מאז פרצה המלחמה, מתנדבת מטי טלמון, 78, אחות בפנסיה, אמא ל-3 וסבתא ל-5, במחלקה האורתופדית באיכילוב. מצוידת בחמלה, רצון טוב ובידע הרב שצברה במהלך שנות עבודתה, היא עוזרת בכל מה שאפשר: משוחחת עם פצועים, ממלאת טפסים ועושה כל מה שביכולתה כדי להפחית ולו במעט את העומס הגדול שעמו מתמודדת בימים אלה המחלקה.
בראיון ל-mako בריאות, היא מספרת שעד כה יצא לה לטפל בפצועים בדרגות שונות – החל מכאלה שהגיעו למיון כדי לקבל טיפול קל ועד ללוחמים שגפיהם נכרתו. "מי שמגיע למחלקה לרוב נמצא מצב רדום ותחת תרופות, בד"כ אחרי שכבר עבר ניתוח", היא מספרת. "אנחנו מטפלים בכולם ומקווים להביא אותם במהרה לשיקום".
"ראיתי בפייסבוק שמחפשים מתנדבים באיכילוב וחשבתי לעצמי – למה לא?"
מטי טלמון
מטי יצאה לפנסיה כבר לפני יותר מ-20 שנה. על ההחלטה להתנדב היא מספרת: "הציעו לי לסרוג, לעשות חבילות לחיילים, באמת עשיתי כאלה. ואז ראיתי בפייסבוק שמחפשים מתנדבים באיכילוב וחשבתי לעצמי – למה לא? אני אומנם לא יכולה לעשות כל מה שעשיתי בעבר, ויש גם עניין של ביטוח בית חולים שלא מאפשר לבצע פרוצדורות שונות כמו לקיחת דמים, אבל הייתי בטוחה שיש דברים שאוכל לתרום בהם. כיום אני מטפלת בחולים, דואגת לצרכיהם, הולכת לבית מרקחת להביא להם תרופות. בגדול, הגדרת התפקיד הנוכחית שלי היא אחות שמבצעת אמנזיה סיעודית – בפועל זה אומר שאני מבררת עם המטופל מה הוא צריך, מה מצבו הכללי איפה הוא גר, איזה ציוד יש לו בבית".
זו אינה המלחמה היחידה שבה היא מסייעת לטיפול בפצועים. כבר במלחמת ששת הימים עבדה באסף הרופא, והזיכרונות שהיא נושאת מאז מלווים אותה גם בעת הטיפול בפצועי המלחמה הנוכחית. "לפני כמה ימים ניגשתי לחייל קטוע רגליים. לא ידעתי מה מצב הרוח שלו, אבל סיפרתי לו שלפני 50 שנה כשעבדתי בבי"ח וטיפלתי בפצועים, הגיע חייל של משמר הגבול שאיבד את שתי רגליו. סיפרתי לו על האיש המיוחד הזה, ועל איך שהצליח, למרות הכל, להתנועע ולהיות מאושר. ממש רציתי להעביר לו את המסר שזה קשה אבל אפשרי".
איך הוא הגיב?
"הוא לא דיבר, רק הקשיב. אני מקווה שהמילים עזרו לו להתעודד מעט".
"אני תמיד שמחה לגלות שגם מילה טובה יכולה לחולל פלאים"
מטי טלמון
כמה זה מפתיע אותך למצוא את עצמך שוב מתנדבת?
"האמת היא שיש רגעים שבהחלט מפתיעים אותי, אבל בעיקר משמחים. אני לא מטפלת רק בפצועים. למחלקה מגיעים מטופלים שונים, ובאחת הסיטואציות למשל, ניסיתי לעזור לאישה לעבור ממיטת האשפוז לכיסא ואח"כ – חזרה. אמרתי לה בהומור שתיזהר כי שתינו עלולות ליפול. מובן שנעזרתי בכל האמצעים הבטיחותיים וזה עבר בהצלחה. אני גם שמחה שאני מצליחה לבצע פעולות כאלה, אבל בעיקר סומכת על עצמי ועל הניסיון שלי. אני תמיד שמחה לגלות שגם מילה טובה או התעניינות קלה יכולות לחולל פלאים, יש המון מטופלים שמקבלים טכנית את מה שהם צריכים אבל לא תמיד יש לאנשי הצוות זמן כדי להקדיש להם לטובת שיחה. אני שמחה שיש לי הזדמנות להיות אוזן קשבת עבורם".
את מרגישה שמעריכים את העזרה שלך?
"מאוד. גם החולים והפצועים וגם בית החולים – כולם אומרים לי תודה כל הזמן וזה מחמם את הלב. גם המשפחה שלי מפרגנת. הבת שלי כתבה לא מזמן בפייסבוק שלאמא שלה מגיע כתר. האמת היא שזה כבר אפילו מביך קצת. בכל מקרה, כל עוד אני יכולה - אמשיך לסייע. אחרי הכל – כשאת נותנת – את מקבלת פי כמה".