אברהם (שם בדוי) היה בן יותר מ-80 כשהגיע למחלקת החלמת לב לאחר ניתוח מעקפים. ראיתי אותו בהרצאה שהעברתי על החיבור בין גוף לנפש, אך כשיצא מהמחלקה אמר לי שכל הדבר הזה רוחני מדי, לא בשבילו. "זה שייך יותר לצעירים", ניסה להסביר.
לא יכולתי להרפות. ניגשתי אליו למחלקה. שאלתי אם הוא ישן טוב בלילה. הוא ענה לי שלא ממש ושהוא לא מבין למה. זה בטח בגלל הגיל, ניחש. אמרתי לו שאני חושב שהוא דווקא כן יודע. ביקשתי ממנו בכל זאת להקדיש לי כמה דקות. "מהו האירוע הקשה ביותר שבגללו אתה לא ישן בלילה?" אברהם נשם נשימה עמוקה, "כשהייתי בן 8, נסענו ברכבת לאושוויץ עם שתי האחיות הקטנות שלי ואמא. אבא שלי נהרג בגטו ורשה ולפני כן אמר לי שאני עכשיו אהיה הגבר במשפחה. אמא אמרה לי לקפוץ מהרכבת. קפצתי. אני שרדתי והן נרצחו. עד היום אני זוכר את הרגע הזה. עד היום אני מתחרט שלא מתתי איתן. אני כועס על עצמי שהסכמתי לקפוץ. לכן אני לא ישן בלילה".
שאלתי אם יסכים לעבור טיפול בשיטת המסע. הוא לא הבין, ושאל במה מדובר. הסברתי שזו שיטת דמיון מודרך שמאפשרת לשחרר טראומות קשות. הוא חשב רגע וענה שהוא מוכן לנסות. חייכתי והתחלתי. ביקשתי ממנו לעצום עיניים ולנסות לחזור לרגע שהוא אמא שלו ואחיותיו נוסעים ברכבת. ממש לראות. מה אמא לבשה, איך האחיות נראו, לדמיין את רעש הרכבת. החזרתי אותו לגיל 8 בדמיונו. כשהצליח להיזכר באותו רגע ביקשתי ממנו שיעצור את הרכבת בדמיונו ונבקש מכולם לרדת. "תישאר רק אתה, אמא והאחיות".
"עכשיו, כשאתם לבד, אני רוצה שתסתכל על אמא שלך ותגיד לה את כל מה שאמרת לי", המשכתי, "תגיד לה שאתה לא ישן בלילה, שלא היית צריך לקפוץ מהרכבת, שאתה מרגיש אשם". אברהם החל לנהל שיחה דמיונית עם אמא שלו. ברגע הזה ירדו לו דמעות מהעיניים. האשמה והבושה חזרו שוב והציפו את כולו. הוא ביקש סליחה. סליחה שברח. סליחה שקפץ. סליחה שהשאיר אותן לבד לגורלן, עד שנחנק מול הדמעות. שאלתי, "ומה אמא עושה כשהיא רואה אותך ככה?" הוא ענה לי שאמא רוצה לחבק אותו אבל לא מגיע לו חיבוק. "ומה אמא אומרת לך?" המשכתי להקשות. פתאום הוא נזכר, "אמא אומרת לי, 'אתה לא זוכר מה קרה? מה באמת קרה? שלא באמת רצית לקפוץ, אבל אני אמרתי לך שאתה חייב לקפוץ, חייב לשרוד, ושאני סומכת עליך שתשרוד בשבילנו כדי שהמשפחה שלנו לא תיכחד'.
נזכרתי גם שהבטחתי לאבא לקפוץ ולשרוד בשביל כל המשפחה. היא דחפה אותי מהרכבת. "ואתה עדיין מרגיש אשם?" שאלתי. "כן, הייתי צריך להתנגד, הייתי צריך להישאר ולשמור עליהם כמו שהבטחתי לאבא". באותו רגע ביקשתי ממנו בדמיון להביא לרכבת את כל הילדים והנכדים שלו ולהראות אותם לאמא. ואז שאלתי, "עכשיו שאמא רואה את כל הילדים והנכדים מה היא היתה אומרת לך?" לפתע חייך בהתרגשות, "אמא גאה בי, היא בוכה מרוב אושר".
"איך זה מרגיש לראות ככה את אמא ולראות את כל מה שעשית ושבאמת הצלחת לשרוד והמשפחה לא נכחדה? איך זה מרגיש עכשיו?". החיוך של אברהם לא פסק. הוא נראה כאילו עול גדול ירד מלבו והוא הרבה יותר קל פתאום. "אני סוף כל סוף פעם ראשונה בחיים גאה בעצמי". "מדהים", אמרתי, "עכשיו אני רוצה לדבר עם הילד בן 8 שהיית. תסתכל טוב-טוב בפנים של כל הילדים וכל הנכדים שנולדו לך, ואני שואל אותך מה אתה בוחר? לקפוץ מהרכבת, לשרוד ולהביא את כל הילדים והנכדים האלה לעולם או להישאר ברכבת?". אברהם ענה בהקלה, "אני בוחר לקפוץ מהרכבת, לשרוד ולהביא את הילדים המדהימים האלה לעולם, ואני גאה בעצמי ששרדתי והצלחתי, ואני מקווה שגם אמא גאה בי ולא כועסת עלי".
"בוא נשאל אותה", הצעתי, "מה אמא הייתה אומרת?" "אמא בוכה מרוב אושר והיא הכי גאה בי בעולם". "יופי, אז תנשום עמוק ותסכים להרגיש את הגאווה הזאת, את האהבה של האמא, את החיבוק לילד הקטן שהיית". אברהם נשם עמוק והתחיל לבכות, הפעם זה לא היה בכי של כאב, זה היה בכי של הודיה ואושר על כל מי שהוא ומה שהוא הצליח לעשות בחיים. הוא הודה לילד הקטן בן ה-8 על האומץ והנחישות.
"עכשיו, כשאתה יודע את זה, שחרר את האשמה. פתח את הלב, בקש מעצמך סליחה והשלם עם עצמך", אמרתי, "עכשיו, כששרדת, מה התפקיד שלך בעולם לדעתך? למה הצלחת לשרוד?". ההבנה נחתה עליו, "אני צריך להראות לעולם מי אנחנו ומה העם שלנו, לכתוב ספר, לעשות סרט מהסיפור שלי". "ואיך ההרגשה להבין מה הייעוד שלך? מה אתה צריך לעשות?" "זה מדהים!", סיכם.
הוא פתח עיניים, ואמר בהכרת תודה – "70 שנה אני קם עם אשמה, מסתובב כל היום עם אשמה והולך לישון עם אשמה. הלילה יהיה הלילה הראשון שאישן ללא אשמה. אני גם אעשה מה שהבטחתי".
אחרי כמה חודשים התקשר אלי הקרדיולוג ושאל אם ניסינו עליו תרופה חדשה, כי המצב הבריאותי שלו השתפר מאוד.
ניצולי שואה עברו טראומה קשה המלווה בכאב גדול. לכן רבים מהם בנו מנגנוני הגנה הסוגרים את הרגשות ומונעים מהם לגעת בתהום הכאב. הזמן שעבר יוצר קיבעון מחשבתי למצב, והרבה יותר קשה להם לשנות את המצב. עם זאת, השינוי יכול להגיע בכל עת במידה שהאדם בוחר לשנות את מצבו וגורלו. דווקא בקרב ניצולי שואה, כדאי להבהיר כי דווקא עכשיו יש להם הזדמנות לדבר, לשתף, לספר לנכדים, לא לעזוב את העולם בלי שהסיפור שלהם יסופר. יש להם את האפשרות לבחור במה שלא עשו עד היום, להתחבר חזרה למשפחה, להעריך את החיים, לכתוב וללמד את הדורות הבאים את החוכמה והידע שצברו. כשחווים רגשות הודיה, שמחה, קירוב לבבות וטעם החיים אנחנו משחררים הורמונים מעודדי חיים כמו DHEA - הורמון הנעורים. אך אם נמצאים במעגל של רגשות מרוקנים כל יום, כמו הפחד ההישרדותי הבלתי פוסק, אנו נחלשים, מערכת הסטרס שוחקת אותנו ופוגעת במערכות בגוף. נפש בריאה בגוף בריא אינה אמירת שווא.
הכותב הוא מנכ"ל בית החולים השיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר בבת ים, המשלב ריפוי גוף רוח ונפש בתהליך השיקומי כמו דמיון מודרך בשיטת המסע