, שהגיע אליו בדיוק לפני שבוע מחבר שנסע לארצות הברית וקנה אותו בהנחה. הוא מחליק את כפות רגליו לנעלי בית "ג'ורדן" פרוותיות בהתאם לטרנד האחרון ופונה לצחצח שיניים במברשת חשמלית מתוחכמת, למרוח על פניו קרם שטוען לחדש את העור ועל שיערו ג'ל שמבטיח ברק לכל אורך היום. הוא מתלבש באחת החולצות החדשות שרכש ובג'ינס החדש שלקח "על הדרך" כי היה מבצע אחד פלוס אחד. הוא מוסיף את השעון המקורי שלמענו עבד שעות נוספות במשך חודש שלם, נכנס למכונית היוקרתית שקיבל מהחברה ויוצא לעוד יום עבודה של 11 שעות מול המחשב.
הסיפור של דן הוא הסיפור של דור הצרכנות. דור שנשאב לתוך מעגל אינסופי של שעות עבודה ארוכות ומירוץ קרייריסטי. הוא רודף אחרי העלאות בשכר כדי שיוכל לגור בדירה גדולה יותר, לנהוג במכונית טובה יותר או לקנות עוד בגדים עם לוגואים של מותגים. הוא מסיים כל יום מותש מרוב עבודה בתחושת חוסר משמעות וכדי להתמלא מבזבז עוד כסף כדי לקנות עוד מוצרים, עבורם הוא צריך לעבוד יותר קשה ויותר שעות. המבצעים וההנחות האינסופיים מסנוורים אותו בהבטחות לחיים מאושרים, אבל בינתיים הוא רק שוקע עמוק יותר ויותר בין חפצים שכבר שכח מדוע רצה אותם מלכתחילה.
בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מזהים את עצמם בתסריט של דן ומבקשים לעצור את הגלגל. מול "חודש הקניות של נובמבר" סרטים כמו "המינימליסטים" של נטפליקס ויוזמות חדשות מעודדות צרכנים וצרכניות לקנות פחות ולהיות מודעים יותר לאופן שבו הם מוצאים את הכסף שלהם. יותר ויותר אנשים מבינים את המחיר האישי והסביבתי שהחברה משלמת על אופייה הצרכני ובוחרים לצמצם את הרגלי הצרכנות שלהם ברמות כאלה ואחרות. ביניהם, יש את מי שהלכו עם הרעיון עד הסוף, עשו מהפך ובחרו לחיות "חיים בפשטות".
לעבוד פחות ולקנות פחות
"חיים בפשטות זה אומר שאנשים בוחרים לצאת מהמירוץ, לסטות מהנתיב הקפיטליסטי הרגיל ולחיות אורח חיים שבו הם מצמצמים מאוד את הרגלי הצריכה שלהם ובהתאם גם את שעות העבודה שלהם. הם מחליטים לעבוד פחות שעות, לקנות פחות חפצים וכך לייצר הרבה פחות זבל ולחיות בצורה יותר רגועה ויותר ידידותית לסביבה", מסבירה ד"ר עינת זמבל, סוציולוגית חוקרת בתחומי סביבה וסגנית ראש החוג מנהל מערכות בריאות במרכז האקדמי פרס, אשר חקרה את הנושא.
"האנשים שאני חקרתי היו מאוד מחוייבים ואדוקים לנושא הסביבתי בכלל ולצרכנות מודעת בפרט. היו כאלה שלא החזיקו שום מכשירי חשמל בבית, דאגו לטפל בזבל שלהם בצורה מאוד מקיפה על ידי שימוש חוזר, מִחדוש ומִחזור וחינכו את הילדים שלהם לצרכנות אלטרנטיבית. חלקם בחרו לאכול רק טבעוני ואורגני, ואחרים קנו רק מזון מחברות עם תקן סחר הוגן. היו אנשים שלא נכנסו לקניון בכלל" היא מפרטת.
"הם תמיד הסתכלו על תוויות הבגדים כדי לראות איפה הם יוצרו והעדיפו ייצור מקומי ישראלי. לפני כל רכישה הם 'חשבו אחורה'; נניח שהם ראו בגד שנתפר בישראל, אז הם שאלו – 'איפה הבד יוצר?' 'האם יצרו אותו בסדנת יזע במדינת עולם שלישי ואחר כך הטיסו אותו לישראל במטוס מזהם?' הם השתדלו לקנות דברים שיוצרו בצורה כמה שיותר הוגנת ושיחזיקו מעמד כמה שיותר שנים. חלקם אפילו אספו שאריות אוכל מפחים של סופרים איכותיים כדי למנוע בזבוז של מזון מצוין שהתוקף שלו פשוט קרוב מדי כדי להישאר על המדף".
בתוך תנועת הפשטות מרצון יש רמות שונות וביטויים שונים של ערכי הקיימות והצמצום. יש אנשים שבוחרים להפחית רק את כמות הבגדים שהם קונים, אחרים מתמקדים בתזונה אלטרנטיבית ויש כאלה שמוותרים על הגדג'טים ומסתדרים רק עם מכשירי החשמל שברשותם.
ד"ר זמבל משתפת שנתקלה גם במשפחות שבהן הגבולות היו מאוד ברורים והמחויבות לחיים בפשטות ולערכי הקיימות הייתה מאוד אדוקה. "היה לי חשוב להביא לראיונות כיבוד קל כי המרואיינים אירחו אותי אצלם בבית. בראיונות הראשונים הבאתי עוגיות טבעוניות, אבל קניתי אותן בסופר ולכן הן הגיעו בקופסת פלסטיק חד פעמית. כשהגשתי אותן לאחת המשפחות הילדה הקטנה מאוד רצתה לאכול אבל ההורים לא הרשו לה בגלל האריזה. הבנתי בשלב הזה שלא רק אני כחוקרת מגיעה לבחון את ההתנהגות שלהם. גם הם בוחנים את ההתנהלות שלי. לא הרגשתי שהם מנסים להטיף לי, הם פשוט היו מאוד מחויבים לדרך שהם בחרו", היא משתפת.
מי הם האנשים שבוחרים בפשטות מרצון?
ד"ר זמבל לא מכנה את הבוחרים בחיים בפשטות "קיצוניים" אלא אנשים שבחרו לחיות את חייהם אחרת. לדבריה, זו דרכם לייצר שינוי פוליטי מתוך המרחב הביתי. הם מבקרים את תרבות המירוץ הצרכני אבל לא תולים את תקוותיהם לשינוי בפוליטיקאים או בהפגנות ענק. במקום זאת, הם מייצרים שינוי "מלמטה", דרך דוגמה אישית והתנדבות בקבוצות חינוכיות ופעילות קהילתית. "הם חיים בצורה הרבה יותר צנועה, בבתים קטנים יותר עם רהיטים מיד שניה. אם יש להם בעיה בבית הם יתקנו או ישפצו בעצמם, הם יוותרו על תנור ובמקום זה ילמדו להכין עוגה בסיר כמו פעם", היא מספרת.
באופן עקרוני, תנועת הפשטות מרצון נגישה לכולם משום שהיא לא דורשת תשלום אלא להפך, צמצום. אף על פי כן רוב האנשים שבוחרים בדרך הפשטות נמנים עם בני המעמד הסוציו אקונומי הבינוני ומעלה. ד"ר זמבל מסבירה שזאת תופעה ידועה בהרבה תנועות חברתיות ופוליטיות. "אנשים קשי יום לא יכולים לעסוק בבעיות סביבתיות כי יש להם בעיות קיומיות אחרות לעסוק בהן. לכן רוב הבוחרים בחיי פשטות עושים את זה מתוך איזשהו ביטחון כלכלי, אחרי שעבדו אי אלו שנים והרוויחו מספיק כסף או כאלה שהגיעו מראש ממשפחות 'מסודרות כלכלית'. בסופו של דבר אלו אנשים שאם יום אחד ימאס להם הם יוכלו יחסית בקלות לחזור למסלול הרגיל ולחיי הצרכנות", היא טוענת.
לצד זאת, במחקרה היא ראיינה מגוון רחב של אוכלוסיות אשר בחרו באורח החיים הזה, כולל צעירים ומבוגרים מהמרכז ומהפריפריה, נשות צבא, עובדי קופת חולים, עובדות אקדמיה ועוד. אלו אנשים רגילים לגמרי ללא מאפיינים יחודיים, מלבד נקודת מפנה משמעותית בחייהם שגרמה להם לעשות שינוי אישי וביתי שכזה: כולם ללא יוצא מן הכלל נתקלו בשלב מסוים בתוכן כלשהו שהפיל אצלם את האסימון ודחף אותם לעשות את השינוי; סרט על נושא האקלים, כתבה או ספר שגרמו להם לפחד מהכיוון אליו מתגלגל העולם. אף אחד מהם לא נולד לתוך פשטות. הם בחרו בה מרצון.
לפיה, הבוחרים בחיים פשוטים מנסים להגדיר מחדש את התשובה לשאלה מהי הצלחה? מה הם חיים טובים עם הגשמה ורווחה? אמנם הם מרוויחים פחות כסף ואולי עובדים בעבודות פחות נחשקות, אבל בזכות זה מתפנה להם הרבה יותר זמן לבלות עם ילדיהם ולנוח. בנוסף, הם משקיעים את הכסף שלהם עם הרבה מחשבה בעסקים קטנים ומקומיים בהם הם רוצים לתמוך וחיים בצורה שפוגעת פחות בטבע, בבעלי החיים ובסביבה. עבורם, זוהי הצלחה גדולה יותר מאשר מכונית יוקרה או העלאה בשכר. אלו רעיונות שסותרים לחלוטין את "התסריט של דן" ומציעים במקומו נרטיב חדש-ישן ל"חיים הטובים".
