"כולנו מבינים שזה יהיה אירוע אחר", אומרת ד"ר עידית סגל, סגנית מנהלת המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא). "החטופים נמצאים תקופה ממושכת יותר בשבי, וחוו אובדנים ופרידות מחטופים אחרים תוך כדי השבי, לא רק תוך כדי החטיפה עצמה. כך שמבחינה רגשית ונפשית הם נמצאים במקום קשה יותר ועם פחד מוות עמוק יותר מאלה ששוחררו בנובמבר. מבחינה פיזית, אנחנו נערכים לטיפול בהזנחה ממושכת יותר. החל מטיפול בפציעות שהתיישנו וכלה בהשלכות של היעדר אוכל וחשיפה לאור. אלה דברים שיהיו בסדר גודל אחר לגמרי, שאנחנו לא מבינים אפילו עד כמה".
ד"ר יעל פרנקל-ניר, סגנית מנהל ביה"ח הכללי ומנהלת מתחם השבים במרכז הרפואי שיבא (תל השומר), מעריכה ש"חוץ מפציעות, זיהומים ובעיות רפואיות חדשות שצצו במהלך החודשים שהם שם, נגלה הזנחה רפואית של בעיות שהיו לפני ולא טופלו. אפילו לרפואה מונעת שלא ניתנה תקופה ממושכת יש השלכות. עששת, למשל, אחרי שמונה חודשים בשבי מצריכה התייחסות אחרת. ניסינו לכתוב פרוטוקולים אחרי העסקה הקודמת, אבל בסוף זה מאוד אינדיבידואלי. קלטנו בעסקה הקודמת 28 שבים והשונות במצבם הרפואי והנפשי הייתה גדולה. אנחנו מעריכים שגם בסבב הבא זה יהיה כך".
למרות השוני, מערכת הבריאות אמורה להיות משופשפת ובשלה יותר מזו שפעלה לפני חצי שנה, מערכת שהפיקה לקחים מעשרות החטופים שהגיעו עד היום.
מה שמפתיע הוא שדווקא את החטופים המשוחררים ובני משפחותיהם לא שילבו בצורה מסודרת להכנות. מלבד יוכבד ליפשיץ, ששיתפה בכירים במשרד הבריאות בהשגותיה, נותרו החטופים ששוחררו מחוץ לעבודת המטה. בהודעה לעיתונות שהוציא משרד הבריאות בפברואר בנוגע לעבודת המטה שנעשתה כהכנה לעסקה עתידית, נעדר אזכורם משלל בעלי התפקידים שהיו שותפים להכנה, וגם בראיונות שערכנו עם הרופאות הבכירות מבתי החולים שטיפלו בשבים, הודו כולן כי לא אספו בצורה מסודרת תובנות מהשבים.
"אני לא יודע אילו לקחים הפיק משרד הבריאות, כי אנחנו ממודרים", אומר פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה משפחות החטופים. "הם לא מערבים - לא את המשפחות, לא את החטופות המשוחררות ולא את מטה המשפחות. היה ראוי להיעזר בתובנות של הנשים ששבו ולעשות את הדברים בשותפות, ולא לתפוס אותנו כגורם מפריע. חבל שהתקיים דיון כזה בלי להזמין אותנו. עם כל הכבוד להיערכות של בתי החולים, שהיא מקצועית ומרשימה, מי שיצטרכו להתמודד עם הזוועות והשלכותיהן לטווח הארוך הן המשפחות. הן שיחזיקו את היד ליקיריהן המשוחררים ויעזרו להם להשתקם. המדינה צריכה להכשיר את בני המשפחה לקליטה ולהמשך, וזה לא נעשה מספיק, אם בכלל".
במשרד הבריאות סירבו לפנייה שלנו לפרט יותר על פרטי המתווה, בנימוק שעיסוק בנושא כשאין עסקה מוגמרת רק יפיח תקוות שווא בקרב המשפחות.
"זה תירוץ שלא מחזיק. הנושא מעסיק מאוד את המשפחות וראוי שהן ייקחו חלק בזה. עסקה יכולה לקרות בלוח זמנים קצר וכדאי שנהיה ערוכים. השתתפתי בדיון אחד רציני במנהלת השבויים והנעדרים, אבל לא קיבלתי סיכום דיון ואני לא יודע מה נעשה בהמשך אליו. גם לא ראיתי תוכנית לשיקום ארוך טווח של החטופים ומשפחותיהם. חייבים תוכנית כזו לצורך קליטת השבים ולצורך למידה בעולם. ונעשו תחקירים, זה לא שאין כלום, אבל דוח מסודר לא ראינו. האם יש גורם רשמי שעוקב אחרי מצב השבים כיום? אלה נתונים שאפשר ללמוד מהם. לא ראיתי שנעשה כזה דבר בצורה שיטתית ורוחבית".
"אנחנו ממודרים. לא מערבים לא את המשפחות, לא את החטופות המשוחררות ולא את מטה המשפחות. היה ראוי להיעזר בתובנות של הנשים ששבו ולעשות את הדברים בשותפות, ולא לתפוס אותנו כגורם מפריע"
פרופ' חגי לוין
"ברור לנו שהם יזדקקו לאשפוז ממושך יותר"
משרד הבריאות, כאמור, הסתפק כתשובה לפניית שומרים בהודעה לעיתונות מפברואר האחרון, המרמזת על הבעיות שצצו אז. ההודעה מזכירה את חשיבות הסודיות הרפואית והפרטיות של השבים והשבות, את נחיצות הטיפול בהסכמה ובבחירה בפגיעות מיניות, והצמדת אחות ועובדת סוציאלית מטעם קופות חולים שיסדירו את מעברם לטיפול בקהילה ואת מיצוי זכויותיהם מול רשויות הרווחה.
הפירוט המאופק הזה אינו מקרי, ומאפשר שלא להודות בכשלים במסגרת דיון ציבורי - המעבר לטיפול נפשי בקהילה נתקל בקשיים בפעם הקודמת, חלק מהשבים נפלו בין הכיסאות, ואחד הלקחים המרכזיים של בתי החולים הוא השגת רציפות טיפול טובה יותר. פרטיות השבים נפגעה בחלק מבתי החולים דווקא על ידי אנשי צוות, ששיתפו ותיעדו ללא רשות. גם מתווה הטיפול בפגיעות מיניות עבר שינויים של הרגע האחרון, אחרי שרוסנה המוטיבציה של המדינה לתעד פשעי מלחמה באמצעות בדיקות פולשניות.
הנסיבות המקלות הן שאירוע כה יוצא דופן ועוד בזמן מלחמה לא היה יכול שלא להתנהל ללא אלתורים ולמידה תוך כדי תנועה. "בנובמבר התגלחנו על החטופים הבודדים שהגיעו בסוף אוקטובר", מעידים מי שהיו שותפים להכנות. "יוכבד ליפשיץ ונורית קופר מניר עוז, האזרחיות האמריקאיות יהודית ונטלי רענן ששוחררו כ'מחווה הומניטרית' והחיילת אורי מגידיש, שחולצה במבצע צבאי, סייעו להבין מעט מול מה אנחנו עומדים. אחריהן הבנו כמה משמעותי לאפשר למי שחזרו ולא חייבים התערבות רפואית דחופה לחזור קודם לחיים, במובן של לקבל חזרה את המשקפיים ואת מכשירי השמיעה, לחפוף ראש. פעולות קטנות שיחזירו למי שלא היו ברשות עצמם בשבי את תחושת העצמאות והערך העצמי, לפני שעטים עליהם עם תשאולים ובדיקות".
105 החטופים ששוחררו בשבע פעימות חודש מאוחר יותר היו מצע הלימוד העיקרי. אז גם הוחלט לקצר את התשאול הראשוני (טריאז'), כיוון שהתורים לתשאול שנעשה לפני העלייה למסוק גרמו לנפילת מתח, בעיקר אצל הילדים. הוחלט להסתמך על אבחנות הצלב האדום שקיבל את החטופים מידי חמאס, ודיווח מהדרך מי זקוק לטיפול דחוף. מי שהלך על שתי רגליו ודיבר באופן קוהרנטי הועבר לתשאול מאוחר יותר בבית החולים, והמבוגרות מבין המשוחררות תושאלו במסוק.
גם עכשיו הראשונים שיחזרו יסייעו ללמוד על השאר, וייתכן שהמסקנה דווקא תהיה הפוכה. "יש יתרון לזה שהתשאול נעשה כשהמשפחה לא מחכה ממש ליד", אומרת ד"ר סגל, "זה נותן להם רגע לנשום ולעכל את האירוע, בלי ההתרגשות שבמפגש. זה גם מייצר אחידות, אין אחד שהמשפחה מלווה והשני לא יכול כי היא נרצחה".
המתווה המעודכן של משרד הבריאות מציין ארבעה ימי אשפוז לפחות.
"ברור לנו שהם יזדקקו לאשפוז ממושך יותר מאשר בעסקה הקודמת, ושהחשיפה לאוכל תהיה מוקפדת יותר. אולי האכילו אותם יותר טוב אחרי כניסת הסיוע ההומניטרי. ואפשר להניח שלקראת העסקה יאכילו אותם. אם נגלה שהם לא ירדו במשקל, זה כמובן אירוע אחר, אבל אנחנו נערכים לגרוע מכול. נעבוד לפי פרוטוקולים בינלאומיים מקובלים להאכלה מחדש".
השפית רותי רוסו סיפרה שעם חזרתם של החטופים בשתיים בלילה הם פתחו שולחן בבית החולים עם שניצל וקוסקוס ולא התלהבו מההיצע של הדיאטניות.
"בפעם הקודמת היה באמת קשה לעצור את השבים. כל בתי החולים חוו אנשים שמגיעים רעבים ומיד מתנפלים על אוכל. יש סכנה במעבר מרעב ממושך לאכילה מהירה, לכן החלטנו שהפעם לא יהיה בסביבתם אוכל זמין, כדי לא להעמיד אותם בפיתוי. הכנו תדריך למשפחות, שבו אנחנו מבקשים שלא יביאו אוכל, לפחות ביומיים הראשונים, וייתנו לנו לנהל את זה. גם לשבים הכנו הסבר, כדי שיבינו שאנחנו לא סתם מתקמצנים על שניצל".
איך נערכים להתמודדות עם אור יום ועם הניאון בבית החולים אחרי שהייה כל כך ממושכת במנהרות חשוכות?
"אחרי הראשון ששב הבנו מיד שחייבים לספק להם משקפי שמש. אנחנו קיבלנו בעסקה הקודמת את התאילנדים שעבדו בעוטף. הם אהבו לשבת בפטיו שבמתחם ולנשום אוויר במרחבי הדשא שתחמנו כדי למנוע הצצה מבחוץ. זה אפשר להם לשבת יחד ולהיות שם אחד בשביל השני בהיעדר משפחה בישראל. מאותה סיבה הם ביקשו להיות שניים בחדר ולא לקבל חדר נפרד. גם עכשיו אנחנו נערכים לכך שחלק ירצו את השקט שלהם ויבקשו חדר לבד וחלק ירצו להיות עם מי שתמך בהם בשבי או עם המשפחה".
"יש סכנה במעבר מרעב ממושך לאכילה מהירה, לכן החלטנו שהפעם לא יהיה בסביבתם אוכל זמין, והכנו תדריך למשפחות. גם לשבים הכנו הסבר, כדי שיבינו שאנחנו לא סתם מתקמצנים על שניצל"
ד"ר עידית סגל, המרכז הרפואי שמיר
המשפחות בטח רוצות להיות עם השבים 24/7.
"וצריך להזכיר להן שהאנשים האלה חיים בקצב אחר. הם לא חוו את החשיפה התקשורתית שהמשפחות הורגלו אליה במסגרת המאבק. לכן תינתן תמיכה נפשית נפרדת לאדם שחזר ותמיכה נפרדת למשפחה. הצרכים שלהם שונים".
"סביר שלא נתמודד עם הריונות"
כחלק מההיערכות ערך שיבא סימולציות שהציגו לאנשי הצוות מגוון מצבים מעוררי דילמה. "לקראת העסקה הראשונה וגם עכשיו ערכנו תרחישי סימולציה עם שחקנים, בובות ומכשור רפואי", מספרת ד"ר פרנקל-ניר. "תרחשנו מצבים שעלולים לקרות מבחינה נפשית, רפואית ומשפחתית. למשל, קשיש שלא מבין איפה הוא נמצא, אדם שמתמוטט מבחינה גופנית וצעירות שעברו פגיעה מינית ולא רוצות שייגעו בהן".
הטיפול בפגיעות מיניות הוא חלק משמעותי בהיערכות?
"כן. פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שעוסקים בפגיעה בטראומה מינית עברו יום הדרכה. דיברנו על מה אומרים ומה לא, ומי אנשי צוות שיהיו בסיטואציה כזו".
מה לגבי הריונות?
"היריון הוא תרחיש קיצון, אבל הוא לא מצריך היערכות מיוחדת מבחינתנו כבית חולים. אנחנו יודעים לטפל בהריונות במצבי סיכון שונים. בכל מקרה, זה לא תרחיש ייחוס מבחינתנו".
בקרב אנשי המקצוע גוברת ההערכה שההרעבה והמחסור בחמצן במנהרות יקשו התפתחות היריון. "איך תחזיקי היריון עם חצי פיתה ליום?" הם אומרים, "היריון גם דורש הרבה נוזלים, יש מחסור במי שתייה בעזה, החטופים שחזרו הגיעו מיובשים, ולכן סביר שלא נתמודד עם הריונות".
ד"ר סגל, לעומת זאת, לא פוסלת את האפשרות. "אנחנו לא יודעים באיזה תנאים החזיקו אותן. אולי היריון התפתח ואחר כך התנאים הורעו. נשים בגטו שרדו הריונות בתנאים קשים. זו אפשרות שמובאת בחשבון ואנחנו נערכים להתמודד איתה".
שבות בגיל הפריון מסרו בקליטתן בבתי החולים בדיקת שתן, שבמסגרתה נבדק אם הן הרות. המוטיבציה של המדינה לתעד כל אפשרות לפשעי מלחמה ואלימות מינית גרמה למשרד הבריאות לשקול שימוש בערכת אונס - בדיקה שדוגמת זרע מהנרתיק באמצעות מטוש כדי להפיק ממנו פרופיל גנטי. הרעיון נהדף, מתוך הבנה שזו פולשנות מיותרת שאינה לצורך רפואי וכנראה גם תהיה חסרת ערך מבחינה משפטית. מה גם שהסיכויים שיתקיימו יחסים כאלה, כשידוע לחמאס שהעסקה קרובה, כמו גם הסיכוי שיהיה עם מי להצליב את המטען הגנטי הזה, קלושים. ובכל מקרה תקיפה מינית יכולה להיות מתועדת גם בדרכים אחרות. אחת הנשים שיעצו אז למערכת הבריאות בנושא היא יעל שרר, מקימת הלובי למלחמה באלימות מינית, שמתמחה במדיניות בריאות בהקשר של איסוף ראיות. המדיניות שנקבעה בסופו של דבר היא לעשות רק מה שבאמת צריך, ולא כל מה שהיפותטית אפשר.
"אנחנו לא יודעים באיזה תנאים החזיקו אותן. אולי היריון התפתח ואחר כך התנאים הורעו. נשים בגטו שרדו הריונות בתנאים קשים. זו אפשרות שמובאת בחשבון ואנחנו נערכים להתמודד איתה"
ד"ר עידית סגל, המרכז הרפואי שמיר
"את המעבר לקהילה צריך לשפר"
תרחיש של חטופים שיחזרו במצב פסיכוטי נתפס כאפשרות סבירה יותר מאשר היריון, ושתי המצבים נתפסים באופן אבסורדי ככאלה שקל יותר לבתי החולים להתמודד איתם מאשר מצב ביניים מתעתע. "ייתכן שיגיעו אנשים במצב של פתולוגיה עם הפרעה נפשית", אומרת הפסיכיאטרית פרופ' סילבנה פניג, מנהלת המחלקה לרפואה פסיכולוגית בשניידר, שליוותה בסבב הקודם ילדים ואמהות ששוחררו, "ודווקא בזה אנחנו מומחים. יש לנו את הכלים, את התרופות, את הטיפול הפסיכולוגי. זה יותר מוכר ופשוט מלקבל אנשים בלי מחלה קשה או הפרעה ברורה".
כמו אלה ששבו בנובמבר.
"נכון. אם כי גם שם לא כולם היו מקשה אחת. ככלל, ילדים ששהו בשבי עם הורה או דמות מטפלת שתפקדה טוב היו במצב טוב יותר ממי שעברו את זה לבד".
פניג מעלה נקודה נוספת: "זה פוגע מאוד לקחת אדם שרק חזר מהשבי ולשים אותו שוב במקום מבודד להסתכלות. הם צריכים להגיע למקום שמתבונן בהם בצניעות ובסבלנות, בלי החלטות מהירות. ורק אחרי הערכה ראשונית עם כלל המומחים הרלוונטיים להחליט במה להתמקד. אי אפשר להפריד בין גוף ונפש, סביר שגם המצב הגופני של האנשים האלה מצריך טיפול. תת תזונה למשל עלולה לגרום לדיכאון ולבלבול.
"אם אחד השבים יסכן את עצמו או את הסביבה, ניתן לו חדר לבד והשגחה. נספק הגנה בתוך המחלקה שמקבלת את כולם. חשוב לנו לתת להם מההתחלה תחושה של מקום בטוח, המנהלת האדמיניסטרטיבית פיזרה ריח של כביסה נקייה, כדי שתהיה הרגשה ביתית. שאלנו מה הם אוהבים לאכול, וסיפקנו אוכל אהוב ומזין כמו מרק עם קניידלך, לילד שביקש. היכולת לספק את כל השירותים במקום אחד, אוכל, בגדים, בדיקות ועזרה נפשית, התגלתה כנוסחה טובה ליצירת ביטחון אצל השבים".
"לקראת העסקה הראשונה וגם עכשיו ערכנו תרחישי סימולציה עם שחקנים, בובות ומכשור רפואי למצבים שעלולים לקרות מבחינה נפשית, רפואית ומשפחתית. למשל, קשיש שלא מבין איפה הוא נמצא וצעירות שעברו פגיעה מינית ולא רוצות שייגעו בהן"
ד"ר יעל פרנקל-ניר, המרכז הרפואי שיבא
ואז הם שוחררו והרגישו חסרי אנרגיה להמשיך את הטיפול.
"את המעבר לקהילה אכן צריך לשפר. התפר הזה ברצף הטיפולי לא עבר חלק. חיכו להם פסיכולוגים בקהילה, אבל לא תמיד הייתה התאמה טובה בין המשפחות והשבים לבין הטיפול שהוצע להם, וגם לא העברת מידע מספקת. המטפלים בבית החולים הכירו את המשפחות, נפגשו איתן על בסיס יומי, זה היה טיפול אינטנסיבי, וצריך למצוא דרך להעביר את המידע שהצטבר בו טוב יותר, שיהיה פרוטוקול שיסדיר את לקיחת המושכות. המידע של מי שטיפל קודם סופר חשוב. כמו שהמידע שקיבלנו מהמשפחות הממתינות היה בסיס חשוב בשבילנו. התייעצנו איתן לגבי הדמות שתספר את הבשורה המרה על קרובי משפחה שנרצחו. חשבנו יחד איתן מי מתאים לקבל את הילד עם ההגעה לישראל ומי יחכה בבית החולים. ההחלטה מי יבשר בשורות קשות לשבים ומתי התבססה על התרשמות הצוות לגבי מצבם הנפשי והדברים שהם שאלו וידעו. כשנדע מי יגיעו אלינו בפעם הבאה, נקבל את החומר שנאסף עליהם בחודשים האלה. אם הם שהו עם חטופים שכבר חזרו, אפשר יהיה להבין אם הם שמעו ברדיו על מה שקורה ואיזה מידע הם החליפו ביניהם".
"פוגע מאוד לקחת אדם שרק חזר מהשבי ולשים אותו שוב במקום מבודד להסתכלות. חשוב לנו לתת להם מההתחלה תחושה של מקום בטוח, המנהלת האדמיניסטרטיבית פיזרה ריח של כביסה נקייה, כדי שתהיה הרגשה ביתית"
פרופ' סילבנה פניג, בי"ח שניידר
"החלטנו לצמצם כמה שיותר את אנשי הצוות"
גם בשיבא וגם בשמיר הבינו שהעברה מסודרת של מידע לאנשי המקצוע שיטפלו בחטופים אחרי השחרור מבית החולים קריטית להמשך. משרד הבריאות אמנם מציע, במסגרת הפקת הלקחים, אחות ועובדת סוציאלית שיטפלו בבירוקרטיות, אבל בתי החולים מציעים את המשך הטיפול אצלם. יש לכך היבטים כלכליים כמובן, אבל הם מעדיפים להדגיש את המחויבות המוסרית, בפרט בטיפול נפשי שיצר היקשרויות.
"פתחנו מרכז שבים שייעץ למי שיהיו מעוניינים להמשיך אצלנו אחרי השחרור", מסבירה ד"ר פרנקל-ניר משיבא. "זה לא יחליף בכל המובנים את הטיפול בקהילה, אלא ייעשה במקביל ויאפשר, למשל, להמשיך עם אותו מטפל, למי שהתחברו לפסיכולוג או פסיכיאטר מטעמנו, אחרי שנפגשו איתו כמה פעמים ביום. אפשר יהיה גם לפגוש אותו מדי פעם כעוגן מהצד ולהמשיך עם מטפל בקהילה".
הפקת הלקחים מתייחסת גם לסוגיית הפרטיות. ההתרגשות שליוותה את חזרת החטופים לא פסחה גם על פרסונל בתי החולים. דיווחים על אנשי צוות שהרשו לעצמם לתעד או לנכוח בפגישות שלא רלוונטיות לתחום טיפולם מתוך סקרנות גרמו למערכת הבריאות להבין שהסוגיה דורשת טיפול.
"עמדו המון אנשים במסדרונות ברגע האיחוד עם המשפחות", אומרים גורמים שליוו את השבים, "וזיהינו שאלה צוותי רפואה וסיעוד שלא שייכים למחלקות האלה. עם התקשורת היה קל יותר להתמודד, התקינו מעין שרוול בכניסה לבית החולים, והאמבולנסים פרקו בתוכו או שאנשים ירדו מהמנחת לתוך בית החולים. לגבי הדלפת מידע של אנשים מבפנים, זה כבר מורכב יותר. לא היתה מסה של אנשים, וצילום מטופלים או חיטוט בתיקים הרפואיים, מעבר לעובדה שהם פשוט אסורים, גם הביאו בקלות לזיהוי הבן אדם. מספיק שתזכירי מגדר וגיל כדי שמעגל האפשרויות יצומצם מאוד".
בית החולים שיבא לא אפשר לעובדיו להסתובב עם טלפונים במחלקת השבים, והצוות התנהל באמצעות מכשירי קשר ואוזניות, כדי שהשיחות לא יישמעו במרחב הציבורי. על הצורך לנשום אוויר התגברו בדרכים שפרנקל-ניר עדיין מסרבת לחשוף, כדי שתוכל להשתמש בהן גם בעתיד כנגד סקרנים. "מאחר שהם הרגישו שעברו ממקום סגור אחד למקום סגור שני, הוצאנו אותם לטיול באגם שיש בשיבא, כדי שיחושו את החופש. לא אגלה פה את השיטות, אבל הצלחנו לשמור על פרטיותם".
הפקת הלקחים כללה גם צמצום של אנשי מקצוע במתחמים. "בהתחלה כל אחד בא לראות במה הוא יכול לתרום והתגודדו סביב המיטה של החטופים כמו מקהלה יוונית", מספרים גורמים שקיבלו דיווחים מהשטח. "לא הכול חייבים כל אנשי הצוות לשמוע. אנשים זכאים לפרטיות. יצטרכו את המומחיות שלך? יזמינו אותך. היה צריך לפתח גישה אסרטיבית גם כלפי החיילים ואנשי מד"א שליוו את החטופים, ורק רצו להיכנס לומר שלום".
פרופ' פניג הבינה את זה עוד מהסיקור התקשורתי שליווה את חזרתה של החיילת אורי מגידיש. "כשראיתי בטלוויזיה את כל ההמונים שחיכו, הפנמתי עוד יותר כמה ההצפה לא נכונה. החלטנו לצמצם כמה שיותר את אנשי הצוות שיטפלו וזה היה לא פשוט. כי כולם רצו לקחת חלק והיו שנפגעו, אבל התעקשנו. תחושת הביטחון של השבים גם במקום שהוא תחנת מעבר כמו בית חולים היא מרכיב חשוב בשיקום".
* חן שליטא היא עיתונאית שומרים - גוף תחקירים ללא כוונות רווח וללא שיוך פוליטי שפועל לחיזוק העיתונות החוקרת בישראל.