"אני לא יכול לקרוא למה שיש לי עכשיו, חיים. להיות במיטה כל הזמן ומול המחשב זה לא חיים", אמר דוד (שם בדוי), בחור צעיר בן 21, שעד לאחרונה שקל 304 ק"ג.
הסיפור שלו מלווה אותו עוד מילדותו. "כל חיי הייתי בן אדם גדול. אני לא זוכר תקופה שהרגשתי בה רזה", הוא מספר בפודקאסט "הסכתוסקופ", מבית המרכז הרפואי שיבא (תל השומר). הוא מספר שאומנם לא סבל מהצקות ומצבו החברתי היה טוב, אך בשל משקלו הוא נאלץ להיעדר מהלימודים. "מכיתה ה"א כבר לא הלכתי בכלל לבית הספר כי הייתי בבתי חולים כל הזמן", הוא משחזר.
לפני כשנתיים חלה התדרדרות במצבו. "הגעתי למצב שאני לא יכול ללכת וזה הביא אותי לאכילה רגשית קשה. זה ממש מעגל, בכל פעם שהייתי מרגיש רע המפלט שלי היה אכילה". הוא מצא את עצמו מרותק לביתו, למיטתו שנבנתה במיוחד עבורו ובהתאם למשקלו. "לקח ארבעה חודשים לבנות אותה, ומאז כל מה שאני עושה זה להיות במיטה הזאת, בשירותים, במקלחת, במחשב או שאני אוכל. בהתחלה זה היה קשה אבל לצערי כבר התרגלתי לזה".
התפנית ששינתה את חייו
במרץ האחרון הגיע דוד למרכז הרפואי שיבא (תל השומר) לצורך טיפול בבעיה רפואית בכיס המרה שאינה קשורה למשקלו, הוא פגש את ד"ר אנה פייגין, רופאה בכירה במערך הכירורגי. "אני כירורגית בריאטרית, ואני רגילה לטפל באנשים גדולי ממדים, אבל כזה עוד לא היה לי", סיפרה באותו הפודקאסט. "מדובר בבחור בן 21 שסובל מהשמנת יתר חולנית קיצונית, ולמעשה הבסיס של החיים שלו הוא המגורים בבית עם אמא שלו, ובשנים האחרונות הוא לא מסוגל לקום מהמיטה. עצרנו רגע כדי לחשוב איך אנחנו יכולים לעזור לו". לדבריה, עודף משקל בסדר גודל כזה כרוך בפגיעה בריאותית משמעותית – "החל מפגיעה בתפקוד הכבד ובמפרקים, ועד עומס כבד על הריאות, מערכת הלב וכלי הדם".
הד"ר חיפשה פתרונות, ולבסוף הציעה לדוד אשפוז ארוך-טווח במחלקה הכירורגית בבית החולים, תוך ליווי צמוד של דיאטן שירכיב לו תפריט מיוחד ופיזיותרפיסט. המטרה הראשונית הייתה ירידה של כ-70 קילוגרמים במשקל, שיאפשרו בהמשך ניתוח בריאטרי להפחתת נפח הקיבה. הד"ר מציינת כי לדוד היסטוריה של ניסיונות רבים לירידה, כולל אשפוז קודם במחלקת הפרעות אכילה באחד מבתי החולים בצעירותו, ניסיון שהוא מגדיר "טראומתי" אשר הסתיים בכישלון חרוץ. היא מוסיפה כי למעשה לאורך השנים לא היה אף מרכז רפואי או מסגרת שמטפלים במחלת ההשמנה, שהסכימו לסייע לו באופן יעיל שיתאים לו.
ההצעה של הד"ר הצריכה גם מדוד מחויבות גבוהה לתהליך. "ניסחנו איזשהו חוזה בינינו ובינו, שמחייב אותנו ואותו", אומרת הד"ר. "הוא היה צריך להוכיח לנו שהוא נחוש בדעתו, שהוא מוכן לשתף פעולה, שיש לו מוטיבציה ויכולת". בבית החולים אף החליטו לנקוט צעדים יוצאי דופן, ובחדרו של דוד הותקנו, בהסכמה מלאה, מצלמות אבטחה, כך יכול היה הצוות לעקוב אחר המתרחש, ולוודא שלא נכנס אליו מזון בלתי מבוקר. כמו כן, הוא התבקש להקפיד על שגרת היגיינה אישית ומפגשים עם פסיכולוג. דוד מתאר את התהליך ואומר: "אולי תהיו מופתעים, אבל אכילה נכונה הייתה החלק הכי קל פה".
ואכן, תוך חצי שנה הצליח דוד לרדת כ-70 קילוגרמים למשקל 220 קילוגרמים. בשלב זה החלו להיערך במרכז הרפואי לניתוח, תוך התאמת מיטת חדר הניתוח, וכן תרגול הצוות. ד"ר פייגין מספרת כי היה צריך להיערך גם מבחינה טכנית – "הדברים הרגילים לא ישימים כשמדובר בדוד. אם זה מד לחץ דם שלא נסגר, מינונים של תרופות שצריך לשנות, מיטת חדר ניתוח שצריכה להיות מסוגלת לשאת אותו ולאפשר שינויי זווית במהלך הניתוח". היא מוסיפה כי בשל המורכבות היה צורך גם בהתאמת המכשור הרפואי עצמו. "זו פעם ראשונה שנדרשנו למכשירים שהם ארוכים במיוחד, כי דופן הבטן של דוד היא הרבה יותר מהסטנדרט. בלי הציוד המיוחד זה היה פשוט בלתי אפשרי לבצע אותו".
"החלום שלי הוא לצאת החוצה, ללכת"
הד"ר מציינת כי הניתוח שעבר מכונה "ניתוח שרוול", ובו כורתים את מרבית נפח הקיבה. "מבין הניתוחים הבריאטרים, ניתוח שרוול הוא ניתוח בסיסי, זו האופציה הפשוטה יותר מבחינה טכנית, שכרוכה בפחות סיכון. עם זאת, הבהרנו שייתכן שבעתיד דוד יצטרך ניתוח המשך". כמו כן, היא מציינת כי אחד החששות היה שהניתוח יסתבך. "חשבנו שאם בגלל איזושהי בעיה אחרי ניתוח הוא יצטרך בדיקת CTלמשל, מבחינה טכנית הוא לא יוכל להיכנס למכשיר ה-CT כאחד האדם ואלה דברים שהיינו צריכים להביא בחשבון".
לפני כחודשיים עבר דוד בהצלחה את הניתוח המיוחל. בימים אלה הוא עדיין מאושפז בשיקום באגף הכירורגי במרכז הרפואי. לטענת הרופאים, הוא צפוי לרדת עוד כ-50 קילוגרמים בחודשים הקרובים. "המטרה שלנו היא להחזיר אותו למעגל החיים הנורמלים, ועד אז יש עוד כברת דרך", מסכמת ד"ר פייגין. "המשקל כרגע פחות מעניין אותי, המטרה היא לא מספר, אלא לצאת מהחדר.
גם דוד מספר על ההתרגשות מהצלחת הניתוח ומעיד כי הוא חש היום בטוב, ופניו מועדות למטרה הבאה - להצליח לעמוד שוב על הרגליים בכוחות עצמו. "אני לא אוהב להציב לעצמי משקלי יעד, אני רוצה לרדת במשקל ולחיות חיים רגילים. זה דפוק, אבל החלום שלי הוא לצאת החוצה, ללכת. כל מי שנמצא במצב שלי יודע שזה לא באמת חיים לחיות ככה, אם יש לך חברים אתה לא יכול לצאת איתם, אתה לא יכול ללכת לסרט, למגרש כדורגל, זה להיות תקוע בבית כל הזמן". הוא מודה לד"ר פייגין על כך שהאמינה בו לאורך כל הדרך. "אני חושב שסביבה תומכת מאפשרת לעשות כל דבר. ד"ר פייגין ראתה אותי ולא ויתרה עליי, אם לא היא, נראה שלא הייתי פה היום".