בבוקר 7 באוקטובר שהה סמל רון דסיאטניק, 19, בבסיס בית הספר להנדסה צבאית שבדרום. רק 3 לוחמים מהפלוגה נותרו איתו בבסיס באותה שבת שחורה. "מוקדם בבוקר הקצין דפק לי בדלת בטירוף, לא הבנתי מה קורה בהתחלה", הוא משחזר בראיון ל-mako בריאות. "המג"ד ביקש שנגיע כמה שיותר מהר, עשה לנו שיחה ותוך דקות כבר התחלנו לעבוד על הציוד והכלים, והקפצנו את שאר הפלוגה מהבית".
יומיים לאחר מכן הפלוגה החלה לסגור את הפרצות בגדר שדרכן נכנסו מחבלי הנוח'בה. "עדיין הייתה לחימה באזור, אפילו נתקלנו במחבלים שניסו לברוח בחזרה לרצועה. היישובים והקיבוצים היו הרוסים, שרופים, כל הבתים היו מלאים בחורים של פגזים, והיו עדיין גופות שרועות על הרצפה. זה היה קשה", הוא משחזר.
שלושה שבועות לאחר מכן, כשהחל התמרון הקרקעי בתוך רצועת עזה, לוחמי ההנדסה הקרבית היו בין הראשונים שנכנסו לשטח. הם פילסו את הדרכים, פרצו את המכשולים ובדקו שאין מטענים באזור. "האדרנלין היה בשיאו, אתה רק מחכה להגיע ולעשות כל מה שאתה יכול כדי לתרום. היה גם פחד, אי אפשר שלא, אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי את הסרטונים של 7 באוקטובר. זה נתן לי כוח והבהיר לי למה אני פה".
"הרגשתי שיש לי דם בפה ושקשה לי לדבר"
במשך כמעט חודשיים פעלו רון והלוחמים שאיתו ברצועת עזה. במסגרת התמרון הגיעה הפלוגה לשכונת דרג' תופאח בעיר עזה. "ביקשו מאיתנו 'לפתוח' את אחת הסמטאות בשכונה. זה היה אזור בעייתי, קסבה סבוכה וצפופה והיה לדחפור לא פשוט לזוז שם" הוא נזכר. "היינו שניים בתא הלוחמים, חייל שלי שהפעיל את הכלי, ואני לידו אחראי על הניווט והקשר". כשמסביב ירי בלתי פוסק, רון וחבריו לצוות פעלו במרץ, ולאחר שאפשרו לטנקים להיכנס לשכונה, המתינו לפקודת המשך. לדבריו, לרוב במצב כזה יש להרים את הכף של הדחפור, כאמצעי בטיחות כדי למנוע פגיעה בתא הלוחמים וכך אכן עשו השניים. לפתע נשמע בום חזק. טיל נ"ט שנורה לעברם הצליח לעבור את כף הכלי המורמת, וחדר לתוך תא הלוחמים. הטיל חלף סנטימטרים בודדים מראשו של רון, ובנס גדול התפוצץ רק לאחר שיצא מן העבר השני.
"בהתחלה לא הבנתי מה קורה. הסתכלתי ימינה על החבר שאיתי אבל אחרי כמה שניות הפסקתי לראות. הכל פתאום נעשה חשוך. הרגשתי שיש לי דם בפה ושקשה לי לדבר", הוא נזכר ברגעים המצמררים. "הייתי בהכרה אז ניסיתי למצוא דרך לצאת משם. תפסתי את מכשיר הקשר והתחלתי לצעוק שאנחנו צריכים פינוי, אבל הבנתי שלא שומעים אותי, ורק אז קלטתי שהמכשיר נשרף".
הלוחם שהיה עם רון בתא הלוחמים ניצל באורח נס ובתושייה גדולה הצליח לחלץ את דחפור ה-9D שנפגע למקום בטוח יותר. לאחר מכן הכוחות שהיו באזור החלו לפנות את השניים. "פתחו לי את הדלת, הכניסו אותנו לנמר וכשהגענו לגבול פינו אותנו במסוק ישר לבית החולים בילינסון. הייתי בלחץ, כאב לי בהמון מקומות ולא ראיתי כלום, אז לא ידעתי עד כמה המצב חמור".
"הייתה סכנה של ממש לראייה שלו, לצערי, כבר פגשנו חיילים שאיבדו אותה במלחמה הזאת"
בבית החולים בילינסון פגש רון את פרופ' ריטה ארליך, מנהלת יחידת הרשתית ומנתחת רשתית וקטרקט. כעת היא מדברת על הרגעים הדרמטיים. "רון הגיע אלינו עם פציעה קשה בשתי העיניים ועם רסיסים בכל פלג הגוף העליון, כולל הפנים והצוואר. הוא נכנס לניתוח מיידי, במהלכו, הוצאנו גופים זרים מעיניו. הייתה סכנה של ממש לראייה שלו. לצערי, כבר פגשנו חיילים שאיבדו את הראייה במלחמה הזו בשל גופים זרים שחדרו לעיניהם או בעקבות סיבוכים שונים". הפרופ' מסבירה כי רון נפגע מרסיסים בעיניו ובעינו השמאלית נפגעה הרשתית, החלק הפנימי של גלגל העין שבה קיים מרכז הראייה. "הוצאנו מהעין את הגוף הזר, ביצענו לייזר באזור והשארנו גז בפנים שאמור לשמור על הרשתית במקומה, ולמנוע מצב של היפרדות רשתית, שבמהלכו נוזל מצטבר בין הרשתית לדופן של גלגל העין". עוד היא מציינת כי בעינו הימנית של רון חדרו הרסיסים דרך הקרנית ופגעו בעדשת העין, ולכן היה צורך להוציא את העדשה בניתוח, ולהשתיל עדשה מלאכותית.
המפגש בין פרופ' ארליך לרון עורר אצלה גם רגשות אישיים. "גם לבן הקטן שלי קוראים רון וגם הוא לוחם בשירות סדיר ונמצא בעזה. כשראיתי את השם רון על התיק הרפואי כמעט נעתקה נשמתי. המלחמה הזאת נגעה בי בכמה היבטים גם כרופאה ומנתחת, גם כאמא. מובן שברגע האמת המחשבות זזו הצידה והפוקוס הוא רק על הטיפול".
"חזרתי לגיל 3, ההורים שלי היו צריכים להאכיל אותי"
אף שהניתוח עבר בהצלחה, במשך מספר שבועות רון נותר ללא יכולת לראות. "ממש נלחצתי שאשאר ככה. זה היה מבהיל. יומיים לפני ראיתי כרגיל, ופתאום הסתובבתי בחדר ונתקלתי בדברים. הרגשתי שחזרתי לגיל 3, ההורים שלי לא זזו מבית החולים, אמא שלי האכילה אותי וטיפלה בי".
למרות הפגיעה הקשה רון לא איבד תקווה והתמקד רק בדבר אחד "רציתי לעבור את הניתוחים כמה שיותר מהר, ולחזור להילחם עם החברים".
אט-אט מצבו השתפר וראייתו בעין שמאל שבה בהדרגה. לפני ימים אחדים עבר רון ניתוח נוסף, ובעינו הימנית הושתלה עדשה מלאכותית "אני יודע שזה מטורף שחזרתי לראות, יש לי מזל שהצליחו לסדר את זה. הייתי חמור שלא שמתי משקפי מגן".
בימים אלה רון נח בביתו אך לא מפסיק לדמיין את הרגע שבו ישוב להילחם. "אני ממש מקווה שלא יורידו לי פרופיל. אני צריך לנוח בחודש הקרוב אבל אני בקשר תדיר עם החברים מהצוות. למזלי, הם כבר לא בתוך עזה. אם הם היו עכשיו בפנים בזמן שאני נח בבית, הייתי מתחרפן. הייתי רץ להילחם איתם בלי עין, בלי רגל, רק עם אבנים אם צריך".