פחד נועד להגן על יצורים מפני סכנה. חלק מהפחדים שלנו נלמדים: כשקורה לנו משהו לא נעים אנו לומדים לפחד ממנו ולהיזהר בפעם הבאה שהוא יקרה. כמו כן אנחנו לומדים מאנשים אחרים לפחד גם מדברים מסוכנים שלא חווינו על בשרנו. לפחד כזה נהוג לקרוא “פחד נרכש”. פחדים אחרים הם מולדים, ומקורם בתהליכים אבולוציוניים שגורמים לבעל חיים לפחד ממשהו גם אם לא נתקל בו מעולם ולא למד מאחרים שצריך לחשוש מפניו.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
הדוגמאות רבות. למשל חלק ניכר מבני האדם, וגם קופים לא מעטים, מפחדים מנחשים גם אם לא ראו או חוו מעולם הכשה של נחש. מערכת הראייה שלהם מזהה נחשים ביעילות ומעוררת בהם פחד. באופן דומה, עכבר שמבחין בצל כהה חולף מעליו ימהר לברוח ולהסתתר, מכיוון שלאורך האבולוציה עכברים שהגיבו בפחד לגירוי הזה שרדו טוב יותר. התגובה הזאת הגנה עליהם מפני עופות דורסים או חיות טרף אחרות שארבו להם מלמעלה, ואפשרה להם לשרוד ולהביא צאצאים שיעבירו את תגובת הפחד לדורות הבאים.
פחדים מולדים מאפשרים לבעל החיים להגיב מהר לאיומים בלי לשלם את מחיר הלמידה. אולם יש להם גם חיסרון – בסביבה משתנה, בעל חיים עלול לבזבז אנרגיה רבה במנוסה חסרת תועלת, אם לא ילמד שלא כל נחש מסוכן ולא כל צל שייך לטורף.
פחדים מולדים קשורים לאזורים במערכת העצבים המרכזית כמו גזע המוח, שהתפתחו בשלב מוקדם באבולוציה ושאחראים על תפקודים חיוניים להישרדות. מחקר חדש גילה כעת שאזורים במוחות של עכברים שלוקחים חלק בהכחדת פחד מולד, אינם קשורים לפחד באופן ישיר.
התניה לפחד
בסדרת ניסויים שערך חוקר ההתנהגות הרוסי איוון פבלוב (Pavlov) בשלהי המאה ה-19 הוא הראה שבעלי חיים לומדים לקשר צליל למזון. בדרך דומה, פחד נרכש נוצר כשהמוח שלנו מקשר בין גירוי כלשהו לחוויה כואבת או מאיימת. בשנת 1920, חוקר בשם ג’ון ווטסון (Watson) ערך ניסוי שבו הוא הראה חולדה לפעוט שכונה “אלברט הקטן”. בכל פעם שהראה לאלברט את החולדה, ווטסון היכה בפטיש כדי לגרום לרעש חזק ומפחיד, שגרם לפעוט לפרוץ בבכי. לאחר מספר חזרות החל אלברט להגיב בפחד גם למראה החולדה, ללא הרעש. בדומה לכך, גם באופן לא מכוון, צליל יכול לאותת על סכנה – חישבו על התגובה שלכם לקולות האזעקות מאז תחילת המלחמה בשבעה באוקטובר 2023.
אפשר לבטל (להכחיד) התניה של פחד אם חושפים את האדם, או כל יצור אחר שחווה פחד, לגירוי שמייצג עבורו את הסכנה בלי שהאיום מתרחש בפועל. עם זאת, התהליך הזה איטי יותר מיצירת התניית הפחד, והוא מצריך חזרות רבות.
במחקר החדש השתמשו בעיקרון הזה כדי להכחיד פחד מולד. תחילה עוררו החוקרים תגובת פחד מולד אצל העכברים על ידי כך שהקרינו מעליהם עיגול שחור שדימה צל של עוף דורס. בתגובה העכברים רצו במהירות אל פתח המחילה המוגנת בכלוב. לאחר מכן, כדי ללמד את העכברים שהצל השחור אינו מסוכן הוסיפו החוקרים מחסום בין העכבר לפתח המחילה. כעת, כשהצל השחור עבר מעל העכברים לא הייתה להם אפשרות להתחבא – ובכל זאת שום דבר נורא לא קרה. אחרי כמה פעמים העכברים הפסיקו לחפש מחסה: הם למדו שהטורף המדומה לא מאיים עליהם.
כשבידם שיטה יעילה לשינוי התנהגותם של העכברים, החוקרים פנו לאתר את האזורים במוח הקשורים להכחדת הפחד. לשם כך הם השתמשו באופטוגנטיקה – שיטה שמאפשרת לשלוט בפעילות של קבוצת תאים נבחרת על ידי הקרנת אור באורך גל מתאים. בדרך זו הם יכלו לכבות או להדליק את פעילותן של קבוצות תאי עצב במוחם של עכברים מהונדסים גנטית.
ראשית התמקדו החוקרים באזורים במוח הקשורים בריכוז ובניתוח של מידע חזותי מורכב. לאזורים האלה מגיעים פרטי מידע בסיסיים על מה שהעין רואה, וכן אותות מחלקים אחרים במוח שכוללים מידע על ההקשר ועל ניסיון העבר עם גירויים חזותיים ספציפיים. כשכיבו אצל העכברים את פעילות התאים באזורים הללו, המכונים “אזורים חזותיים גבוהים”, העכברים לא הצליחו ללמוד שהצל השחור אינו מסוכן ולכן המשיכו לנסות לברוח ולהסתתר גם אחרי חזרות רבות.
אבל אז החוקרים הבחינו בעוד דבר מעניין. כשהם כיבו את תאי העצב באזורים הללו אצל עכברים שכבר למדו לא לפחד מהצל, הלמידה לא נפגעה והם המשיכו להתעלם מהאיום המדומה. לכן המשיכו החוקרים לחפש אם יש עוד אזור שמשתנה בעקבות הלמידה.
האזורים החזותיים הגבוהים במוח שולחים שלוחות אל שני אזורים אחרים: אל קליפת המוח הראייתית הראשונית, שמעבדת מאפיינים כמו צבע וקו בתמונה, ואל גרעין הברך הצידי (Lateral Geniculate Nucleus, או בקיצור LGN) המצוי בתלמוס, אזור בעל תפקיד מרכזי בתהליכי חישה וקשב, שמעבד מידע חושי ומעביר אותו אל קליפת המוח. הגרעין מקבל מידע מרשתית העין וגם מכמה אזורים בגזע המוח, ומשמש כמעין “סלקטור” שמסייע למערכת הראייה במוח להתמקד במה שמשמעותי וחשוב.
כשהחוקרים עצרו את פעילות תאי העצב ב-LGN, העכברים לא הצליחו ללמוד שהאיום איננו מסוכן. לעומת זאת, כשעצרו את פעילותם של תאים במסלולים אחרים הקשורים לעיבוד ראייה, העכברים למדו היטב והפסיקו לברוח מהצל. מכאן הסיקו החוקרים שפעילות האזורים החזותיים הגבוהים דרושה לשלב הלמידה שבו העכברים מפרקים את הקשר בין צל שחור שחולף מעליהם לבין תחושת הפחד המולד, אך היא לא קשורה לזיכרון או הידיעה שמה שהפחיד את העכבר בעבר אינו מסוכן באמת. האזור שפעילותו משתנה בעקבות הלמידה, ושדרוש כדי להכחיד את תגובת הפחד של העכבר, הוא ה-LGN.
מה ב-LGN גורם לשינוי הזה? החוקרים גילו כי תאי העצב שבו משנים את פעילותם באמצעות מנגנון שנקרא המערכת האדנוקנבינואידית. אדנוקנבינואידים הם מוליכים עצביים שמשמשים לתקשורת בין תאי עצב. כשהעכבר נחשף שוב ושוב לצל השחור בלי שנקלע לשום סכנה, תאי העצב בגרעין הברך הצידי שמדכאים את תגובת הפחד מקבלים פחות ופחות אותות מהמערכת הזאת שבולמים את פעילותם. כתוצאה מכך תגובת הפחד המולדת של העכבר נחלשת בהדרגה.
המחקר הזה אומנם נעשה על עכברים, אך הממצאים חשובים ויכולים להיות רלוונטיים גם לבני אדם. מנגנונים של פחד ושל דיכוי פחד חשובים מאוד ליכולת ההישרדות של יצורים חיים – הפחד שומר עלינו מפני סכנות. אולם היכולת להסתגל לתנאים משתנים ולדכא את תגובת הפחד כשאין בה צורך חיונית גם היא. הפרעות חרדה, כמו פוביות או הפרעה טורדנית-כפייתית, הן למעשה ביטוי של הפעלת יתר של מנגנוני הפחד הטבעיים במוחנו. ייתכן, אם כן, שהממצאים החדשים יאפשרו לפתח בעתיד טיפולים ממוקדים שיסייעו לשכך את החרדה, למשל באמצעות גירוי חשמלי או כימי לגרעין הברך הצידי.