שנה למלחמה, והמספרים בלתי נתפסים: מאז 7 באוקטובר, 10,056 פצועות ופצועי מלחמת "חרבות ברזל" נקלטו באגף השיקום, לפי נתוני משרד הביטחון המעודכנים נכון לחודש אוגוסט, מרביתם מילואימניקים צעירים עד גיל 30. קשה להפריז בחוויה הקשה של הלוחמים שנפצעו, ומצאו עצמם מאושפזים בבתי החולים, חלקם לקראת מסע שיקום ארוך ומייגע בחזרה לחיים הרגילים.
במרכז הרפואי שיבא (תל השומר) נקלטו במחלקות השיקום בשנה האחרונה כ-1,700 פצועים סך הכל. מרביתם השתחררו מאז למסגרת שיקום יום בבית החולים, וכיום מאושפזים כ-80 לוחמים, מחציתם במרכז השיקום "חוזרים לחיים" שנפתח ב-7 באוקטובר. בין אנשי הצוות הרבים והמסורים, גם מרפאות בעיסוק, שמסייעות ללוחמים לשקם את היכולות הפיזיות והקוגניטיביות שנפגעו, תוך התמקדות בפעולות יומיומיות חיוניות. "אנחנו מתחילות מהמיומנויות הבסיסיות כמו לבוש, רחצה וצחצוח שיניים, ועד בן אדם שצריך לחזור לטפל בתינוק שלו, ללמוד, להכין ארוחה או לנהל חשבונות", מסבירה יסמין קליין, מרפאה בעיסוק בשיקום "חוזרים לחיים" במרכז הרפואי שיבא, "המגבלה התפקודית משפיעה גם על זהות הפצועים, וכל פעולה שהם מצליחים בה משמעותית עבורם".
לצד הטיפולים המוכרים, מנסה הצוות הרפואי לצאת מהקופסה ולייצר גם מסגרות טיפוליות אחרות ומגוונות, ובאחרונה החלו במיזם מרגש בשם "מועדון ארוחת הבוקר". "החיים של הפצועים שמגיעים לאשפוז משתנים מן הקצה לקצה, ואחד הדברים המשמעותיים הוא השינוי בסדר היום. כל הדרישות שביום-יום הרגיל היו דורשים מהם, כמו להיות איש משפחה או לקום לעבודה, אין להם את זה פתאום, ואם אין להם למה לקום הם יכולים לישון גם עד הצהריים, רבים מהם כלל לא ישנים טוב בלילה ולא אוכלים מסודר. מתוך זה עלה הצורך לייצר עבורם תחושה של סדר יום רגיל", מספרת קליין. במהלך המפגש מכינים החיילים יחד ארוחת בוקר פשוטה: חביתה, סלט, טוסטים. "הם קמים בשעת בוקר יחסית מוקדמת, עומדים במטבח, מסתובבים עם הקביים או בלי הקביים תוך כדי שאני נותנת להם דגשים, אם זה לשים יותר משקל על אחת הרגליים, או להיתמך על ידי השיש, או אפילו אם אני מזהה שמישהו מהם עייף ואז אני מעירה את תשומת לבו לכך, אומרת לו שינוח מעט. לכל אחד מהם יש תפקיד בהכנה, כולל שטיפת הכלים, וזה ממש מייצר אצלם תנועה. כל טיפול כזה נעשה בראייה להמשך החיים שלהם, לרגע שיחזרו הביתה".
אף שזהו מפגש עם מוזיקה ואווירה נעימה וביתית, קליין מעידה כי הפעילות במטבח לא פעם מפגישה את הלוחמים פנים מול פנים עם הפציעה. "הם נתקלים בפעולות שהם היו יכולים לעשות לפני כן בקלות, ועכשיו פתאום לא, או שהם מתקשים בהן מאוד, אבל יש לנו את הכלים לעבור איתם את התהליך הזה. בסוף המפגש הם מופתעים מהזמן שהם עמדו על הרגליים, כי יש להם מוטיבציה להישאר לעמוד להכין את הארוחה, אני גם מתזמנת להם את זה שידעו כמה זמן זה היה. הפעילות הזו מניעה תהליך בריא. תחשבי שמישהו שנפצע לפני חודש, לא הכין לעצמו חביתה המון זמן. זה מעודד אותו, פתאום הוא חוזר הביתה מהשיקום בסוף השבוע, עוזר קצת בכלים או מכין משהו, זה משמעותי".
"היה פצוע שבכה מהתרגשות לאחר שבפעם הראשונה הצליח לשכב על הבטן"
הפציעות שאיתן מתמודדים החיילים מגוונות. לפי משרד הביטחון - יותר מ-2,800 מהפצועים מתמודדים עם תגובות נפשיות כפציעתם העיקרית, בהן חרדה, דיכאון, פוסט טראומה, קשיי הסתגלות, קשיי תקשורת, ואילו יותר מ-3,700 מתמודדים עם פציעות בגפיים, 192 פגועי ראש, 168 מתמודדים עם פגיעות עיניים, 690 מתמודדים עם פגיעות בעמוד השדרה, ו-50 פצועים ופצועות קטועי גפיים מטופלים באגף השיקום.
בחודשים האחרונים החלו בשיבא לקיים גם שיעורי יוגה שבועיים במחלקה. טליה פרנס, מרפאה בעיסוק במחלקה, מסבירה כי "לעומת תרגולים אחרים, ביוגה יש משהו הוליסטי, שמחבר את כל הגוף והנשימה". לדבריה, היה אפשר לזהות אצל רבים מהפצועים את הקושי בהתמודדות עם הפציעה. "אם, למשל, יד ימין שלהם נפצעה, אז המבט שלהם היה פונה כל הזמן לצד שמאל. משהו היה מנותק, והרגשנו שיש צורך באיזושהי פעילות שתחבר אותם לגוף".
פרנס מציינת כי עבור רבים מהחיילים הייתה זאת התנסות ראשונה בחייהם ביוגה. "מי שהתמסר והתחבר, ממש ראינו אצלו את החיבור לתנועה, שהיא לא בהכרח כמו פיזיותרפיה, זה לא משימתי, זה הרבה יותר עדין ונינוח. עם זאת, יש משהו בשכיבה על המזרן, קרוב לרצפה, שמעורר ומחזיר את הלוחמים לרגע הקשה שבו חיכו שכובים שיחלצו אותם תחת אש. גם עצימת העיניים על המזרן יכולה להציף הרבה רגשות".
בזכות השיעורים, אומרת פרנס, הצליחו הפצועים אט אט לבצע פעולות שעד אותו רגע התקשו לבצע בגלל הכאב. "היו פצועים שזו הייתה הפעם הראשונה שהם שכבו על הבטן או על הצד. אחד מהם ממש התרגש מזה ודמע, זו הייתה הפעם הראשונה זה ארבעה חודשים שהוא שכב על הבטן".
בין הפצועים שלקחו חלק בפעילות היה גם לוחם שאיבד את ראייתו בשתי עיניו. "זה היה מאתגר מאוד, ישבתי והסברתי לו כל תנועה ותנועה, ולמרות הקושי שהוא חווה, והעובדה שלפעמים הוא היה צריך עזרה אפילו בלהתמקם על המזרן, הוא הגיע כל שיעור. והוא לא היחיד. הרבה מהם מגיעים פעם אחרי פעם, ובזכות זה הם רואים שיפור בתנועות מסוימות. התרגול עובד על כל הגוף, הם מחזקים גם אזורים שלא נפגעו, ויש בזה משהו בריא מאוד, כי מי מדבר איתם על לחזק את השכמות כשהרגל קטועה. היו כמה מטופלים שביקשו ממני לאחר ששוחררו מהמחלקה לעזור להם למצוא סטודיו ליוגה שיוכלו להמשיך לתרגל".
מטופלים מעוררי השראה שנותנים כוח
ולא רק יוגה ובישול, הדרך לשיקום הפצועים עוברת גם בלימוד השפה הספרדית. דאיו (דאינה) סלומון, מרפאה בעיסוק בשיקום "חוזרים לחיים" במרכז הרפואי שיבא, עלתה לישראל מארגנטינה לפני כשנתיים וכיום משלבת את מומחיותה בריפוי בעיסוק עם הוראת השפה הספרדית לפצועים. "לימוד שפה חדשה הוא הרבה יותר מאשר רכישת מילים ודקדוק", היא מספרת. "אנחנו רואים בזה הזדמנות לשיקום קוגניטיבי, רגשי וחברתי. כשאני מלמדת את הפצועים ספרדית, אני מפעילה אותם בדרכים שונות - הם מתרגלים זיכרון, קשב וריכוז, יכולות מוטוריות עדינות בכתיבה, ומיומנויות תקשורת. זה גם מעניק להם תחושת הישג ומסוגלות, שחיונית לתהליך ההחלמה". לדבריה, השפה החדשה מספקת לפצועים מפלט זמני מהמציאות הקשה. "זה מאפשר להם לחוות רגעים של שמחה והנאה בתוך תהליך השיקום. אלה רגעים קטנים של ניצחון שמזכירים להם את היכולת שלהם להתקדם ולצמוח גם בתוך האתגרים הגדולים שהם מתמודדים איתם".
על אף הניסיון והוותק של שלוש המרפאות בעיסוק, גם הן מעידות כי הן אינן חסינות לאירועים הקשים. "כשאני במחלקה הכל ברור וזורם ונוח, אבל כשאני חוזרת הביתה הדברים צפים", אומרת פרנס. "זה מגיע בחלומות או בשעות הערב כשאני יושבת עם הבן זוג ופתאום נזכרת כמה קשה היה לאחד הפצועים במהלך התרגול באותו יום, וזה גורם לי לרצות לבכות".
יסמין מוסיפה כי למרות הקושי, הן חשות זכות גדולה לקחת חלק בתהליך השיקום שעוברים הפצועים. "זו מחלקה מיוחדת במינה עם צוות מדהים ומטופלים מעוררי השראה שנותנים לנו כוח בתוך כל זה. אלה אנשים טובים שנפצעו בשביל כולנו, וזה נוכח מאוד במחלקה. הם עוברים תהליכים מרשימים, ולמרות הקושי, יש פה גם אופטימיות".