ישראל במלחמה: בעקבות ירי טילים וחדירת כטב"מים לישראל, אזעקות רבות נשמעות בימים אלה באזור הצפון וגם באזורים נוספים בארץ. לפי הנחיות פיקוד העורף, במקרה של אזעקה יש להיכנס למרחב מוגן, לסגור ולנעול את חלון הפלדה החיצוני ואת חלון הזכוכית הפנימי ולהמתין כעשר דקות.
למרות זאת, ישנם כאלה שמעדיפים להתעלם מההנחיות המוכרות, ולא להיכנס למרחבים המוגנים. בראיון ל-mako בריאות הם מספרים על הסיבות שהובילו להחלטה יוצאת הדופן.
"הסיכוי שמשהו באמת יקרה הוא קטן"
מיקה, עובדת משק בית שמתגוררת באזור נתניה, מסרבת להיכנס למרחב המוגן בעת אזעקה. "זה פשוט גוזל ממני זמן מיותר", היא מסבירה. "במקום להיות עשר דקות בתוך חדר ולא לעשות כלום, אני יכולה לנקות את הבית בזמן הזה". כשנשאלה אם היא לא מפחדת ענתה: "לא, יש דברים יותר מפחידים ואני יודעת שהסיכוי שמשהו באמת יקרה הוא קטן. ברור לי שרוב האנשים בוחרים להתמגן וזה בסדר, אבל אם טיל מחליט לפגוע בבית שבו אני מנקה – אז יאללה זה כנראה מהשמיים. הסיכוי כל כך קטן ששווה לי לא לבזבז זמן בשביל זה".
"לא מתרגש ולא מפחד"
משה, בן 76, אב לשלושה ילדים וסבא ל-4 נכדים, כבר מוכר בקרב משפחתו וחבריו כאדם שאינו נוטה להתרגש מאזעקות וטילים, או להגן על עצמו בכניסה לממ"ד או מקלט. כתושב תל אביב הוא זוכר היטב את מלחמת המפרץ, אז האזור שבו הוא מתגורר בצפון העיר, ספג טילים ארוכי טווח מעיראק. גם אז הוא נהג לעלות לגג ולצפות ביירוטים של טילי הפטריוט האמריקניים.
"אני לא מתרגש ולא מפחד", הוא אומר בחיוך. "הילדים שלי צועקים עליי שאני לא נכנס לממ"ד כשיש אזעקה, אבל אני באמת לא חושש והרבה פעמים כשהם אצלנו ויש אזעקה, אני נכנס איתם רק כדי להשרות עליהם תחושה של ביטחון ושלא יפחדו עליי. "גם בשתי התקיפות של האיראנים ישבתי בסלון וצפיתי בטלוויזיה. אני מאמין שמה שצריך לקרות קורה. בתקיפה האחרונה הייתה פגיעה בסי אנד סאן, שממוקם מרחק של כמה ק"מ בודדים מהבית שלנו. הרגשנו היטב את ההדף של הפגיעה, הבית הזדעזע ואפילו באחד החדרים נפלה חתיכת טיח מהתקרה. אשתי קצת נבהלה, אבל אני מודה שאני לא מפחד על עצמי בשום צורה".
"אפילו נסראללה לא יקטע לי את השינה"
גם נויה, מאמנת פילאטיס מאזור השרון, לא ממהרת לרוץ לממ"ד כשנשמעת אזעקה. "זה קרה כבר כמה פעמים בזמן שישנתי, והחלטתי שלא לקום כי לא היה לי כוח. אני עובדת קשה מבוקר עד ערב ועם כל הכבוד לרצון להפחיד, אפילו נסראללה לא יקטע לי את השינה".
שנים היא התגוררה בירושלים, בתקופה שבה היו אין-ספור פיגועים שבוצעו בידי מחבלים מתפוצצים. "אני חושבת שזה חישל אותי במובן מסוים", היא אומרת. "גם אז אני זוכרת שהרבה אנשים לא יצאו מהבית, אבל אני תמיד חשבתי בצורה הגיונית ותכלס' – מה הסיכוי הסטטיסטי שמשהו יקרה בדיוק במקום ובזמן שאני נמצאת בו? חוץ מזה, אף אחד לא ינצח אותנו, ולשמור על שגרה זה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות בתקופה כזאת לדעתי".
כששאלנו אותה מה היא עשתה בזמן שטילים בליסטיים יורטו על ישראל, היא הודתה: "במצב כזה חריג אני כן בוחרת להיכנס לממ"ד. ראיתי שיש אזעקה אחת ועוד אחת ושהאירוע לא נגמר. לא פחדתי אבל בכל זאת לא מדובר במשהו שקורה בכל יום".
"האזעקות תוכננו בדרך שנועדה לעורר תגובה מיידית להגנה עצמית"
ד"ר עדית גוטמן, פסיכולוגית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מנסה לספק הסבר לתופעה. ראשית, היא מסבירה על ההבדל בין פחד לחרדה. "הפחד מניע אותנו כדי שניזהר מסכנה ממשית מוחשית. האזעקות תוכננו בדרך שנועדה לעורר תגובה מיידית להגנה עצמית – כלומר לאפשר לנו להתגונן מסכנת הטילים. בחלק מהמקרים אנשים מגיבים לכך בהתרסה. זה דומה למצבים שבהם אנשים נמשכים להתנהגויות ברות סיכון, ומעדיפים מסלולים מאתגרים ומסוכנים כמו רכיבה על אופני שטח או קפיצת ראש מצוק. למעשה מדובר באנשים שמנסים להכחיש את אימת המוות, ולהיות אקטיביים בהתגרות בו".
קבוצה אחרת של אנשים שהיא מציינת בהקשר הזה, הם כאלה שלא מגיבים להתרעות, אבל מסיבות אחרות. "אלה אנשים שחשים תחושה פטליסטית כזאת, שלפיה בעצם לא חשוב מה נעשה, בסוף הגורל הוא זה שקובע. לפעמים זו תוצאה של תשישות, אחרי שהלחץ הממושך כילה את המשאבים הנפשיים להתמודדות אפקטיבית".
בכל מקרה, היא מציינת כי בשני המקרים התגייסות שלנו להתעניינות באחרים - שכנים, חברים, או משפחה - יכולה 'להטעין' פסיכולוגית כוחות להמשיך לעשות את מה שביכולתנו על מנת לעמוד בפחד בצורה יעילה ככל הניתן.