הראל טנג'י, 24, גילה על אירועי 7 באוקטובר רק במוצאי החג. ביישוב כוכב יעקב הדתי-חרדי שבו הוא מתגורר עם משפחתו, לא היה מי שיעדכן אותו במה שהתרחש במדינה. "אפילו אזעקות לא היו באזור שלנו, היינו מנותקים לגמרי", הוא מספר בריאיון ל-mako בריאות.
השיחה הראשונה שקיבל הייתה בצאת השבת, כאשר המפקד במילואים סיפר לו מה קרה. "לא האמנתי, הייתי בהלם", הוא משחזר. טנג'י, לוחם במילואים בפלחה"ן גבעתי, אומנם מגיע ממשפחה חרדית, אבל מגדיר עצמו דתי. יש לו עוד שישה אחים, הוא השני מביניהם שבחר להתגייס לצבא. במוצאי החג הוא גויס למילואים. "הייתי נחוש וחדור מטרה להילחם. לא פחדתי, פשוט הרגשתי שהגיע הרגע שאימנו אותנו אליו כל החיים".
"אני זוכר את הרגע שבו הרגשתי כמו סכין שחותכת לי את הראש, ונפלתי"
בימים הראשונים למלחמה, תפס הצוות שלו עמדות שמירה ביישובי העוטף, ובהמשך נכנס הראל לעזה והשתתף בתמרון הקרקעי בתוך הרצועה. כמה שבועות לתוך הלחימה בלב עזה, במהלך פעילות מבצעית, הוא נפצע מרסיסי רימון שחדרו לראשו. "אני זוכר את הרגע שבו הרגשתי כמו סכין שחותכת לי את הראש, ונפלתי" הוא משחזר. "הייתי על גבעה והתגלגלתי, ואף שניסיתי לעצור את עצמי לא הצלחתי לשלוט בגוף. באותו הרגע, שמעתי אנשים סביבי שצועקים את השם שלי - ואז איבדתי הכרה". הראל פונה מהשטח בחילוץ מהיר לבית החולים סורוקה בבאר שבע, לחדר הניתוח.
"חשבתי שאני חטוף בעזה כי הצוות סביבי דיבר בערבית"
רק שבוע לאחר מכן, כשהתעורר לראשונה במיטת בית החולים הבין הראל את מצבו. "בהתחלה לא הבנתי איפה אני, לרגע חשבתי שאני חטוף בעזה כי הצוות סביבי דיבר בערבית", הוא נזכר. "פתאום קלטתי שאני לא יכול להזיז את כל הצד השמאלי של הגוף, כולל העורף והפנים. לא הצלחתי לקום מהמיטה, לא הצלחתי אפילו ללכת לשירותים. הרגשתי שלקחו ממני את היכולת לעשות את הדברים הכי בסיסיים שיש. זה לא משהו שאפשר להתרגל אליו ברגע, בטח לא לבחור צעיר וחזק כמוני".
הראל מספר כי הרופאים עדכנו אותו שלמרות הפציעה הקשה, לא נפגעו כלי דם בראשו מהרסיסים, אך התפתח אצלו שיתוק זמני בצד השמאלי שמשפיע על פעולות יום-יומיות. "בהתחלה לא הצלחתי לאכול ולשתות כמו שצריך. הייתי מחובר לזונדה ובמשך כמה שבועות לאחר מכן התקשיתי לשתות נוזלים אז נאלצתי לשתות מים בכפית. הרופאים ערבבו את המים עם אבקה שהפכה אותם לג'ילי, זה היה נורא".
השיתוק הזמני השפיע גם על מיתרי הקול של הראל, מה שמנע ממנו אפילו יכולת לדבר. "לא הצלחתי להפיק קול בהתחלה. רק מי שהיה מתקרב אלי הצליח לשמוע אותי". הוא מעיד כי אחד הרגעים המאתגרים ביותר היה כשניסה ללכת. "ממש כעסתי. אמרתי לעצמי 'תן לעצמך כאפה ותתחיל ללכת, כמה מסובך זה יכול להיות?'", אך הרגע הקשה ביותר עבורו היה כשהבין שגם הראייה שלו נפגעה. "טווח הראייה שלי בצד שמאל ממש התקצר. אני לא יכול להסתכל קדימה ולזהות מה נמצא משמאלי וזה שבר אותי. אחרי שהרופאים אמרו לי שזה לא בטוח יחזור למצב הקודם, ישבתי על המיטה ובכיתי, התפללתי לאלוהים".
"היום אני משלים עם העובדה שאני עדיין בכיסא גלגלים"
למרות הקושי, בזכות הגישה החיובית של הראל, מצבו השתפר לאט-לאט, ושבועיים לאחר שאושפז לראשונה הוא עבר לשיקום במרכז הרפואי שיבא תל השומר, שם הוא מטופל בימים אלה. בעזרת הצוות הרפואי המסור הוא עובר בכל יום טיפולים כדי שיעזרו לו לחזור לתפקוד כמה שיותר מהר - פיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק. "הבנתי שמצפה לי שיקום ארוך, אבל אני מסתכל על הצד החיובי. אני יודע שיש פגיעות ראש קשות יותר, ושהצלחתי איכשהו לצאת מזה יחסית בזול. יש לי אופי חזק, לא סתם הוכשרתי להיות לוחם כל השנים, זה חישל אותי ואני יודע שאחזור לעצמי".
את הריאיון אנחנו עורכים בחדרו של הראל בבית החולים. הדגלים של גבעתי והפלחה"ן תלויים מעל מיטתו, והחברים מהצוות, שהספיקו להשתחרר ממילואים גם כן, בדיוק מסיימים את הביקור היומי. גם אביו נמצא שם שעות ארוכות, ומצליח לתפוס תנומה קלה על הכורסה. על אף הפציעה הקשה, מצב הרוח של הראל טוב, והוא אפילו מצליח להרגיש שם קצת בבית. "אני לא מרגיש שאני מתארח פה. התחלתי להתרגל לשגרת השיקום, והחדר אפילו מרגיש לי מקום חם. אני קם בבוקר, מתפלל, ונותן את כל כולי בטיפולים. לקח לי זמן לקבל את עצמי, לעכל את המצב החדש. אם לפני כן כעסתי על כל צעד שלא הצלחתי לעשות, היום אני משלים עם העובדה שאני עדיין בכיסא גלגלים. בהתחלה הייתי מסתכל על המשפחה שלי ואומר להם שיש לי שני חלומות – לשתות מים וללכת. בינתיים הגשמתי אחד ואני מודה על כך, אני מקווה שאשוב ללכת בהקדם".
מלבד החברים והמשפחה, מה שעוד עוזר להראל במהלך השיקום הוא המוזיקה. "הרבה זמן היה לי קשה להירדם, הייתי מתעורר כל כמה דקות כי סבלתי גם מכאבים בראש. בהתחלה לקחתי כדורי שינה, אבל אחרי זה פשוט הקשבתי לזמר שאני אוהב, נרדמתי איתו בלילות". הראל מתכוון לביני לנדאו, זמר ויוצר מוכר במגזר הדתי "השירים שלו נתנו לי כוחות, רגע להתנתק מהמצב שלי ומהעולם, ולהיות במקום רגוע ושקט". הזמר לא נשאר אדיש לאהבתו של הראל אליו, והפתיע אותו במהלך השיקום, ואף הזמין אותו להופעתו הקרובה בירושלים "הצלחתי להגיע להופעה והיא הייתה מדהימה. בזכות החברים הצלחתי לקום, לרקוד קצת".
"עמישר היה המודל לחיקוי שלי, היה לי מאוד קשה כשקיבלתי את הידיעה על נפילתו"
עדיין, יש רגעים שהעצב חודר פנימה, בעיקר כשהראל מדבר על החברים שאיבד במלחמה. שבוע אחרי שאושפז, התרחש האסון במרכז הרצועה, שבו נפגעו חיילי צה"ל מקריסת מבנים ממולכדים, ובה נהרגו 21 לוחמים. "שמעתי על זה רק אחרי כמעט חודש בגלל המצב שהייתי בו. 5 מהם היו מהפלוגה שלי, צוות מקביל אלי שנלחם איתנו בעזה. בתקרית אחרת גם נפלו שני חברים, שהיו מפקדים שלי בשירות הסדיר".
לוחם נוסף שהראל מדבר עליו עם דמעות בעיניים הוא רס"ן עמישר בן דוד, שנפל לפני כשבועיים בדרום הרצועה. "עמישר היה המורה שלי בבית ספר בפסגות. הוא היה העוגן שלי. קצת אחרי שנפצעתי, הוא שלח לי דרישת שלום מעזה דרך קצינה שהגיעה לבקר אותי בבית החולים. לא האמנתי שהוא יכול למות. כולו עשייה ונתינה, הוא היה דמות לחיקוי. קיבלתי את הידיעה על נפילתו ממש קשה. היה לי כל כך קשה לראות את הילדים שלו בהלוויה, זו אבידה לעם שלנו".
על אף הכאב והשכול, הוא לא שוכח את הרגעים שלפני 7 באוקטובר, ומבהיר שאסור לחזור לשם. "לפני 7 באוקטובר הייתה בינינו שנאת חינם, לא היינו מאוחדים", הוא אומר בזמן שמתנדבים שנכנסים לחדר כדי להביא משלוחים והפתעות קוטעים את הריאיון. "זה עם ישראל, ואנחנו צריכים לזכור את זה".
השיקום של הראל עוד ארוך אבל הוא כבר יודע שהוא ישוב ללכת, לשחק כדורגל, ואולי אפילו ישוב להילחם. "נכנסתי לעזה בידיעה שזו מלחמה ואני עלול לחטוף כדור למות. אבל עדיין הייתי בתחושה שזו זכות גדולה להילחם למען המדינה שלי. אם יגידו לי 'מחר אתה נכנס ללבנון', אני לוקח את זה. גם אם יגידו לי שאני בטוח ימות שם, אני עדיין לא מהסס. אולי ההורים שלי יהרגו אותי לפני, שישמעו שזה מה שאמרתי".