רס"ן דור זימל ז"ל שנהרג לפני כשבועיים מפגיעת כטב"מ, לוסי די שנרצחה בפיגוע עם שתי בנותיה, איש הברזל אור אשכר ז"ל שנרצח בפיגוע ירי ועוד חיילים רבים שאיבדו את חייהם מהמלחמה הנוכחית – כל אלה ממשיכים להציל חיים אחרי מותם באמצעות תרומת איבריהם.
מאחורי המבצע המורכב והטכני הזה, לכאורה, עומדים רופאים שיוצאים לעבודת קודש של ממש ומוצאים דרכים משלהם כדי להתמודד עם העול הנפשי שכרוך במבצע ההצלה ההירואי. הם פועלים בשעות לא שגרתיות, פוגשים את הטרגדיות הלאומיות פנים מול פנים, ומעניקים באמצעותן חיים חדשים למטופלים חסרי תקווה. שוחחנו עם 3 רופאים בכירים מבי"ח בילינסון שמבצעים את ניתוחי הנצלת (קצירת) האיברים. שניים מהם שירתו במשך כ-4 חודשים בעזה כמפקדים בדרגות גבוהות. חשיפה ראשונה אודות המתרחש בחדר הניתוח השמור לפנות בוקר.
"מנסה שלא להביט בפני המנותח"
ד"ר אביעד גרביץ, כירורג בכיר במחלקת ההשתלות בבילינסון, מספר שהניתוח שבמהלכו נקצרים איברי התורם, מתבצע במהלך הלילה. "זה יכול להיות בכל אזור בארץ – מנהריה ועד באר שבע. האברים נאספים ומובאים לפנות בוקר לחדר הניתוח שבו המטופל זוכה להשתלה. מי שנמצא על שולחן הניתוחים אומנם מת, אבל הניתוח צריך להיות מדויק וזהיר כי חשוב לשמור על כלי הדם שמזינים את האיבר, כדי שיהיה אפשר להשתיל אותו. האיבר נקצר בעדינות יתרה, ולאחר מכן מונח בתמיסת שימור בתוך צידנית עם קרח. יש איברים שיכולים להחזיק שעות רבות יותר, אבל כבד למשל זה איבר רגיש שיכול להחזיק עד 12 שעות מחוץ לגוף. לאחר מכן, האיבר מועבר לבית החולים שבו מתבצעת ההשתלה. הוא עובר בדיקות כדי לוודא שהוא תקין ואז מתבצע הניתוח".
מה מרגישים ברגע כזה?
"בסופו של דבר אתה מנתח נפטר, אבל במעט המקרים מדובר במוות מוחי (רק 3 מקרי מוות מכל אלף מתאימים להגדרה הזאת). זה אומר שכל הפונקציות של המוח מתות ואין אפשרות לקום מזה, אבל הלב עדיין פועם והריאות חיוניות. לכל מטופל יש סיפור – אנחנו מנתחים כאלה שמתו כתוצאה מפיגוע, תאונות, ניסיונות אובדניים או בגלל מלחמה, כפי שקורה לא מעט לאחרונה לצערי. כדי לעמוד במשימה בצורה המקצועית ביותר, אני מנסה שלא להביט בפני המנותח, עד כמה שניתן. אני מנסה להתעודד מהעובדה שמי שמקבל את התרומה מרוויח חיים, או לפחות משדרג את איכות החיים שלו באופן משמעותי. לפני כמה ימים ביצענו שתי השתלות כליה למטופלים שחיו במשך 8 שנים חיים קשים ביותר עם דיאליזה, והיום הם במצב שונה לחלוטין - הרבה יותר טוב".
איך מגיבים האנשים שמקבלים את התרומות?
"אני מניח שיש פה רגשות מעורבים – מצד אחד זו תחושה שחי בגוף שלך משהו ממישהו שנפטר. מצד שני – יש הרבה שמחה לאור העובדה שהם מצליחים לחיות, ואפילו לחיות טוב. בד"כ הם מבקשים ליצור קשר עם משפחת התורם. לא תמיד זה אפשרי, אבל כשכן – יש מפגשים מרגשים".
"פער עצום בין הכאב לתרומה"
ד"ר ארי ניימרק, סגן מנהל המערך לניתוחי לב וחזה בבילינסון, כבר צבר קילומטראז' רב בניתוחים מהסוג הזה. בחלק מהמקרים הוא מבצע גם את הניתוח שבו נקצרים האיברים וגם את ניתוח ההמשך – שבו הם מושתלים בגוף החולה. לדבריו, מדובר בתהליך מורכב מבחינה כירורגית, אבל לא פחות – מבחינה נפשית. "זה דורש תעצומות וכוחות. התהליך עשוי לארוך שעות רבות, והוא דורש מיומנות, דיוק ושיקול דעת" הוא אומר. "מבחינה נפשית, יש פה פער עצום בין הכאב שאנחנו חשים וההזדהות הרבה עם המשפחה שאיבדה את היקר לה מכל, לבין הידיעה שבסופו של דבר המטרה היא להעניק תקווה וחיים למטופל אחר – שללא ההשתלה הוא יישאר במצב חולה וקשה א7ו חלילה ימות".
נשמע לא פשוט, אתה לא נשבר לפעמים?
"לא הייתי מגדיר את זה כשבירה אבל ניתוחי ההנצלה אינם קלים. אתה מתחבר נפשית. יש מקרים מורכבים, ואני בהחלט מוצא את עצמי בסיטואציות לא קלות שבהן אני מנסה לנתק את הרגש. לפני כמה חודשים הייתה לי הזכות לנתח פעוט בן 3 שמת לאחר שטבע. יצאתי מהבית באמצע הלילה, הילדים שלי ישנו. זו סיטואציה שקשה להסביר, אבל אני זוכר שפשוט עמדתי שם ובכיתי. לקחתי כמה רגעים וחשבתי איך אני מנתק את הרגש. גם במקרה של לוסי די ז"ל, שנהרגה ביחד עם שתי בנותיה בפיגוע ירי היא מקרה שקשה לשכוח. בזמן שמדינה שלמה מתאבלת על לכתה, אני מוצא את עצמי לידה אחרי שנקבע לה מוות מוחי, ומבין כמה הסיטואציה היא בלתי נתפסת. עם זאת, אני מתנחם בידיעה שבמותה נתנה חיים ובעובדה שהמשפחה שנותרה היא משפחה עם תעצומות נפש גדולים. הניתוחים הם ארוכים ומסובכים אבל הקושי האמתי הוא באמת הקושי הנפשי".
מה עוד עוזר לך להתמודד עם המצב הבלתי נתפס הזה?
"כשהייתי בקנדה בהתמחות בניתוחי לב ובהשתלות, היה להם מנהג יפה – לפני הניתוח כל הצוות עמד דקת דומייה לכבוד התורם והשמיעו שיר שאהב. פה בארץ אני מקפיד לשאת תפילה בלב ולהגיד תודה לתורם ולמשפחתו על המצווה ועל התרומה העצומה שלהם. מעבר לכך, כשרואים את המושתלים עצמם אחר שזכו לריאות חדשות או לב חדש והם הולכים ומשתפרים – זה נותן מוטיבציה ומחזק".
"הייתה לי הזכות לנתח פעוט בן 3 שמת לאחר שטבע. יצאתי מהבית באמצע הלילה, הילדים שלי ישנו. זו סיטואציה שקשה להסביר"
ד"ר ארי ניימרק
במהלך עבודתו, ד"ר ניימרק מנתח גם חיילים שנפלו בקרב. הוא בעצמו חזר משירות פעיל במילואים והסיטואציה בהחלט אינה קלה עבורו. "ניתחנו במהלך המלחמה כבר כמה חיילים שתרמו איברים – קדושת החיים פה בלתי נתפסת – מדובר בחיילים שהגנו על כולנו בגופם ועכשיו ממשיכים להגן על אנשים ולהציל את חייהם גם לאחר מותם. אחרי שהייתי בעצמי בחזית הלחימה אני מוצא את עצמי בחזית שונה עם אותם חיילים שממשיכים להציל חיים. זה מאוד מרגש ונותן לכולנו שיעור על אחדות".
אגב, הוא אב ל-5 ילדים, וגם הם מהווים חלק משמעותי במוטיבציה לדבריו. "גם הבית מאוד מחזק. אני לא נמצא הרבה, אבל כשאני מגיע אחרי יום עבודה ומספר לאשתי מה עברנו והיא בהחלט חלק מהעשייה. הילדים שלי עדיין קטנים אבל הם מחזקים אותי בדרכם ונותנים לי הרבה כוחות, בעיקר כשאני מבין שילדים כמותם זוכים לאיברים ולחיים".
למרות הכל, הוא מודה – "אני תמיד אומר לעצמי ולמשפחה, שלמרות הקושי, לא יכולתי לבחור במקצוע יותר מתגמל וטוב. אני שמח שאני מוצא את הכוחות להצליח להוציא מתוך המוות חיים".
"בחדר הניתוחים כל העולמות נפגשים"
ד"ר אביב שאול, רופא בכיר, ביחידה לאי-ספיקת לב והשתלות לב במערך הקרדיולוגי בבילינסון, משמש גם כרב-סרן במילואים. הוא גויס ב-7 באוקטובר ומאז השתתף בלחימה בעזה במשך מספר חודשים. את החיילים שמתים מפצעיהם הוא פוגש, לדאבונו, בשלב מאוחר יותר על שולחן הניתוחים.
"במהלך השירות טיפלנו בפצועים קשים, ולפעמים עסקנו בפינוי חללים. ההנצלה האחרונה שליוויתי הייתה של חייל, ואשתי הכירה אותו. בחדר הניתוחים כל העולמות נפגשים". בניגוד לד"ר גרביץ שלרוב נמנע מלהביט בפני המתים, הוא דווקא מרגיש צורך לעשות את זה. "אני לא יודע למה, אני פשוט מרגיש שזה הדבר הנכון עבורי. ראיתי את הפנים של הפצועים הקשים במלחמה וגם את אלה שלא הצלחנו להציל. אולי זה צורך לתת כבוד אחרון, אולי רצון להיפרד או להתחבר לאנושיות שבדבר – אני באמת לא יודע להסביר את זה אבל בפועל אני מרגיש צורך לעשות את זה".
"יש הרבה חיילים וזה קשה במיוחד. זה מחזיר אותי בפלאשבקים לסיטואציה בשטח"
ד"ר אביב שאול
התפקיד העיקרי שלו הוא לוודא שתפקודי הלב של התורם פועלים כמתוכנן. "בהשתלות לב יש צורך קריטי לשמור על התפקוד שלו. במקרה כזה, אנחנו מנתחים אנשים שחוו מוות מוחי אבל הלב עדיין פועל, והמטרה היא לשמור עליו ככל שניתן", הוא מסביר. התפקיד, אגב, לא מסתיים בניתוח. לדבריו, הוא רק מתחיל שם. "מטופל שזוכה ללב חדש נדרש לליווי במהלך האשפוז ולמשך כל חייו, וכאן בדיוק אנחנו הקרדיולוגים העוסקים בתחום נכנסים".
אתה נשוי, 3 ילדים. מה מספרים בבית?
"אני פחות משתף, אבל הם מבינים, וכבר התרגלו לעובדה אם שומעים בחדשות על מתים שתורמים איברים וקוראים לי להגיע לניתוח אחרי כמה ימים - אז יש קשר בין הדברים. בניתוח האחרון הייתה סיטואציה מורכבת במיוחד כי אשתי הכירה את החייל שנהרג והיא שאלה אם אני הולך אליו".
מה ענית?
"זה תהליך רגיש וחסוי אז לא ממש שיתפתי בפרטים, אבל היא כבר הבינה".
מה הכי מרגש אותך במהלך העבודה?
"כל תרומה היא מסע מרגש בפני עצמו, אבל לאחרונה יש הרבה חיילים וזה קשה במיוחד. זה מחזיר אותי בפלאשבקים לסיטואציה בשטח, לאותו החייל שלא הצלחנו להציל".
בחודשי המלחמה וכתוצאה מהסולידריות החברתית והערבות ההדדית נרשם זינוק באחוז ההסכמות לתרום איברים מן המת בקרב משפחות החללים וכלל הציבור - מ-60 אחוזי הסכמה ל-85 אחוזים. בשנת 2023 נרשם שיא של תרומות לב בארץ - 32 לבבות הושתלו - 8 מהם של לוחמים שנפלו בעזה.
בבילינסון, שבו מבצעים כ-70 אחוזים מההשתלות בישראל, בוצעו בשנה החולפת 20 השתלות לב מתוך ה-32. מאז שהוקמה מחלקת ההשתלות בבילינסון, היא ביצעה מעל ל-5,000 השתלות כליה. הכל נעשה בשיתוף מרכז ההשתלות הלאומי.
ד"ר גורביץ מציין לסיום כי אף שהמודעות לנושא עלתה בשנים האחרונות, עדיין אחת מכל 3 משפחות של נפטר מסרבת לתרום את איבריו. "אני חושב שזה חבל, כי במקרים רבים מדובר באיברים שמאפשרים לאנשים אחרים להינצל ממוות. חשוב לומר שהניתוח מתבצע כניתוח לכל דבר והצוות שומר על כבוד הנפטר. אנחנו עושים שימוש אך ורק באיברים שמועברים לתרומה. חשוב שאנשים יהיו מודעים לכך ויביעו נכונות להציל חיים גם במותם".