בשבת השחורה התעוררתי כמו כל המדינה לאזעקות מרובות, וכבר אז הרגשתי משהו שונה באוויר. אנחנו שישה אחים ואחיות, שתיים מאחיותיי גרות בעוטף – גילה (59), תושבת כפר עזה שמתגוררת עם בעלה יזהר (62) ובנם דניאל בן ה-28, ורמה, המתגוררת בשדרות, כך שמיד נכנסתי לקבוצת הווטסאפ המשפחתית כדי לבדוק מה שלום כל בני המשפחה.
גילה עדכנה שמחבלים חדרו לקיבוץ ונשמעים קולות ירי רבים. כשדיברנו, היא שאלה את עצמה מה קורה, מדוע הצבא לא מגיע? אחזתי בבטן, התחלתי להרגיש כאבים בלתי מוסברים. באותו רגע עוד חשבתי שמדובר בשניים-שלושה מחבלים ושהצבא עומד להגיע בכל רגע, בסיוטים שלי לא דמיינתי שיש מאות מחבלים. לשיחה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית הצטרפה אחותי רמה, שעדכנה שמחבלים חדרו גם לשדרות ושלחה לנו את סרטון הטנדר המפורסם.
חשבתי שזה פייק ניוז, עד שגילה מכפר עזה כתבה שחיילים מסתובבים בין הבתים ובודקים מי מבין בני הבית נמצא. בדיעבד, הבנו שאלה מחבלים.
התקשרתי לגילה וניסיתי להתכתב איתה, אך בכל פעם ניתקתי כי חששתי שאני מסגירה אותה. היא הייתה בבית עם יזהר ודניאל. לגילה ויזהר יש שני בנים נוספים שגרים בקיבוץ ובת נוספת, שלמרבה המזל שהתה במרכז הארץ באותה שבת.
>> לדעת צער: תובנות משנה ראשונה של אבל
בסביבות השעה שמונה בבוקר, כשגילה לא ענתה יותר לטלפונים, הבנתי שמשהו לא טוב קורה. התקשרתי לבת שלה ושתינו התחלנו לבכות על הקו. במהלך השיחה היא אמרה לי, "יעל, תהיי אופטימית, תאמיני שהם יהיו בסדר".
השעות שלאחר מכן היו מורטות עצבים, מלאות לחץ, אימה וחרדה. עדיין ניסינו לדלות מידע לגבי גילה ומה שקורה בקיבוץ, התקשרתי לבתי חולים וניסיתי לחפש את שמותיהם ברשימות הפצועים. בד ובד, התכתבתי עם רמה הנצורה בביתה בשדרות. בסביבות חמש עודכנתי כי שני בניה של גילה חולצו. הרגשנו קצת אופטימיות אבל תחושת הלחץ והחרדה לא הרפתה. חיכיתי כל כך לשמוע מאחותי, קיוויתי שאולי הם הצליחו להסתתר. בשעה 24:30, עודכנתי שגילה, יזהר ודניאל נמצאו ירויים בממ"ד.
גם גילה, כמוני, עסקה בתחום הסיעוד ועבדה כאחות בקיבוץ. כולם בקיבוץ זכו לטיפולה המסור והמקצועי סביב השעון. בשנים האחרונות ניהלה את אשפוז יום ברפואה היועצת באשקלון ועשתה זאת במקצועיות ובמסירות רבה ולא פעם חירפה את נפשה בזמן ירי טילים והגיעה לעבודה למרות הסכנה כדי שאף מטופל לא יחמיץ טיפול. היא תמיד הייתה נכונה לעזור, להקשיב ולתמוך, וכל מטופליה קראו לה "גילה המלאך".
המקצוע המשותף יצר בינינו קשר ייחודי ושפה משותפת מעבר לקשר המשפחתי. היו לנו נושאי שיחה רבים. היינו זו לזו אוזן קשבת בנושאים האישיים והמקצועיים. מותה השאיר חלל ענק בחיי. מוסר העבודה הגבוה שלה, והקשר הייחודי שלה עם מטופלים מהווה עבורי השראה במילוי תפקידי כמפקחת מניעת זיהומים ומעורר בי גאווה במקצוע שבו בחרנו שתינו כדרך לחיים.
יזהר, גיסי ז"ל, היה תנ"צ בדימוס במשמר הגבול. אדם ערכי, מפקד נערץ שלחם בכל הגזרות המשמעותיות במדינת ישראל, הוביל וחינך דורות שלמים של לוחמים להגנה על המולדת באומץ ובחירוף נפש ובהם ילדיו שלו, והיה אבא וסבא תומך שמשוגע על נכדיו.
אחייני, דניאל (דנדי), היה לוחם מג"ב, פרדמיק שנשא בקרבו את רוח הנתינה של הוריו, חלם ללמוד רפואה ולהמשיך בעשייה למען הזולת. בעל חיוך כובש, כריזמה וחוש הומור. כבר כשהיה קטן ניחן בשנינות ובהומור מיוחד. אני זוכרת שכשהיה בן שנתיים, שמרתי עליו ועל אחיו בזמן שהוריו היו בנופש. הוא ביקש שאכין לו חביתה משתי ביצים לארוחת ערב. הסברתי לו שלא בריא לאכול הרבה ביצים והוא ענה, "את לא יכולה להגיע לבית הזה ולעשות חוקים חדשים. יש חוקים בבית הזה". תמיד היינו מספרים את הסיפור הזה בארוחות שישי ונזכרים בחוש ההומור המיוחד שלו. דניאל תמיד צחק עם חבריו שבשבעה שלו יגישו סוכריות גומי, בטח לא בורקסים או משהו עצוב אחר. ולכן, בחרנו להנציח את משפחתנו ברוחו של דניאל שהיה מתוק, שמח ועושה טוב על הלב באמצעות סוכריות הגומי שכה אהב. המיזם שלנו נקרא "הגומי של דנדי", ובו מחלקים סוכריות גומי לזכרו. ככה נזכור אותם לנצח בליבנו.