אפילו עובדי זק"א לא היו מוכנים למראות הבלתי נתפסים באותו יום שבת ארור, 7 באוקטובר. אפילו האנשים שראו כל כך הרבה כאב בחייהם, כל כך הרבה זירות אסון, לא חוו מעולם דבר דומה לזה. בסך הכל, כ-800 אנשי זק"א השתתפו באיסוף הגופות וחלקי הגופות. בהמשך, השתתפו קרוב ל-4,000 מתנדבים מכל יחידות זק"א: חסד של אמת, יחידות הג'יפים, יחידות הכלבנים, יחידות הרחפנים, יחידות הצוללנים, יחידת לוגיסטיקה ויחידות סיוע איתור נעדרים.
כיום מתנדבי זק"א מקבלים טיפולים קבוצתיים ופרטניים בכמה תחומים כגון סיוע נפשי, רכיבה טיפולית, טיפול באומנות, במוזיקה ועוד. בנוסף, מתקיימים גם ערבי גיבוש ושירה. לא כולם מצליחים לקבל את הטיפול הפרטני, לא כל המטפלים מסוגלים לשמוע את הסיפורים מסמרי השיער. וזה לא מפתיע. אלה סיפורים קשים מנשוא, שהנפש לא יכולה להכיל גם אם מדובר באנשי מקצוע. ראובן ראובן, שעובד בזק"א מגיל 19, הוא אחד מאלה שהתקשו למצוא מטפל פרטני. "ניסיתי לשוחח עם כמה מטפלים, אבל הם התקשו להכיל", הוא מתאר. "הבנתי שזה לא שהם לא רוצים, לדעתי הם פשוט הרגישו שזה גדול עליהם. הם לא אמרו את זה, אבל הרגשתי שהם לא שם. לא שאלו שאלות, לא חקרו מה עברתי, לא ניסו להבין את מה שאני ראיתי. יש חברים מתנדבים שכן מצאו מטפלים, אבל אני לא. בלי שום קשר לטיפול, הזמינו אותנו לעדות למשטרה בלהב 443 כדי להרכיב את הפאזל של כל האירועים, ושם היו חוקרים שהתמוטטו. אחד החוקרים שהיו איתי הובהל מאוחר יותר באמבולנס".
איפה הכי קשה להם לשמוע?
"אני חושב שכשזה מגיע לסיפורים על ילדים, על נשים, שם הם לא מסוגלים. כל מי ששומע אותנו מתקשה להאמין ולהמשיך לשמוע את הסיפורים. תראי, מבחינתנו לא הייתה ברירה אחרת אלא לעשות את מה שעשינו. אני שומע את הצעקה של הגופה של הנערה שצועקת 'זק"א, תטפל בי, תחזיר אותי למשפחה'. הבאנו את הבשורה הכי איומה שמשפחה יכולה לקבל, אבל בעת הזאת זאת גם הייתה הבשורה שאמרה שלפחות יש מה לקבור. יש לאן ללכת לבכות".
אז מה קורה לאנשים שמטפלים באנשי זק"א ושומעים את הסיפורים? איך הם מתמודדים? "אני לא מכירה מטפלים שפרשו, אבל יש בוודאי מטפלים שמראש הבינו שהם לא מסוגלים, וזה לגמרי ברור ובסדר", אומרת לינדה כהן, תרפיסטית באומנות ומטפלת בסניף עמך בירושלים. עמך הוא מרכז ישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובני משפחותיהם. כהן החלה לטפל באנשי זק"א דרך הקואליציה הישראלית לטראומה שמפתחת, יחד עם שותפים מהארץ ומהעולם, להכשרת אנשי מקצוע מתחומים שונים ומתנדבים לשעת חירום. מאז ה-7.10, הקואליציה פועלת לספק מעטפת רחבה לתמיכה ועיבוד רגשי עבור המתנדבים באופנים שונים, לפי הצרכים המשתנים. עבודת הקואליציה עם ארגון זק"א החלה עם הקמתה ב-2001. בעבודתה בארגון, נחשפת לינדה על בסיס קבוע לסיפורי שואה לא קלים. האם יש בסיס להשוואה? ואיך היא מתמודדת עם הסיפורים המטלטלים של אנשי זק"א? "אנחנו קוראים לזה טראומה משנית", היא מסבירה. "דרך הטיפול באנשים שעברו טראומה אנחנו נחשפים למראות שהם עברו, ואנחנו מעכלים ומווסתים את המראות בעצמנו. ככל שהתיאורים יותר קשים כך זה יותר קשה, אבל לא בגלל זה הטיפול מפסיק. יש לי את הדרכים כמטפלת לעבד את זה ולווסת, גם בעזרת המעטפת שאני מקבלת בעמך.
"במהלך שנותיי כמטפלת נחשפתי להרבה אירועים קשים. זה כמו שריר, שככל שאתה מאמן ומווסת אותו ככה אתה יותר מסוגל. אני לא מכירה מטפלים שפרשו אחרי תחילת תהליך אבל אני מכירה מטופלים של זק"א שפרשו כי לא היו מסוגלים לעמוד בזה. יש, למשל, הרבה אנשי זק"א שלא מסוגלים לראות פחמים. כל מראה של פחם גורם להם לטריגר. מה שאנחנו עושים זה לחשוף את המטופל לאט-לאט, עד שיוכל להכיל יותר. עד שישמע את המילה 'פחמים' ויוכל להתמודד עם זה, ושזה לא ייקח אותו לסרט רע של גופות מפוחמות.
"אנשי זק"א לא מתכוונים להתפטר אחרי האירוע הזה, והם מוכרחים לשמור על רמת ניתוק מסוימת כדי להמשיך לעשות את זה. ברגע שהמודעות נכנסת אז יותר קשה לבצע את המשימות. חייבים לשמור על ניתוק. זה לא קל עבורם, הם חווים דברים שלא חוו בעבר - סיוטי לילה, הם מתעוררים בצרחות, מזיעים, ונבוכים ומתביישים. חוסר האונים הזה לא מסתדר להם עם הנרטיב של גבר חזק גיבור ומציל. ובגלל זה חלק מהם מגיע לטיפול. יש לא מעט שמגיעים אלינו כי היו מנותקים רגשית, וכשמנגנון הניתוק שלהם נסדק, שם הם מתקשים להתמודד. אחד מהם סיפר לי שהוא הלך לבית כנסת ופתאום התעלף. פתאום הניתוק כבר לא שם, וכשמגיע החיבור הרגשי הם מתמוטטים".
לינדה נכחה גם בתהליך מתן העדויות של אנשי זק"א במשטרה: "תפקידי היה להיות נוכחת בעדות, כדי לשאול שאלות שישמרו על המסגרת הסיפורית וגם כדי לתת כלים תוך כדי עדות לוויסות הרגשות שעולים משחזור הזיכרון של המראות הקשים", היא מתארת. באחד המקרים, היא מספרת, הגיע עובד זק"א לתת עדות ו"הוא פסע במסדרון והתקדם לעברי. שוחחנו שיחת היכרות קצרה רגע לפני הכניסה לאולפן, בו ימסור את עדותו כאיש זק"א שהגיע למקום הטבח, שעות מועטות לאחר היוודע האסון ביום שמחת תורה תשפ"ד. זרם התודעה שדיבר מתוכו התחיל והמשיך ולא פסק. גופי נדרך לשמע עדותו, מחנק מילא את גרוני, נשמתי עמוקות ונשפתי חזרה. הוא ענה לי באנחה משלו, לקח אוויר והמשיך לספר. ככל שהפרטים נערמו, ככל שהזוועה הלכה והתגלתה, עדותו נעשתה כבדה מנשוא. לגמתי מכוס מים שהייתה מונחת לצידי, הוא לקח את בקבוק המים ושתה את כולו. הוא תיאר תיאורים שחשבתי שאשמע רק מניצולי השואה. עיניי התמלאו דמעות, הוא ניגב את עיניו בטישיו, וכך בצעדים קטנים-קטנים, שנינו ליווינו את הגופות שנערמות, את מתינו המוטלים בצידי הדרך, את המשפחות הכבויות, את הצעצועים החרוכים והמיותמים, את האין קול ואת האין עונה, רק נשימתו הכבדה ואנחות הכאב שלנו נשמעות ומתערבבות ממשפט למשפט".
את עובדת בעמך כבר שנים רבות. בוודאי שמעת סיפורים מסמרי שיער מניצולי שואה. באיזה מקום פוגשים אותך אירועי ה-7.10?
"השואה רחוקה לי, היא לא ב-כאן ועכשיו, אני רואה את התוצרים. בעוד הסיפורים האלה של ה-7.10 יכולים להיות גם הסיפור שלי, זה יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו. אין הרחקה. אנחנו גם מטפלים וגם מטופלים. עומר הבן של החברה הכי טובה שלי אורנה נאוטרה, חטוף בעזה. הוא נולד בארה"ב, עלה לישראל ונחטף לעזה ב-7 באוקטובר. מצד אחד אני מתנהלת ומצד שני הלב שלי קרוע. בתוך שטף הטיפולים, אני מחזיקה את הכאב של החברה שלי ושל האחיינים שנמצאים בעזה. הכל מאד מעורבב. עם השואה אין לי התערבבות כזאת, במובן הזה שאין בי פחד שהנאצים ידפקו לי בדלת כל רגע".
מי מטפל במטפל?
"אני 22 שנים עובדת בעמך ושמעתי סיפורים שאי אפשר לדמיין. המנגנונים הנפשיים ששומרים עלי הרבה יותר מיומנים. זה לא אומר שהדברים לא מזעזעים אותי. הרגשתי אחרי מפגשים עם זק"א שאני זקוקה ליותר חמצן, רגעים שאני צריכה לטפל בעצמי. אני מטפלת בשיטה שמלווה את התחושות שעולות בגוף כשמדברים על הטראומה, ואני עושה את אותו דבר עם עצמי. אני קשובה לגוף, איפה אני מרגישה מחנק, איפה אני מרגישה דריכות. הגוף הוא קו החזית הראשון שפוגש את הטראומה. בכל מצב. לכן טיפול שיחתי בלבד לא יעזור.
"אחרי טיפול כזה אני לוקחת הפסקה קצת יותר ארוכה ובודקת מה אני מרגישה. האם אני פנויה לשמוע את המטופל הבא. אני אוהבת לצייר, אוהבת טבע וזה עוזר לי. שלא לדבר על התמיכה והמעטפת שאנחנו מקבלים בעמך שיודעים לתת למטפלים את המענה, אם זה בהדרכה אישית או קבוצתית, אם זה בסמינר קליני שעוסק בנושאים האלה. יש גם הרבה הומור שחור והצחוק הוא גם דרך לשחרר אותנו.
"בגלל העבודה שלי לא ראיתי שום סרטונים, לא רוצה לראות. גם ביום השואה אני לא רואה סרטים קשים. אני שומעת את זה שנים, אני לא צריכה את מראה העיניים כי אז הזיכרון יותר נצרב, אז אני שומרת על עצמי גם בזה. אני לא מנותקת מהמציאות אבל זה שאני לא רואה זה גם סוג של שמירה. אנחנו אמורים להיות פנויים למטופל. היה לי מטופל בזק"א שהסיפורים שלו היו ממש קשים ותמיד אחר כך הלכתי למעיין ליד הבית, יש שם עץ תאנה שכרגע חשוף אבל עוד חודשיים יפרח. זה מעודד את רוחי, שתיכף זה יקרה, שהאביב יגיע והכל יהיה ירוק. הטבע נותן לי הרבה כוח. הבית והמשפחה נותנים לי גם את הכוח. יש מטפלים שמוצאים את זה בספורט, כל אחד עם הדברים שמחזירים אותו למרכז של עצמו".
ראובן ראובן לא מצא מענה בטיפול פרטני אבל מצא מקום אחר שמרגיע אותו. "דווקא עכשיו, ארבעה חודשים אחרי, זה תופס אותי", הוא מספר. "פתאום הכל מתחיל לצוף. התמונות רודפות אותי. האם עשיתי את הכי טוב שיכולתי? למה הגענו לסיטואציה הזאת? למה אני הייתי שם? למה כל עם ישראל היה צריך לעמוד במבחן הזה?. בבית אני מנסה להדחיק, אבל שמים לב אם אני במצב רוח לא טוב, אם אני חסר סבלנות.
"לאחרונה קיבלנו סוג טיפול שעוזר בטראומה ומאוד עוזר לי. שמים מוסיקה באוזניות ושני כדורים בכפות ידיים או צמידים שרוטטים בקצב המוזיקה. מתנתקים מהמציאות ונכנסים למוזיקה. זה משחרר את הקושי. את המחשבות שלא מרפות. עשיתי את הטיפול הזה לפני כמה ימים ואני עדין בהשפעה של הרוגע".