בריאותו של היטלר במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה נושא שנוי במחלוקת ומקור לדאגה חמורה בקרב מנהיגי גרמניה, ומצבו הפיזי והנפשי נידון רבות גם על ידי חוקרים מאז מותו ב-1945.
בשנותיו האחרונות כפיהרר של הרייך השלישי, היה כמעט בלתי אפשרי להסתיר את מחלותיו מכולם. לרבים היה ברור שהוא סובל ממתח נפשי חמור ומהתקפים פסיכוטיים. הקרובים אליו ביותר, בהם הגנרלים שלו, נאלצו לשאת בהשלכות של ניתוקיו מהמציאות והתקפי הזעם האדירים שלו. מצבו הנפשי לא היה רק הפרעה פסיכולוגית, אלא הוחמר ואף נגרם על ידי תערובות של סמים ותרופות שניתנו לו על ידי רופאו האישי, תאודור מורל. הנה כמה עובדות מעניינות הקשורות למצבו הבריאותי שקיבצו באתר thecollector.
היטלר סבל מטראומה פסיכולוגית בילדותו
אדולף היה אחד משישה ילדים של קלרה ואלויס היטלר. ארבעה מהם מתו בינקותם או בגיל צעיר. אחיו הצעיר, אדמונד, מת מחצבת בגיל חמש.
מגיל צעיר שאף אדולף להיות אומן, אך אביו דחף אותו לקריירה בשירות הציבורי כמוהו. הוא נשלח לבית ספר שלא טיפח את היצירתיות שלו, וכתוצאה מכך הוא מרד, התווכח עם מוריו וקיבל ציונים גרועים בכוונה. הדבר עורר את זעמו של אביו, שהכה אותו באופן קבוע.
הוא נפצע במלחמת העולם הראשונה
היטלר שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ואף זכה בשני עיטורי צלב הברזל על מאמציו. עם זאת, הוא גם נפצע פעמיים. במהלך קרב הסום בשנת 1916, פגז ארטילרי פגע בו וגרם לפציעה חמורה בירכו השמאלית. בעקבות זאת, הוא פונה לטיפול רפואי ונדרש להחלמה של כמה חודשים.
היטלר היה היפוכונדר
מצבו הנפשי, שהוחמר בשל השימוש בסמים בשנותיו המאוחרות, גרם לו לפחד קיצוני מסרטן. אמו, קלרה, מתה מסרטן (ומהתופעות הלוואי של הטיפול במחלה) כשהייתה בת 47 בלבד. בעקבות זאת, היטלר לא רק פחד מהמחלה אלא גם חשב לעיתים קרובות שימות בגיל צעיר. תחזיות שהתגשמו, אך לא בשל מחלת הסרטן.
לרופאו של היטלר היה מוניטין מפוקפק
בשיטותיו הבלתי שגרתיות, התגלה ד"ר תאודור מורל על ידי היטלר בשנת 1936, לאחר שהומלץ לו על ידי הצלם האישי שלו, היינריך הופמן. מורל זכה באמונו של היטלר כשהצליח לרפא אותו מהתכווצויות קיבה ומאוחר יותר מפריחה שהתפתחה ברגלו. היטלר המליץ על מורל לאנשי המעגל הפנימי שלו, אך הם לא התרשמו ממנו. היינריך הימלר והרמן גרינג ראו בו שרלטן, ואילו אלברט שפר חשב עליו כעל אופורטוניסט רשלן ועצלן.
כאשר היטלר התלונן על עייפות בבקרים, מורל נהג להזריק לו תערובת מים עם חומר שהיה ארוז בנייר זהב, אותו כינה "ויטמולטין". היטלר נתן להימלר אחת מהאריזות, וזה מסר אותה לבדיקה אצל רופא מהאס-אס. נמצא כי החומר הכיל מתאמפטמינים.
בשנת 1944, לאחר ניסיון ההתנקשות בו, היטלר פיתח צהבת. רופא אף-אוזן-גרון בשם ד"ר גיזינג גילה כי מורל נתן לו לקחת כמה פעמים ביום "כדורי אנטי-גז של ד"ר קסטר". כשהרופא ניסה בעצמו את הכדורים, הוא גילה שהם מכילים סטריכנין ובלדונה - הסטריכנין היה ככל הנראה הגורם לצהבת.
גם מקורביו של היטלר לא סבלו את מורל והתלוננו על גסותו וחוסר ההיגיינה שלו. מורל שרד את המלחמה ולא הועמד לדין. הוא סבל מהשמנת יתר קיצונית והיגיינה ירודה במיוחד, ולבסוף מת ב-26 במאי 1948, בגיל 61.
היטלר סבל מפרקינסון
בשנת 1940, היטלר הבחין לראשונה ברעד בידו השמאלית, וניסה להסתיר זאת על ידי החזקת היד בכיסו. עד 1942, בגיל 53, היה ברור למקורביו כי הוא סובל מרעד. עם זאת, איש לא העז לדבר על כך, כדי למנוע מהציבור לדעת, מחשש שיחשבו כי אלה השלכות של אלכוהוליזם או זקנה.
צילומי חדשות מ-1945 הראו מאוחר יותר בבירור סימפטומים של פרקינסון. היטלר נראה כפוף, זרועו השמאלית נוקשה, הליכתו מדשדשת והבעות פניו מוגבלות. אלברט שפר כתב בזיכרונותיו כי ב-1944, הרעד כבר הופיע גם בידו הימנית. יש הטוענים כי עדויות למחלתו הופיעו כבר ב-1934, בסרט התעמולה "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאהל, שבו נראה היטלר בן 45 עם תסמינים מוקדמים של פרקינסון.
פציעותיו של היטלר בעקבות ניסיון ההתנקשות ביולי 1944
ב-20 ביולי 1944, קבוצת קושרים ניסתה להתנקש בחייו של היטלר על ידי פיצוץ פצצה במפקדתו שבפולין, אך הקשר נכשל יחד עם ניסיון הפיכה שלאחר מכן. היטלר שרד, אך נפצע בפיצוץ. הוא היה אחד מ-20 הנפגעים, אך פציעותיו היו קלות יחסית – הוא סבל מקרעים בעור התוף, דלקת לחמית, כוויות קלות וכ-200 רסיסים. מכנסיו אף נחרכו מהפיצוץ. ניסיון ההתנקשות לא שיפר את מצבו הנפשי ולא עצר את התקדמות הצבא הסובייטי לעבר ברלין.
עדויות אפשריות לעגבת
ישנם רמזים לכך שהיטלר חלה בעגבת, מחלה שעלולה הייתה להתפרץ מחדש בשנותיו המאוחרות. על פי הסופר ג'וזף קאסל, ב-1942 קיבל ד"ר פליקס קרסטן מסמך רפואי סודי בן 26 עמודים מהימלר, שטען כי היטלר נדבק בעגבת בגיל 20, אך נרפא ממנה. עם זאת, תסמינים של המחלה חזרו בשנת 1937, מה שמעיד כי לא טופלה כראוי.
ד"ר מורל טיפל בהיטלר באמצעות תרופות כמו סלוורסאן ומלחי יוד, שהיו בשימוש כנגד עגבת באותה תקופה. נטען כי היטלר פחד מאוד ממחלות מין, אולי כתוצאה מהידבקות בצעירותו.
האגדה על האשך הבודד של היטלר
אחד המיתוסים המפורסמים על היטלר טוען כי היה לו רק אשך אחד. במהלך המלחמה, חיילים בריטים נהגו לשיר שיר לועג בשם "להיטלר יש רק אשך אחד", שבו נטען גם כי מנהיגים נאצים נוספים היו בעלי ליקויים דומים:
"להיטלר יש רק אשך אחד,
לגרינג יש שניים אך קטנים,
להימלר זה די דומה,
ולגבלס בכלל אין כלום!"
בשנת 1967, רופא סובייטי בשם לב בזימנסקי טען כי היה מעורב בנתיחה שלאחר המוות של היטלר וגילה כי היה לו רק אשך אחד – אך מאוחר יותר הודה כי זה היה שקר.
ב-2008 פורסם בעיתון בריטי כי רופא שטיפל בהיטלר בשנת 1916 טען כי איבד אשך כתוצאה מפציעה במלחמה. הסיפור הועבר לכומר שתיעד זאת, אך אמיתותו נותרה שנויה במחלוקת.
אם להיטלר היה רק אשך אחד, זה כנראה היה עקב פציעה. הרופא שטיפל בו בילדותו, ד"ר אדוארד בלוך, טען כי היטלר היה בעל מבנה רגיל לחלוטין.
להיטלר הייתה היסטוריה רפואית מסובכת, וקשה לקבוע בוודאות את כל הפרטים. עם זאת, נראה שמצבו הבריאותי הוחמר מאוד בעקבות כמויות התרופות החריגות שקיבל מרופאו. בשנותיו האחרונות, מצבו הפיזי והנפשי הידרדרו במהירות, מה שהוביל להחלטות שגויות שהאיצו את תבוסת גרמניה במלחמה.