אף עין לא נותרה יבשה בסוף השבוע למראה ארבעת החטופים שחולצו במבצע ההירואי: נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב, בעת איחודם עם בני משפחותיהם אחרי 8 חודשים בשבי. ד"ר וונדי חן, ראש המערך הסוציאלי במרכז הרפואי שיבא, מספרת כי בדומה למבצע החילוץ של החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר בפברואר האחרון, גם הפעם קיבל הצוות הרפואי התראה קצרה בדבר הגעתם. "זה מוזר להגיד אבל זה הפך להיות מעין שגרה אצלנו. התרגלנו לקבל את הטלפון, ואנחנו יודעים מה לעשות. הייתה התרגשות גדולה אבל כאנשי מקצוע אנחנו חייבים להיכנס לתפקיד כיוון שזו משימה מורכבת ואנחנו צריכים לעבוד נכון. לכן, ההתרגשות הפכה מהר מאוד להתמקדות". עם זאת, היא מדגישה כי לא היה אפשר להישאר אדישים לאור רגע מפגש החטופים עם בני משפחותיהם. "זה אירוע אנושי מדהים וזו זכות ענקית עבורנו להיום שם".
לדבריה, אנשי הצוות הפסיכו-סוציאלי נמצאים בקו הטיפול הראשון. "פגשנו אותם ממש ברגע שהגיעו, אנחנו מצוידים בכל הכלים, אך הכל נעשה בתיאום ובקצב שלהם. אנחנו מקפידים לתת להם את המרחב האישי, לכבד את המקום שלהם ולאפשר להם לספר בעצמם, אם הם רוצים, את החוויות והדברים שעברו".
הד"ר מציינת כי יש הבדל בין שחרור חטופים בעסקה "מאורגנת", לבין שחרורם תוך מבצע חילוץ נועז. "להגיע אלינו מתוך חילוץ זה אירוע קשה בפני עצמו כי יש יריות סביבך והסיטואציה היא סיטואציה של מלחמה. זה משהו נוסף שהמשוחררים צריכים להתמודד איתו, הכל קורה בפתאומיות וללא הכנה. כגודל האירוע, כך גם כמות האדרנלין שהיתה בגופם".
לגבי תהליך השיקום, היא אומרת כי מדובר בתהליך אינדיבידואלי עבור כל אחד מהחטופים. "כלפי חוץ הם נראים במצב סביר אבל אנחנו יודעים שגם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית ההשפעות מתגלות עם הזמן, וזה תלוי בהרבה מאוד גורמים - מי הם היו לפני האירוע הקשה, מה היו תנאי השבי שלהם, אם הוחזקו בדירה או במנהרות, אם היו לבד או עם חטופים נוספים". לדבריה, חשוב שיקבלו מענה גמיש ומותאם אישית. "זה טוב שיהיה פרוטוקול אבל בסופו של דבר עומדים מולנו אנשים שונים, ולכן אנחנו תמיד באים במוכנות גבוהה אבל בגישה יצירתית". כמו כן, היא אומרת כי יש משמעות גם עבור הקשר ארוך-הטווח של החטופים עם גורמים מקצועיים שונים, גם בבית החולים וגם בקהילה.
"נפעם מיכולתם לשמור על תקווה ואופטימיות"
פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בהסתדרות הרפואית, וראש מערך הבריאות במטה משפחות החטופים, מוסיף כי למרות החוסן הבלתי נתפס שהם מפגינים, חלקם שבו למציאות משפחתית לא פשוטה, כמו למשל אלמוג שחולץ בסוף השבוע והתבשר כי אביו נפטר שעות ספורות לפני כן, ונועה ארגמני שאמה מאושפזת במצב קשה. לטענתו, התמודדות זו לצד העובדה שבשבי נותרו עוד 120 חטופים, משפיעה על יכולתם להשתקם כראוי. "בכל פעם אני נפעם מחדש מהיכולת של השבים להתמודד עם קשיים, לשמור על תקווה ועל אופטימיות. עם זאת, האירוע לא הסתיים מבחינתם, הם לא יכולים לחזור לחיים רגילים. הם עדיין דואגים לחברים בשבי, ומרגישים רגשות אשם לנוכח אלה שנשארו שם. הצעד המשמעותי ביותר לשיקום הוא להחזיר את כולם".
הפרופ' מתייחס גם להיערכות המדינה לשיקום לטווח ארוך של כלל החטופים השבים. "מצב שבו אזרחים נחטפים שוהים בשבי זמן ממושך, הוא מצב חריג מאוד, ויש לנו ידע מוגבל בנושא. אפשר לראות שאפילו המשוחררים שבמבט ראשון נראו במצב יחסית טוב, ועם הזמן התברר כי החוויה של החטיפה והאירועים שחוו, הותירו בהם פגיעות בהיבט הנפשי-רגשי, בהיבט החברתי או בהיבט התפקודי". לדבריו, ניתן לזהות בקרב השבים גם הפרעות קשב וריכוז, התקפי זעם, קושי לחזור לעבודה וללימודים, פגיעה באמון, החמרה במצבים רפואיים קיימים, התמכרויות והרגלי בריאות מזיקים. כמו כן, הוא אומר כי "ישנן בעיות בריאותיות שיכולות להופיע חודשים, ואפילו שנים לאחר השחרור".
לטענתו, קיים צורך דחוף ומיידי בהקמת מערך מקיף שידאג לטיפול המיטבי של החטופים, וכן לריכוז הנתונים אודות הפגיעות שחוו בשבי, כדי להבין מהו הטיפול הנכון ביותר עבורם. "לצערי אין היום מערכת מטעם המדינה שעוסקת בכך. אין מסגרת מוגדרת, אין תורה מסודרת, או מסמך שמאגד את הדברים. המערכת היום מתעסקת בצורה רחבה במעטפת הראשונית, בקליטה של החוזרים, אבל אין התייחסות מקצועית לשיקום לטווח הארוך".
יתרה מכך, הוא מוסיף כי המנהלת הקיימת אינה ערוכה לדבר כזה. "אין שם אנשי מקצוע בתחום הטיפול והשיקום. לכל הפחות יש לתת לחטופים שהופקרו את המענה המיטבי. העובדה שהם מקבלים יותר זכויות כלכליות זה טוב, אבל הם צריכים גם מענה מקצועי לצרכים שלהם, לרבות מטפלים שילוו אותם לטווח ארוך, ולא יתחלפו בכל רגע כפי שקורה היום. צריך גם לוודא כמה מהם מקבלים טיפול נפשי, אם יש מי שלא מקבל טיפול כזה בשל חוסר נגישות גאוגרפית או בשל חוסר רצון – ובהתאם לכך להתמודד עם האתגר".
הוא מדגיש כי המענה הטיפולי צריך להיות נגיש גם לחטופים ששוחררו וגם למשפחותיהם. "המשפחות עברו טראומה משנית וצריך להסתכל גם עליהם. תהליך השיקום של החטופים ובני המשפחה חייב לכלול מעגל רחב ביותר של זכאים, לא רק בני המשפחה הגרעינית, אלא גם קרובים מדרגה שנייה, שלישית ואף מעבר לכך, אשר מסייעים ומשמשים עוגן לכל נפגעי המתקפה".
תגובת מנהלת החטופים הנעדרים והשבים:
תכנית הטיפול לחטופים שחזרו מהשבי מושתת על ההבנה כי מדובר באירוע חסר תקדים שאין דומה לו בישראל ובעולם. בהתאם לכך, נבנתה תוכנית טיפול המבוססת על שני נדבכים. האחד, מיידי והוא מתמקד בליווי צמוד פרטני ואישי לשבים ומשפחותיהם המעניק מענה לכלל הצרכים המידיים העולים עם השבתם. השני, כולל תהליך למידה ומחקר מקצועי בתחומי הבריאות, הנפש, הרווחה וההשלכות הנוספות שאין להם בסיס ידע קיים נכון להיום. בימים אלה מוקם צוות ייעודי משותף לכלל המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים ליישום התכנית.
בנוסף, עבודת מטה של המנהלת יחד עם נציגי המשפחות הובילה לתיקון חוק פדויי השבי שנעשה בשיתוף עם משרד הביטחון, הביטוח הלאומי. תיקון החוק קובע הכרה אוטומטית לכלל השבים ב- 50% אחוזי נכות פוסט טראומה לצמיתות. זאת, ללא צורך בועדות ובירוקרטיה כמו כן, תעמוד להם הזכות במידת הצורך להגדיל את אחוזי הנכות.
במסגרת תיקון החוק, זכאים החטופים ששבו לליווי אגף שיקום של הביטוח הלאומי, מענקים כספיים, טיפולים נפשיים ואלטרנטיביים, שיקום מקצועי ותעסוקתי, מענקי סיוע לרכישת דירה ורכב, ומימון מלא של הטיפול הרפואי בהם (גם במחלות שהן מעבר לנכות המוכרת).
מנהלת החטופים הנעדרים והשבים תמשיך ללוות לתמוך ולסייע לחטופים השבים בכל צרכיהם.