לפני כשבועיים השתתפה לישי לביא מירן, אשתו של החטוף עמרי מירן באחת מוועדות הכנסת. "אם יגיע היום בו אצטרך לשבת שבעה אחרי שעמרי שורד בשבי בחיים כבר יותר מחמש מאות ימים, ומישהו מחברי הממשלה יפנה אליה, לא אהיה אחראית למעשי", הטיחה בחברי הוועדה. את דבריה קשה היה לפספס ואת התסכול שאחז בה. שבוע אחרי, נעמדה מירן במסדרונות הכנסת כשהיא מחזיקה פוסטר של בעלה החטוף וצעקה לעברה של השרה אורית סטרוק: "חיי אדם חשובים מהכול. את יכולה להמשיך להנהן ואני רואה ששום דבר לא נכנס ואת לא באמת מקשיבה. את עמרי את לא שאלת. ואני מודיעה לך חגיגית - אוי ואבוי אם הוא לא יחזור בחיים. הוא שורד בחיים כבר שנה וחצי. הוא שורד, ואת מפקירה אותו. זה מה שאת עושה״.
עם חלוף הזמן ממדי אסון ה-7 באוקטובר המפלצתיים מחלחלים ומייצרים תחושה גדולה של כעס ואי קבלת מענה בקרב משפחות החטופים שרואים כיצד הימים עוברים ועוד שלב בפעימה או בעסקה מתרחקים מהם, והמשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם. אבל הזעם אינו מצטבר רק בקרב נפגעי המעגל הראשון והשני, אלא גם בקרב מפונים יישובי הצפון והדרום ששילמו מחיר כלכלי גבוה ואובדן פרנסה ותושבים שמרגישים שאי קיומה של וועד חקירה ממלכתית היא עוול נוסף בסדרת המחדלים. המומחים חוששים ממקרה קיצון, דוגמת איציק סעידיאן, שנבע מתחושת תסכול עמוקה, זעם וחוסר אונים.
"אני אעשה הכול, גם בקו"ף כי אני הקול של רוני, כדי שזה לא יקרה עוד פעם. כן, אני כועס, אני זועם, אני מלא בתסכול, כי מערכת שלמה יורקת עלינו המשפחות השכולות והחטופות", אמר אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, שנספתה בחמ"ל מוצב נחל עוז, באחד מאינספור הראיונות הטלוויזיוניים שנתן מאז הטבח. אשל זועם על ההפקרה ואינו טורח לייפות את זעמו. "אנחנו במסע מטורף ואנחנו נעשה הכול, עבור כל מי שנפגע באותה שבת כך שהסיפור האמיתי ייחשף לציבור, גם לגבי אותם אנשים שכשלו ועדיין לובשים מדים. אם לא נדע בדיוק מה קרה, אם לא נסיק מסקנות - לא נוכל לתקן",
עוד אמא שהפכה לפנים של המאבק לשחרור החטופים היא עינב צנגאוקר. בשבוע שעבר, היא הגיעה לבית המשפט בזמן עדותו של רה"מ נתניהו וביקשה למסור לו מכתב. "העסקה הנרקמת היא עסקת סלקציה, ואני מבקשת ממך לדאוג להוצאתו של מתן מהתופת. אני דורשת מראש הממשלה להביא להסכם כולל, שיביא לסיום המלחמה. אנחנו יודעים שזה התנאי היחידי שחמאס לא מוכן להתגמש עליו. זאת מלחמה מיותרת, אסור שעוד חטופים ישלמו בחייהם. אם מתן שלי הצליח לשרוד עד עצם היום הזה אני דורשת להביא אותו הביתה", אמרה מחוץ לדיון.
אחרי שחרור החטופים בפעימה האחרונה ועם העדויות שהגיעו איתם, קיבלה עידית, אמו של אלון אוהל שחטוף בעזה, אינדיקציות רבות על מצבו הנפשי והפיזי כי הוא נשאר בשבי לבדו בתנאים לא אנושיים כשהוא פצוע בעיניו. אהל הגיעה מיד באותו הערב לאולפן החדשות והתפרקה מול דני קושמרו כשהיא מתחננת על חיי בנה ובמקביל גם על חייה: "אני מבקשת, אני מתחננת, תעשו משהו! תשחררו אותם כבר״, מיררה בבכי.
כמוה, גם שלי משל יוגב, אמה של ליבי כהן מגורי ז"ל שנרצחה כשנמלטה מפסטיבל הנובה זועמת ולא מסתירה את כעסה. היא יודעת שבתה אינה בחיים רק בגלל חוסר התפקוד של כוחות הביטחון באותו היום ובמסגרת דף האינסטגרם שהקימה לזכרה, היא מעלה תכנים רבים בהם היא נשמעת זועמת על השתקת המחדל ועל תפקוד צה"ל והמשטרה באסון, ומצביעה פרטנית על האשמים לשיטתה, שאינם נושאים במחיר. השבוע היא התראיינה באחת מתכניות הבוקר בעקבות פרסום תחקיר צה"ל על מחדל מסיבת הנובה: "המדינה והמשטרה לא החליטו עד היום לתחקר את עצמם. אנחנו עושים את התחקיר לבדנו ומלקטים מידע מכל מקום אפשרי. צה"ל פישל ברמה הכי גבוהה עם הקונספציה שבנה, אבל מי שהיה אחראי בפועל על המסיבה זו המשטרה, שלא בודקת איפה כשלה. כולם מגלגלים את תפוח האדמה הלוהט אחד על השני. הכאב על השכול הוא כאב שהולך איתי כל הזמן. הגעגוע כל כך חד וכשעליו מתלבש הטיוח זה פשוט מתסכל נורא".
"כשאדם נקלע למצוקה קיצונית או למקום בעייתי, הזעם יהווה קטליזטור לפעולה"
"הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל, בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר" שרים להקת רוקפור את שירם "הכעס" שכתבה טל גורדון, ומתכוונים בדיוק לרגעים הבלתי נשלטים שכולנו חשנו ברגע כזה או אחר של כעס בחיים. הכעס מגיע כתוצאה מתסכול גובר הוא משתלט על מוחנו, ולפרקים איננו שולטים בתגובות שעלולות להיות קשות. ברוב המקרים אחרי התגובה הקשה נצטער עליה מכיוון שאינה רציונלית ונובעת מתוך האפיזודה הזועמת שמפעילה אינסטינקט פרימיטיבי הישרדותי .
"זעם וכעס הם רגשות שנובעים ממנגנון הישרדותי פרימיטיבי", מסביר ד"ר אורן טנא מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון "מנטליקס" לרפואת הנפש. "כשאדם שנקלע למצוקה קיצונית או למקום בעייתי, הזעם יהווה קטליזטור לפעולה. זהו מנגנון הישרדותי קדום כי בעבר כשאדם קופח שוב ושוב בחלוקת המזון השבטי או שהיה מת ברעב או שהיה כועס, משיג אוכל וכך מצליח לשרוד".
ד"ר טנא מסביר שהמוח שלנו בנוי כמערכת מלאה בחווטים מורכבים ששומרים על האיזון במוח: "המוח שלנו בנוי משכבות שמפעילות עבורנו מערכת של איזונים ובלמים. ישנם אזורים נמוכים יותר אבולוציונית, פרימיטיביים, שאחראים על פעולות ההישרדות הבסיסיות, כמו האמיגדלה. הכעס מתרחש באמיגדלה שהוא החלק במוחנו שמשמש כמעבדה לעיבוד רגשות, בעיקר שליליים. ברגע שהאדם חש באיום, האמיגדלה שולחת אותות חירום לכל שאר החלקים במוח ואז מתחילה לפעול מערכת התגובה". בזמן כזה מופרשים הורמונים שונים כמו הורמוני סטרס ובמקביל נשלחים סימנים למוח האנושי הגבוה, שמבדיל אותנו מהחיות וכולל בתוכו מנגנוני מוסר ודעת ואחראי על וויסות רגשי ותכנון רציונלי: "שכבת המוח האנושי מתפקדת כמסננת תגובות ומסמנת לנו מה לא כדאי לעשות ומה לא נכון מוסרית לעשות, ולמעשה בולמת את פעילות המוח הפרימיטיבי".
מה עמדתך לגבי תסריט קיצון, נגיד כמו המקרה של איציק סעידיאן שהצית עצמו מול אגף השיקום במשרד הביטחון בשם הכעס על חוסר הטיפול?
"אני מאוד חושש מזה כי זה לא תסריט בלתי מציאותי. כשאדם אבוד, חווה תסכול או העדר מוצא הוא עלול לבצע מעשיים מאוד קיצוניים שסביר שיתחרט עליהם מאוחר יותר. אנחנו יודעים שאנשים שמרגישים שגבם אל הקיר עלולים לעשות מעשי קיצון".
כעס וזעם – מעלים את הסיכוי לאלימות
לגבי הזעם והכעס שאוחז במשפחות החוטפים שנותרו בשבי ובהורים השכולים, ד"ר טנא מחזק את דבריו ואומר שמחקרים שנעשו לאורך השנים בארץ ובעולם מצביעים על כך שהכעס והזעם הממושכים גורמים באופן ישיר לפגיעה במנגנון הוויסות ובכך מעלים את הסיכוי לאלימות.
אז מה זו בעצם התפרצות זעם? מתי המנגנון הזה לא עובד?
"לא סתם ברגעי משבר אומרים לנו לספור עד 10. המנגנון עלול להפסיק להיות יעיל בעתות של כעס עז מאוד. תלוי מי האדם שנכנס למצב הכועס, אבל ברור שברגעי קיצון המוח הגבוה לא מספיק לבלום את המערכת הפרימיטיבית, ואז יכולה להגיע תגובה או פעולה שעלולה להיות מאוד אלימה או מסוכנת וללא שיפוט ראוי. אגב, אנחנו רואים תגובות כאלו גם אצל אנשים עם פגיעה פיזית באזורים של האונה המצחית הקדמית או אצל אלו שסובלים מסוגי מחלות דמנטיות".
אפשר לצפות שוני בתגובות מאדם לאדם?
"באופן טבעי יש אנשים שמווסתים יותר ביום יום וחלקם פחות. בסוף אנשים הם נכנסים לתוך כל אירוע או משבר עם האופי שלהם. עוצמת הכאב תשפיע על התגובה השלילית וגם היכולת לצקת לתוך המשבר משמעות. הורה מקבל משמעות כאשר ילדו פעל בגבורה במותו, לעומת מוות שנגרם ללא סיבה. המצב במדינה לא מוסיף ובעדר ערך ומשמעות לאסון, נולד זעם מאוד גדול. מה שמאוד מפריע ומאתגר הרבה הורים בנסיבות הנוכחיות, זה התחושה שהמוות של ילדיהם היה חסר משמעות.".
ומה לגבי המצב במדינה? אנחנו "אומה כועסת" כבר הרבה זמן, מה ההשלכות של המצב הזה?
"ברמה הלאומית החברה הישראלית היא מארג עדין של אנשים שונים ודעות שונות שבזמן רגיל מתגבשים לעם אחד שגדול מסך חלקיו. המלחמה תפסה את החברה הישראלית בזמן של קיטוב ושיסוע חסר תקדים אחרי המון מערכות בחירות, מחאות ותחושה של אי יציבות שנגרמה מהמהפכה המשפטית. הסיטואציה הזו, היא כמו ספינה אדירה שצריכה לשוט בסערה בלב ים אבל האנשים על הספינה לא עובדים ביחד. חוסר וודאות וחוסר ידע גורמים לאלימות, כי אנחנו חווים תסכול ארוך שמתרגם לזעם. דוגמה טובה לכך היא מטופלים זועמים במיון בבית החולים, שמחכים שעות ארוכות בלי לדעת מה קורה וחווים תסכול. כשמסבירים למטופל כזה מדוע הוא צריך לחכות, הוא נרגע ופחות זועם".
הזעם משפיע על הבריאות הנפשית?
"זעם ממושך או כעס כרוני מכניסים את האדם למצב של תחושת תעוקה וסטרס מורכבים. למרות שאלמנט הסטרס הוא מנגנון חשוב שמשרת אותנו, כשהוא הופך כרוני אנחנו רואים הרבה יותר נזקים כמו חרדה, דיכאון ופיתוח דפוסי חשיבה שליליים. בנוסף מחקרים שפורסמו, מראים שאנשים שחוו כעס כרוני נמצאים בסיכון יותר גבוה להתאבד. הכעס צובע את החיים, מגביר את האימפולסיביות, משפיע על הריכוז ועל לקיחת החלטות פשוטות של היום יום, כך שאפילו סיטואציה ניטרלית עלולה להתפרש כמצב מאיים". החלטות פשוטות וחשיבה רציונלית נדרשות מהאדם ברמה היום יומית, וכתוצאה מהסטרס הוא יתקשה לאורך זמן לחשוב באופן רציונלי.
מתי זה נפסק?
"כשמדובר על כעס ותסכול ארוכים, המעגל מזין את עצמו כי הוא מביא לחוסר שליטה. המצב הזה שוחק וחלק מהאנשים חווים "BURNOUT" שגורמת למותשות, עייפות וריקנות. אותו אדם יתקשה לשמר חיים איכותיים ומשמעותיים".