איבר המין הזכרי נושא עימו מטען רגשי ותרבותי

"מזל טוב, יש לכן בן!" בישר לנו הרופא שביצע את סריקת המערכות המוקדמת בשבוע ה-14 להריון.

 "אתה בטוח?" וידאנו. לא רצינו להיות מהזוגות שמכריזים בגאון על מין העובר ("תמיד ידענו שזה בן!") וכעבור כמה שבועות נאלצים לצאת לקמפיין להפרכת הפייק שהפיצו בעצמם, כשיגלו שבורכו בעצם בבת. 

"בוודאי", אמר הרופא, וצייר על המסך עיגול מסביב לצורה בלתי מזוהה לעין הבלתי מיומנת, שלטענתו העידה ללא צל של ספק שלעובר שלנו יש פין – איבר מין זכרי. לבסוף הוא גם הדפיס לנו את המוצג למזכרת. הנהנו, כאילו השתכנענו, והלכנו לדרכנו.

הפין האנושי מתפתח בשלב מוקדם למדי בהיריון, עד כדי כך שמכשיר אולטרסאונד איכותי יוכל לזהות אותו כבר בשבוע ה-14, כשהעובר כולו שוקל עדיין מאה גרם לכל היותר. בהמשך הכתבה נגלה שפינים מוקדמים שכאלה עלולים להיות מתעתעים. למשל, עוברי הספנודון המצוי (Sphenodon punctatus) זוחל הניו זילנדי דמוי לטאה, מצמיחים פין בתחילת התפתחותם, אך זה מתפוגג די והותר זמן לפני שהם בוקעים מביצתם. הפין האנושי דווקא נוטה להישאר במקומו, וממשיך לגדול עד שהוא מגיע לממדיו הבוגרים בגיל 21-18.

מטען כבד

אין אף איבר שנושא עימו מטען רגשי ותרבותי כמו הפין. משחר ההיסטוריה בני האדם ייחסו למאפייניו, ובהם צורתו, גודלו, זווית הנטייה שלו, ואפילו המעטפת שלו – העורלה – משמעות שאין שנייה לה; ואם יש שנייה לה, לא מן הנמנע שמדובר באחד ממיני בעלי החיים שהתברכו ביותר מפין אחד. האדרת הפין וזקפתו כמרכיבים מרכזיים בזהות הגברית של בני אדם מפתיעה במיוחד בהתחשב בתפקידם הביולוגי הפשוט למדי: אמצעים להעברת תאי זרע עם חומר תורשתי מפרט אחד לאחר. מורכבות המשימה היא כאין וכאפס לעומת זאת המוטלת על האשכים, למשל, שם תאי הזרע מיוצרים. 

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי 

ולמרות זאת, פינים זקופים של ציידים הם אלו המופיעים בציורי מערות קדומים, ופינים זקופים של חקלאים מופיעים בשרידים של ציורי אמנות מזמן המהפכה החקלאית. הפין האימתני בציורים לעיתים מיצר את הרושם שהזקפה היא זאת שקוצרת את החיטה לבדה.

מטרת העל של הפין היא הפריה. הפריה לא תמיד מחייבת מגע ישיר בין הפרטים המעורבים בה: במינים ימיים רבים הנקבה מפרישה ביציות למים, הזכר פולט עליהן זרע... אין כל סיבה לחוש מבוכה. לחילופין, ההפריה יכולה להתרחש בתוך הגוף - במיוחד כשמדובר במינים שחיים ביבשה, ולא יכולים לסמוך על המים שיסיעו את הזרע אל הביצית. בחלק מהמינים העובר יתפתח כשהוא עטוף בביצה, ובאחרים הצאצאים יוצאים לאוויר העולם ישירות מגוף האם, בהשרצה, בהמלטה, או בלידה, כפי שנהוג לקרוא לאותה פעולה כשמדובר בבני אדם. הצורך בהפריה פנימית הניב במהלך האבולוציה שלל פתרונות שנועדו להקל על תאי הזרע להגיע לביציות המחכות להפריה. אחד הנפוצים שבהם הוא הפין, עליו עוד ניתן את הדעת באריכות, אך הוא בהחלט לא הפתרון היחידי. למשל, אפשר פשוט להתנשק.

מין ללא פין

כשמושיק עפיה שר "ממה עשית עניין? סך הכול נשיקה", אפשר לשמוע את צקצוקי התרנגולות. איך אפשר להמעיט בערכה של נשיקה? הן מקרקרות בפליאה. רבייה בין תרנגולים, בדומה למיני עופות רבים נוספים, מתרחשת במפגש בין פתחי הביב של הזכר והנקבה, כלומר פתחי היציאה של הפרשות הגוף. באופן רומנטי מאוד, לפחות אם דברים כאלה מדברים אליכם, הזדווגותם מכונה "נשיקת פתחי ביב".

בהיותם נטולי פין, התרנגולים מצמידים את הפתחים שמהם הם מטילים את צרכיהם לפתחי הביב של הנקבות, ותאי הזרע מועברים מצד לצד. באמצעות זנבם העיקש של הזרעים, המכונה שוטון, הם שוחים בכל אונם בתוככי הנקבה ומחפשים את תא הביצית הנכסף. המציאות הזאת דומה למה שמתרחש בגוף האנושי, פרט לכך שאצלנו, ואצל בעלי פין נוספים, הזרעים נפלטים ישירות אל תוך מערכת הרבייה הנקבית. 

נשיקת פתחי הביב רווחת אצל מינים רבים של בעלי חיים, ובהם הנמטודות, מרבית הדו-חיים וחלק מהרכיכות. לשיטה הזאת יש מגרעות לא מעטות, ובהן רמה גבוהה למדי של אי-ודאות בנוגע להגעת המשלוח ליעדו. הפתרון? צינורות, זרועות, מחטים – או בקיצור, פינים וחלופותיהם.

בהתחשב במשימה הפשוטה שנדרשת כדי להקל על הזרעים להגיע ליעדם, כלומר צינור פשוט, אפשר היה לשער שכל הפינים יהיו דומים זה לזה. אבל במציאות, הטבע מספק שפע מפואר של איברים זכריים: ישרים, עקומים, חצויים, כפולים, קוצניים, זוהרים ועוד כהנה וכהנה, ממגוון עשיר של רקמות. המגוון הזה הוביל את כתבת המדע אמילי וילינגהם (Willingham) לשאול את קוראי ספרה "Phallacy", "נניח שאתם משוטטים על פני מאדים ונתקלים בבעל חיים עם משהו שמזכיר לכם פין, איזה מאפיינים תבדקו כדי לוודא מה הוא?" אם חשבתם שמדובר במשימה פשוטה, הביטו בתמונה שלפניכם והחליטו: פין, או לא פין?

פינים לכאן ולכאן

התשובה היא כמובן פין, של חרק. פינים של חרקים נקראים Aedeagus, והפין בתמונה שייך לזכר החיפושית Callosobruchus maculatus. אין לי בשורות מעודדות לנקבות – הקוצים הפזורים על גבי הפין החיפושי פוצעים את הנקבה ואף מסכנים את חייה. על כן ההזדווגות הזאת מוגדרת "הזדווגות טראומטית". עם זאת, הפין התוקפני הזה מבצע פעלול שגורם לנקבה לחשוק בו למרות הכול, ואף לחזור על פעולת ההזדווגות פעם נוספת: הוא מספק מזון, ובשפע. 

רגע! זה לא מה שאתם חושבים! כשהזכרים פולטים את הזרע, הם מזרימים דרך הפין הקוצני שלהם נוזל בכמות השקולה לשמונה אחוזים ממשקל גופם. חוקרים מעריכים כי הנוזל הזה רווי קלוריות ומזין. הנקבות שיזדווגו יותר מפעם אחת כנראה ימותו צעירות יותר, אך יזכו להעמיד יותר צאצאים.

קוצים, בליטות, זיזים ושאר קישוטים גם מאפיינים את פיניהם של מרבית הנחשים והלטאות, המצוידים בשני פינים. ליתר דיוק, אלה חצאי-פין, המכונים המיפניסים (Hemipenis). חצאי הפין נמצאים בבסיס הזנב, ונשלפים החוצה בזמן ההזדווגות. המבנה דמוי התעלה של ההמיפניס מאפשר לזרע לזרום אל צינור הרחם. אם התעוררה במי מכם קנאה דו-פינית, הסירו דאגה מלבכם – בכל הזדווגות חודר רק המיפניס אחד לפתח הביב של הנקבה.

זיקרונו לברכה

ההזדווגות עלולה לסכן חיים גם כשאיבר הרבייה אינו פין של ממש, אלא מזכיר יותר זרוע הגשה. החלופה הזו לפין מאפיינת את מרבית שישים אלף המינים במחלקת העַכְּבִישָׁנִים, וביניהם העכבישים והעקרבים, והיא לא מפריעה להם לקיים חיי מין סוערים במיוחד. במינים רבים של עכבישים, הנקבות תוקפניות עד כדי כך שכל זכר המעוניין בצאצאים שם את נפשו בכפו. במהלך הברירה הטבעית הם פיתחו קשת שלמה של פתרונות שיאפשרו בכל זאת את ההפריה. יש זכרי עכבישים שמתחזים למתים בתום הזיווג, אחרים משתמשים במפרקים הידראוליים כדי לשגר את עצמם כמו מקטפולטה אחרי הזיווג, ויש גם כאלה שפשוט נאכלים – כך זכו עכבישי האלמנה השחורה בשמם.

איך בכל זאת הנקבה מקבלת את תאי הזרע? אם יצא לכם לראות עכבישים מקרוב, אולי הבחנתם בשתי "גפיים" נוספות, קצרות מעט מהרגליים האחרות. כאילו לא די לו, לעכביש, בשמונת רגליו. האיברים הללו מכונים רגלי בחנין, או פֶּדִיפַּלְפִּי (Pedipalpi), והם יוצאים מסביבת ראשו של העכביש. רגלי הבחנין קיימות בשני המינים, ומשמשות את העכבישים לחישה או לציד, אך רגלי הבחנין של הזכרים נראות אחרת: בקצה שלהן מופיע איבר נוסף, דמוי כפפת אגרוף, שנקרא איבר פַּלְפָּל (Palpal). באמצעות איבר פלפל העכביש מעביר לנקבה את תאי הזרע שנוצרו קודם לכן בבטנו.

המאבק האלים בין הזכר לנקבה ובין הזכרים לבין עצמם בדרך להפריה הוביל לנקיטת אמצעים קיצוניים אצל חלק מהמינים. יש עכבישים זכרים שכורתים לעצמם את איברי הפַּלְפָּל בעודם בתוך הנקבה, ואחרים נוקטים צעד קיצוני אף יותר, אך יעיל להפליא, ומתים באופן מתוכנן בתוך העכבישה. כך הם גם שוללים גישה מזכרים אחרים. ושימותו הקנאים.

והיא שעמדה

מלחמת המינים הקטלנית שחווים הזכרים שמקריבים את חייהם על מזבח ההפריה, אינה מתאימה לכל אחד. יש מינים שסיגלו פתרון אחר, פרוגרסיבי במיוחד: להיות הֶרמָפרוֹדיטים – יצורים שיש להם איברי רבייה נקביים וזכריים גם יחד. מעריכים שכחמישה אחוזים מבעלי החיים בעולם הם הרמפרודיטים, וביניהם גם כאלה שמשנים את איברי הרבייה שלהם ואת מינם פעם אחת או יותר במהלך חייהם, לפי הצורך. 

הרמפרודיטים מתהלכים, זוחלים ושוחים בכל מקום, אפילו בתוך בתינו. אחת מהן היא החשופית הצהובה (Limax flavus) שפוקדת את סלון ביתי מדי יום, וכבר מזמן היה ראוי שתשתתף בתשלום שכר הדירה. אף על פי שבעלי החיים הללו מחזיקים בשני איברי הרבייה, נקבי וזכרי גם יחד, לא כולם מקיימים רביית בתולין – כלומר מפרים את עצמם. חלקם פשוט מעלים כך את סיכוייהם לזיווג עם כל פרט מהמין שלהם שיקלע לדרכם.

מפגש מרגש במיוחד שכזה מתקיים בין פיניהן של שתי חשופיות-ענק מהמין Limax cinereoniger. כשהן פוגשות אחת בשנייה הן נתלות באוויר מצידו התחתון של ענף, מוחזקות בעזרת קרום רירי בלבד, ומתלפפות זו בזו עד שהן הופכות למראית עין לחשופית אחת. בשלב הזה מגיח מכל חשופית פין כחלחל שאורכו אינו נופל מאורך החשופית כולה. האיברים מתלפפים גם הם זה סביב זה, ומעבירים את תאי הזרע משותפה אחת לאחרת – ולהיפך. בסיום מפתיע למדי, מפגן הכרבולים מסתיים בבת אחת, כשהחשופיות מטילות עצמן מהענף ומשאירות אחריהן רק מעט קרום רירי. אל תוותרו על צפייה בסרטון.

הרמפרודיטים אחרים זנחו אומנם את מלחמת המינים, אך לא את מלחמת הפינים. כששני פרטים ממחלקת תולעי הריס (Turbellaria) פוגשים זה בזה, הם שולפים כל אחד את שני פיניו – ארבעה בסך הכול – וכל אחת מהן מנסה להפרות את המאהב/ת. באופן אנוכי מאוד, כל תולעת ריס מעדיפה שחברתה תישא בנטל הדאגה לביציות המופרות. התולעים משתמשות בפיניהן כמו במחטים, ודי בדקירה זריזה בגוף התולעת השנייה כדי להפרות אותה. ברגע האמת הן מנהלות קרב סיִף, אך במקום חרבות הן לוחמות זו בזו באמצעות פיניהן.

קפטן קוק

ודאי תנוח דעתכם לשמוע גם על פינים בעלי שימושים שאינם לוחמניים. באיברי המין של פרפרים מהמין Papilio xuthus, למשל, יש קולטני אור, כמו אלה שמשמשים לראייה. הם חיוניים לשני המינים: נקבות שקולטניהן נפגעו לא יוכלו להטיל ביצים וזכרים לא יצליחו להזדווג אם ייפגעו. עבור הפרפרים הקולטנים קובעים אם להיות או לחדול, אבל אנחנו, המתבוננים האנושיים מהצד, יכולים לפנטז — האם לא היה נחמד לצייד את הפין בעין שלישית שתעזור לתמרן בתהום הנשייה…? - "זה לגמרי היה משנה את סצנת מסיבות הרייב הצבעוניות!" צוהלת אלי וורד (Ward), מנחת הפודקאסט "Ologies" בפרק שהקדישה לחקר הפינים.

ואם כבר תפאורה, למה שלא יהיה גם פסקול, שינעים את האווירה? עשים מסוימים משמיעים צלילי אולטרסאונד מאיברי המין שלהם במהלך ההזדווגות. לא ממש בטהובן, אבל נראה שזה עובד להם. מחקר שהקליט את הקולות הללו מצא שהם נוצרים בתגובה לקולות של עטלפים. ואכן עטלפים, שמנווטים באמצעות החזר קולי שהם מקבלים מסביבתם, מוצאים את עצמם מתמודדים עם שיבושים קשים במכ"ם כשהם מנסים לטרוף עשים, ומקבלים בחזרה אותות מבלבלים. למה להשמיע קולות דווקא באמצעות שפשוף של איברי המין? אולי זה מגן עליהם מטריפה בזמן ההזדווגות. ואולי זה פשוט נעים להם.

עצם העניין

גם נקבות האדם יודעות להעריך פינים מחוננים, ואף נראה שמה שחשוב להן במיוחד הוא הצד התפקודי של הפין, ולא מאפייניו החיצוניים. במחקר שבחן את שביעות הרצון של נשים מממדי הפין של בן זוגן, עלה כי 84 אחוזים מהנשים שבעות רצון ממנו, ורק 14 אחוז דיווחו שהן היו מעדיפות פין גדול יותר. לעומת זאת, 45 אחוז מהגברים באותו סקר רצו פין גדול יותר. אם כך, הגודל לפעמים כן קובע - בעיקר כששואלים את הגברים. ובכלל, בהשוואה ליונקים אחרים, מאפייני הפין האנושי מעידים שהוא לא עומד בפני אותם לחצים אבולוציוניים איתנים שמולם מתמודדים פיניהם של מינים אחרים. דוגמה טובה לכך היא עצם הפין.

בתוך הפין של מרבית היונקים חבויה עצם. לעומת זאת, גוף האדם הבוגר מכיל 206 עצמות, אך אף אחת מהן איננה בפין. אין מה לעשות – במה שנוגע לעצם הפין, המכונה גם באקולום (Baculum), בני אדם קצת חריגים בנוף היונקים. אגב, נשים – אל נא תמהרו לשפוט את הזכרים לחומרה – גם לנו חסרה עצם הדגדגן (Baubellum), בשונה מיונקים רבים אחרים, לרבות מינים שקרובים לנו אבולוציונית, כמו השימפנזה. ויש בטבע גם יוצאי דופן אחרים – למשל לחלק ממיני לטאת הכוח יש כנראה לא רק עצם פין אחת, כי אם שתיים: אחת לכל המיפניס.

ניסוי שנעשה על יונקים מלמד שקצב ההשתנות של עצם הפין מדור לדור מושפע מאוד משינויים קצרי טווח למדי בברירה הזוויגית, כלומר האופן שבו ההעדפות של הנקבות בבחירת בני זוג מעצבות את התכונות של הדורות הבאים של הזכרים. החוקרים יצרו שתי קבוצות רבייה של עכברים: קבוצה מתירנית, שבה שלושה זכרים התחרו על נקבה אחת, וקבוצה שמרנית של זכר אחד בלבד. כעבור חמש שנים, שבמהלכן התחלפו 27 דורות, עצמות הפין של זכרים שהתחרו זה בזה התעבו במידה ניכרת לעומת אלה שנהנו מבלעדיות. למה בדיוק? קשה לקבוע. ייתכן שעצם עבה מקדמת בדרך כלשהי את בעליה בתחרות על ליבן של הנקבות.

הרגישות של עצם הפין לתחרות גבוהה עד כדי כך שאפשר לחזות בהשלכותיה אפילו בתוך דור אחד בלבד. היא גם מסבירה, כנראה, את המגוון הרב של עצמות הפין בטבע – מגוון חריג מאוד יחסית לרקמות עצם. מדענים שליקטו עצמות פין של בעלי חיים מצאו מבחר עצום: עצמות מאורכות, מעוגלות, קצרות, דוקרניות, מחודדות ועוד.

אותה רגישות אפשרה לעצם הפין גם להיעלם במהלך האבולוציה. בתשובה לשאלה "לאן נעלמה עצם הפין שלי?" העלו מדענים כמה השערות, ביניהם הנטייה של בני זוג אנושיים למונוגמיה, משך הזמן הקצר למדי של ההזדווגות שלנו, ועוד.

סוד הפין הנעלם

שפע הפינים בטבע, לצד מספרם הרב של המינים נטולי הפין, הוביל מדענים לשער כי מקור הפין אינו באב קדמון משותף לכל היצורים בעלי הפין, ושהאיבר התפתח שוב ושוב לאורך ההיסטוריה באופן עצמאי. ההשערה התערערה לפני כמה שנים בעקבות מחקר שנעשה על עובר של ספנודון מצוי, שהזכרנו בתחילת הכתבה. הספנודון הוא המין היחיד שחי כיום מסדרת מחודקי הראש (Rhynchocephalia), השייכת למחלקת הזוחלים. אבות אבותיו של הספנודון התפצלו לפני יותר ממאתיים מיליון שנה מקבוצת בעלי השפיר העוברי (Amniotes), הכוללת את כל היונקים, הזוחלים והעופות. המין ששרד מצוי רק בכמה מאיי ניו זילנד, ומכונה בשפת המקום טואטרה.

לזכרי הטואטרה אין פין, וכמו התרנגולים הם משתמשים בנשיקת פתחי ביב להפריה. בעבר התייחסו להיעדר הפין אצל הטואטרות כראיה נוספת לכך שאין מקור אבולוציוני משותף מוקדם לכל בעלי הפין, אך בשנת 2015 ההשערה הזאת התערערה, כשחוקרים מארצות הברית מצאו דרך לחקור את הטואטרות, שהן חיות מוגנות, בלי לפגוע בהן. 

החוקרים לקחו עוברי טואטרות שנאספו ופוחלצו במחצית השנייה של המאה ה-19, והוחזקו מאז בארכיון המוזיאון לזואולוגיה השוואתית של אוניברסיטת הרווארד. תמונות תלת-ממדיות של העוברים, שנעשו באמצעות מכשירי דימות, גילו שבגופם של הזכרים מתפתח פין בתחילת ההתפתחות העוברית, אך מאוחר יותר תאי הפין עוברים מוות תאי מבוקר והאיבר כולו נעלם. התהליך הזה דומה לאופן שבו "קרומי השחייה" שיש לעוברי אדם בין האצבעות נעלמים לפני הלידה. היות שהתברר שלזכרי הטואטרה יש פין שהתנוון, הם לא יכולים עוד לשמש כהפרכה להשערת האב הקדמון המשותף.

מוצא הפינים

אם ההשערה הזו נכונה, כל הפינים באו מאותו מקור אבולוציוני. היות שבכל זאת חלקם כל כך משונים, נראה שהפין ניחן בכושר התאקלמות מרהיב, ושהוא מתמודד עם לחץ אבולוציוני חזק. עד כמה יוצאת דופן הסתגלנות של הפין? על התשובה הזו ענו חוקרים באמצעות  25 מיני לטאות מהסוג אנוליס (Anolis), הפזורים בין איים רחוקים ומבודדים זה מזה בים הקריבי, בהם שוררים תוואי שטח מגוונים. ההפרדה הגיאוגרפית, היעדר מתחרים, והסביבה הייחודית בכל אי הופכים את האיים למעין מעבדה טבעית לתהליכי שינוי אבולוציוניים. במעבדה הזאת תהליכי הברירה הטבעית מואצים, וקל לעקוב אחרי השינויים האנטומיים והגנטיים שמתרחשים אצל בעלי חיים דומים שנחשפו לסביבות שונות.

יתרון נוסף הוא שלאנוליס יש המיפינסים, שההבדלים ביניהם הם לעיתים קרובות גלויים למדי – ואפילו מיני לטאות השייכים לאותו סוג יפגינו לעיתים קרובות מנעד המיפינסי רב. החוקרים מדדו ותיעדו את פיני מין האנוליס המקומי בכל אי, וכן את הגפיים ואת קפל העור מתחת לצווארם (Dewlap) המשמש אותם לתקשורת עם בני מינם. אף על פי שתוואי הקרקע השונה בכל אי היה אמור ליצור לחץ אבולוציוני חזק לשינויים בגפי הלטאות, החוקרים מצאו שההמיפנסים השתנו בקצב מהיר פי שישה מהאיברים האחרים שבדקו. מהם, אם כן, אותם כוחות אימתנים המופעלים על הפין ודורשים שינוי, ללא דיחוי?

הפין שבחדר

לא נתעלם מהפיל בחדר – במשך שנים ארוכות מדי, מחקרים רבים מדי הציעו הסברים שונים מדי ומשונים מדי ללחצי ההישרדות שהולידו את המגוון הפיני. כל הזמן הזה הנרתיק קיבל הרבה פחות יחס והרבה פחות יח"צ, למרות הקשר ההדוק שלו לפין הזכרי. אחרי הכול, כמות בלתי מבוטלת של פינים משמשים להפריה פנימית דרך הנרתיק, וסביר מאוד להניח שיעבור התאמות אליו.

בספרה של וילינגהם היא תיארה שוב ושוב איך חוקרי פין התייחסו לנרתיק כאל איבר סמוי, מסתורי ובלתי נגיש במקרה הטוב, או כמכשול במקרה הרע. למשל החוקר בן המאה ה-18 ויליאם קוקבורן (Cockborn) הציג את הנרתיק כאיבר מסוכן שמעביר את מחלת הזיבה. גם אחרים דגלו באותה גישה, כך שעד ראשית המאה העשרים נהגו לחשוב על איברי הרבייה הנשיים כמקורן של מחלות רבות.

מדענים רבים מספרים שהם בחרו במקצועם כי רצו להקדיש את חייהם לשאלות שסקרנו אותם. אך מאחר שעד תחילת המאה הקודמת מרבית האוניברסיטאות בעולם לא פתחו את שעריהם לנשים, שאלות מסוימות פשוט לא נשאלו, כולל שאלות שנראות אינטואיטיביות מאוד לנשים. כך, בלי כוונה, חוסר העניין של חוקרי הפין באיברי הרבייה הנשיים מנע מהם לפצח שאלות מהותיות בתחום מחקרם. הדוגמה הטובה לכך ביותר מגיעה מהפין לו כולכם חיכיתם: פין הברווז.

שירת הברווז

פין הברווז הוא אחד מהפינים המפורסמים ביותר. קיימים הבדלים דרמטיים בגודל הפין של ברווזים ממינים שונים: אורך הקצרים מביניהם אינו עולה על סנטימטר וחצי, אך אחרים מתהדרים באיבר מפואר של ארבעים סנטימטר. בנוסף, למינים מסוימים יש פין בצורת בורג – המפותל נגד כיוון השעון. רובם מקיימים מערכות יחסים מונוגמיות, אבל הזכרים נוטים לפעמים לכפות הזדווגות על נקבות שאינן נמצאות איתם במערכת יחסים אקסקלוסיבית.

במשך זמן רב התקשו חוקרי פיני הברווזים לפתור את התעלומה באשר לגורמים האבולוציוניים שמאחורי פין הברווז הארוך והמשוכלל. נדמה היה שהמידע מתעקש להסתתר מפניהם, או לפחות "מסתתר ממי שלא טורחים לחפש אותו", כפי שהגדירה את זה וילינגהם. הסברה המקובלת הייתה שהם קשורים באחד משלושה גורמים: תחרות בין הזכרים, שניסו להוציא מהנרתיק את הזרע של מתחריהם; ניסיון להרשים את הנקבות; או מעין מרוץ חימוש בין הזכרים לנקבות על השליטה בתהליך הרבייה.

כשהביולוגית פטרישיה ברנן (Brennan) החלה לחקור גם היא את הברווזים, היא הופתעה לגלות שקודמיה הזניחו כמעט לגמרי את בחינת נרתיקי הברווזות – פרט למקטע ספציפי שמשמש לאחסון זרע. במחקרה היא תיעדה את נרתיקי הנקבות של 16 מיני ברווזים שונים, וגילתה שחלקם נראים ומתפקדים, כמו מכונות ביולוגיות משומנות שכל מטרתן היא לדחות את פיני הזכרים ואת תאי הזרע שלהם ולחסל אותם. מבנה הנרתיקים היה ארוך, מסועף, ומפותל דווקא בכיוון השעון – בניגוד לצורת הפין הברווזי. נרתיקי הספירלה הללו חגו כמה פעמים סביב עצמם, כשמתוך הפיתולים יצאו מדי פעם דרכים ללא מוצא. בנוסף, בלט לעין שככל שפין הברווז היה ארוך יותר, גם הנרתיק היה מסועף וארוך יותר.

מכאן והלאה פענוח התעלומה היה פשוט. בתגובה לאגרסיביות המינית של הזכרים, התפתחו אצל הברווזות נרתיקים שהתמחו בדרכים שיגנו עליהן מסכנת ההתעברות מזכר לא רצוי. ליכולת הזאת יש כמובן יתרון הישרדותי: יצירה והטלה של ביצים דורשות מהנקבה משאבים רבים, וכפי שאמהות טריות נדהמות לגלות לא פעם, סוף ההיריון, או במקרה זה בקיעת האפרוחים, הם רק ההתחלה של שלב מתיש עוד יותר – טיפול בצאצאים. לא מן הנמנע שהפינים המשוכללים ביותר מתפתחים בתגובה לנרתיקים משוכללים ובררניים, שמשתנים אף הם בהתמדה.

יותר ויותר חוקרות וחוקרים מזהים את החשיבות של חקר הנרתיק – גם כנושא חשוב ומעניין בפני עצמו, וגם בניסיון להבין את תפקוד מערכת הרבייה הזכרית, ובכלל זה את הפין. בשנים הקרובות מדענים ומדעניות ודאי ירחיבו את הידע שלנו על הנרתיק, ומחקריהם יעזרו לנו להבין טוב יותר גם את הפין – ואת הכוחות שמעצבים אותם לתפארת.

אם הגעתם עד כאן – ברכותיי! אתם יודעים כעת טפח קטן מאוצר הידע העצום הנוגע לאיבר המין הזכרי. תידרש ספרייה שלמה כדי לכסות את כל השפע הזה, אך לפחות אני מקווה שלא תביטו עוד בפין באותו אופן.

למאמרים נוספים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי