אחרי הישג חסר תקדים לישראל במשחקים האולימפיים וזכייה בשבע מדליות, יחלו בשבוע הבא בפריז גם המשחקים הפאראלימפיים, שבהם ייקחו חלק 28 ספורטאים ישראלים, ובהם לראשונה צמד החותרים שחר מילפלדר (26) וסאלח שאהין (41). שאהין הגיע לענף החתירה לאחר שנפצע קשה כחייל בפיגוע במסוף קרני ב-2005 ומילפלדר לאחר שהחלימה לפני 11 שנים ממחלת הסרטן. השניים, שמייצגים את בית הלוחם תל אביב ומתאמנים במרכז דניאל לחתירה אצל דימה מרגולין וסרגי בוקריב, העפילו למשחקים רק לפני כחודשיים, לאחר שסיימו במקום השני בתחרות ההזדמנות האחרונה בשווייץ במקצה ה-2,000. "היה לנו ניסיון אחד בספטמבר שעבר להביא את הכרטיס, והפסדנו אותו ב-0.32 מאיות השנייה, אז בחצי השנה האחרונה הרצון גבר וגבר, ורצינו באמת להגיע הכי רחוק, ובמאי האחרון לשמחתנו זה הצליח. ההתרגשות גדולה מאוד", מספרת מילפלדר בריאיון ל-mako בריאות.
בימים אלה הם שוהים במחנה אימונים באיטליה, וממש בקרוב יטוסו לפריז. שגרת האימונים, מספרת מילפלדר, כוללת שני אימוני חתירה ביום או לחלופין אימון חתירה אחד ואימון נוסף שכולל אירובי ועבודה על יציבות ושרירי ליבה. "איטליה זה ממש הבית שלנו, אנחנו מתאמנים פה קבוע, ובגלל הקרבה לאגם וארזה, אנחנו יכולים להיות כמה שיותר במים. אנחנו מצליחים להיות כאן איכותיים יותר, אנחנו מפוקסים יותר, ישנים טוב, אוכלים טוב, זה אחרת. בישראל אימוני החתירה הם בירקון והוא צפוף, וזה גם מצריך מסאלח לנסוע מביתו שעתיים הלוך וחזור".
קשה לתפוס את ההישג המדהים שאליו הגיעה מילפלדר תוך שנתיים בלבד, מאז החלה לעסוק בענף בזכות מדליסטית פאראלימפית ותיקה. "תמיד אהבתי ספורט, ושיחקתי כדורסל כבר מכיתה ג'. כשחליתי בסרטן פגשתי את החותרת מורן סמואל בהרצאה שהיא עשתה לנו ככדורסלניות, ונוצר בינינו קשר מאוד טוב. כמה שנים מאוחר יותר פגשתי אותה ואת בת הזוג שלה לימור כשטיילתי בדרום אמריקה, והן אמרו לי 'יאללה בואי'. ברגע שנתנו לי את ההזדמנות, חשבתי לעצמי שאני חייבת לעוף על החיים שלי ולקחת אותה בשתי ידיים, וכשראינו שיש לי ולסלאח פוטנציאל כצמד, אז שמתי לעצמי מול העיניים את היעד להגיע למשחקים הפאראלימפיים".
השניים לא מסתפקים רק בהעפלה למשחקים ומכוונים לזהב. "אני בן אדם הישגי מאוד. אני מגדירה לעצמי יעד שאני צריכה להגיע אליו, ומיד אחרי אני כבר מעלה את הרף למשהו גבוה יותר, זה עוזר לי להתמודד ולהגיע כמה שיותר רחוק. מאוד מהר עברנו מ'יאללה רק נגיע לאולימפיאדה' ל'אנחנו רוצים מדליה ולעמוד על הפודיום', במיוחד בשנה הזו, זה הדבר שאני הכי רוצה, לייצג את מדינת ישראל, לראות את הדגל מונף. זו התגשמות חלום מבחינתנו ולשם אנחנו מכוונים. בכל אימון מחדש אנחנו יורדים למים ועושים את המקסימום. בדיוק היום היה לנו אימון כסאח, נפח קילומטראז' גבוה, בקצב גבוה. אלה רגעים שאתה עוד שנייה שובר את תקרת המסוגלות שלך אבל אתה לא מוותר, וזו באמת תחושה שאי אפשר לתאר. מי שלא ספורטאי לא מבין כמה זה כיף לשבור מחדש כל פעם את הקושי שהספורט מביא אותך אליו".
"רמת הסבל שאתה מגיע אליה בספורט, דורשת חוסן נפשי גבוה מאוד"
בשנים האחרונות עלתה המודעות בשיח הציבורי גם לבריאות הנפש בתחום הספורט, ולצד ההכנה הפיזית, להכנה המנטלית שלה זקוקים הספורטאים. זכור במיוחד הרגע שבו הודיעה סימון ביילס, המתעמלת האמריקנית האגדית, שהיא פורשת מחלק מהתחרויות באולימפיאדת טוקיו 2020 כדי להתמקד בבריאותה הנפשית. "אני דוגלת בהתייחסות לפן המנטלי ומחזקת אותו", אומרת מילפלדר. "אני חושבת שרמת הסבל שאתה מגיע אליה בספורט דורשת חוסן נפשי גבוה מאוד. אם זה הקושי של האימונים, או השמירה על הטכניקה, ובמקרה שלי ושל סלאח, גם היכולת להיות מסונכרנים בהכול. המוח ממש עובד שעות נוספות מעבר לפן הפיזי. יש לי כל שבוע פסיכולוג, גם כשאני פה באיטליה אני לא מוותרת על זה, אנחנו עושים שיחות זום. בתחום כזה הראש והגוף חייבים לעבוד ביחד, בהרמוניה גבוהה, אנחנו צריכים להתרכז במה שאנחנו מסוגלים לשלוט בו ולנתק את מה שלא".
לדבריה, התחרות בצמד מצריכה גם עבודה על הזוגיות. "הקשר ביני לבין סאלח זו מערכת יחסים זוגית לכל דבר, יש את האתגרים ויש את ההצלחות. אני מרגישה שזה הקלף המנצח שלנו, כי אנחנו יודעים לדבר על הדברים. מספיק שאנחנו במסלול וחותרים קצת שמאלה מדי וצריך לתקן את הניווט, אם סאלח יעשה את זה לבד או אם אני אעשה את זה לבד, המשוטים לא יחתרו באותו כיוון וזה לא יעבוד. כדי להצליח אנחנו חייבים לחשוב כמו מוח אחד, רק ככה הסירה מתקדמת בצורה הכי יעילה שלה".
"בסוף אנחנו במשחקים הפאראלימפיים, לא באולימפיאדה של הבריאים"
המשחקים הפאראלימפיים, שנערכים זו השנה ה-17, מספקים הצצה נדירה לסיפורים יוצאי דופן, של ספורטאים שלא נתנו למוגבלות שלהם לעצור אותם לרגע. מילפלדר חלתה בסרטן עצמות נדיר כשהייתה בת 15. לאחר שעברה בישראל ניתוח לכריתת הגידול, התברר כי היא זקוקה גם לטיפולי הקרנות, ולשם כך טסה לארה"ב. ואולם, במהלך הטיפולים גילו הרופאים כי הגידול הסרטני שב ובאופן משמעותי. בעקבות כך, עברה ניתוח מורכב ויוצא דופן, שארך לא פחות מ-16 שעות. במהלכו, היא מספרת, כרתו הרופאים את הגידול, וכן חלק גדול מהאגן שלה. עצם השוקית נכרתה אף היא והושתלה במקום עצם האגן. "מאז אני צולעת ומוגבלת ברגל שמאל", היא מספרת. "עצם האגן זו עצם שמחוברת להמון שרירים של העכוז, והוציאו גם אותה וגם ארבעה שרירים מרכזיים, ואת יתר השרירים חיברו לדופן הבטן, וזה הוביל למוגבלות גדולה מאוד באזור. קב ההליכה מלווה אותי כבר 11 שנים, אני מכנה אותו 'מרצדס'. אני חיה עם המוגבלות, היא חלק ממני ואין לי בעיה איתה, מזמן השלמתי עם הסיטואציה. הרופאים שלי חשבו שהרגל שלי תהיה כמו זנב, לא פונקציונלית בכלל, אבל הוכחתי להם אחרת".
מילפלדר מעידה כי אחד הדברים שעזרו לה לצלוח את התקופה הקשה של המחלה היה הסביבה התומכת והרצון העז לחזור לחיים הרגילים. "היה לי חשוב לחזור לשגרה שלי, לכדורסלנית שהייתי, לתלמידה שהייתי, לחברים. וזה מה שהניע אותי כל הזמן. חוץ מזה, היו המון אנשים שעטפו אותי ואת המשפחה באותה תקופה. כשטסתי להקרנות נחשפתי לעמותת 'גדולים מהחיים', והם פשוט אימצו אותי. הם חיבקו אותנו, בכל מובן המילה. גם עמותת 'הילד שלי' הייתה שם למעני. זה פשוט הרבה אנשים טובים בדרך. שתי העמותות האלה היו ועדיין חלק משמעותי מאוד בשיקום שלי".
"יש לי אלפי הודעות מאנשים מחו"ל שתומכים בנו, שאני אומרת לעצמי 'מה זה הדבר המטורף הזה?' הם מעודדים אותנו, כותבים לי 'עם ישראל חי' וממש מרעיפים עלינו אהבה"
איך המוגבלות הפיזית משפיעה על התפקוד שלך בחתירה?
"הגוף שלנו הוא המכונה הכי מטורפת שקיימת, הוא מפצה כל הזמן, כדי שאני אעשה את מה שאני מדמיינת שאני רוצה לעשות. אמנם במהלך החתירה הכיסא לא זז, אבל יש המון עבודה מהרגליים, וכל גריפה מגיעה מהלחץ שהרגליים נותנות, וזה האתגר מבחינתי. בסוף אנחנו במשחקים הפאראלימפיים, לא באולימפיאדה של הבריאים, זה חלק מזה. אנחנו חיים עם זה. נופלים קצת שמאלה, נופלים קצת ימינה, אבל משתדלים להיות כמה שיותר במרכז, ושהסירה הזו תטוס הכי מהר את ה-2,000 מטרים".
גם היום, מוסיפה מילפלדר, רגע לפני שהיא נכנסת למים, היא רואה לנגד עיניה את התקופה הקשה שעברה ושואבת ממנה כוח. "בספורט התחרותי אתה מחפש כל מיני דברים שמייצרים אצלך מוטיבציה כדי להגיע הכי רחוק, וחד משמעית מה שעברתי הוא גורם מניע. כשאני חושבת על ההורים שלי, שכל פעם מחדש גאים בי, ועומדים לצד מסלול החתירה ואומרים לעצמם 'איפה היינו לפני כמעט 12 שנה, ואיפה הבת שלנו נמצאת היום', זה נותן לי המון עוצמות, וכך גם התקופה שאנחנו עוברים בארץ. כשאני חושבת על החטופים ועל הלוחמים, זה מעביר בי צמרמורות בגוף, גם כשאני אומרת את זה עכשיו".
אחרי יותר מעשרה חודשי מלחמה בישראל, ומעל עשרת אלפים פצועים, מילפלדר לא שוכחת להעביר מסר חשוב לכל אותם צעירים שחייהם השתנו בן רגע מקצה לקצה. "כל בן אדם שנפצע זו כאפה מאוד גדולה לחיים, היית משהו אחד לפני ואתה פתאום הולך לדרך חדשה, למסע חדש, שהוא מאוד מאתגר. אני עברתי שיקום אינטנסיבי, ממש למדתי ללכת מחדש כמו תינוק, ומהמקום שלי והניסיון שלי, חשוב לי לחזק את הפצועים החדשים, ולהגיד להם שהם צריכים להאמין בעצמם וביכולת שלהם, להאמין שהם יכולים לצאת מהמשבר, ולהזכיר להם שזו בסוף רק תקופה זמנית. בתקופה קשה כזו צריך לדעת גם לחבק את החיבוק, לקבל את התמיכה בלי להתבייש, ולקבל את עצמכם".
"כיף גדול להיות חלק משמונה נבחרות חזקות כאלה, אבל המלחמה עצומה"
למרות מעמדה המורכב של ישראל בעולם מאז שבעה באוקטובר, מילפלדר מספרת כי היא מקבלת אלפי הודעות תמיכה ממעריצים בחו"ל. "מהרגע שהצלחנו להעפיל למשחקים, החיים שלנו נהיו מאוד תקשורתיים. זה מעלה חיוך כל פעם כשאתה מקבל את ההודעות באינסטגרם ובפייסבוק. יש לי אלפי הודעות מאנשים מחו"ל שתומכים בנו, שאני אומרת לעצמי 'מה זה הדבר המטורף הזה?' הם מעודדים אותנו, כותבים לי 'עם ישראל חי' וממש מרעיפים עלינו אהבה גדולה".
בימים הקרובים יטוסו השניים לפריז עם שאר חברי הנבחרת הישראלית. צמד החותרים ישתתפו במקצה הראשון שייערך ב-30.8, ובתקווה גדולה גם בגמר ב-1.9. "המקצה שלנו באמת מאוד צמוד, ההפרשים שם הם על השנייה, וגם חבר'ה מאוד מנוסים, הרבה יותר ממני ומסאלח. זה כיף גדול להיות חלק משמונה נבחרות חזקות כאלה, אבל המלחמה עצומה. הבריטים הם אויבים רציניים, הסינים גם, ותכלס, קשה להגיד, אבל גם כל השאר", מסכמת מילפלדר, ומוסיפה כי את הזכייה במדליה תקדיש לכל אזרח בישראל. "אני חושבת שהשנה הזו גרמה לכולנו לעבור תופת שאפילו בסרטים אי אפשר לביים. אני מקווה שאם נצליח להביא מדליה, נגרום לצופים לשמוח ולחייך, כי באמת יש לנו עם נדיר".
ואל תתבלבלו, היא לא מתכוונת לעצור לרגע, עוד לפני סיום המשחקים כבר סימנה לעצמה את היעד הבא. "כשהגעתי לענף שמתי על 'הולד' כל דבר אחר. אמנם לצערי לא התקבלתי ללימודי רפואה, אבל בנובמבר הקרוב אני מתחילה ללמוד פיזיותרפיה".