עוד בשיחה הטלפונית עם לואיס הר (72), שנחטף מקיבוץ ניר יצחק בשבת השחורה וחולץ במבצע צבאי לאחר 129 יום ביחד עם פרננדו מרמן, היה אפשר להבחין בגישתו החמה והפתוחה. גם כשאנחנו משוחחים על הזיכרונות המסויטים מהשבי, קולו הנעים והאדיבות שלו, יכולים להטעות ואינם מסגירים את היותו שורד בשבי חמאס. הר מעיד על עצמו שהוא אדם נעים, פתוח וחברותי כדרך חיים, והוא מספר שכך היה גם בשבי. מאז חילוצו הוא לא חזר לעבודתו כמנהל חשבונות, והוא מקדיש את כל זמנו להסברה, לתמיכה במשפחות החטופים ולשיתוף הסיפור שלו. במהלך השיחה, הוא מבקש לעצור כמה פעמים, ובכל פעם ניגש אליו אדם שרק רוצה לחבק, לומר מילה טובה, לשאול לשלומו ולחזק, הר נותן את תשומת הלב לכל אחד מהפונים, ואז מתפנה להמשיך בשיחה הקולחת. הוא איש נעים, אהוב וידידותי, קווי אופי שיתבררו כגורם שככל הנראה סייע לו לשרוד גם בשבי.
תסמונת סטוקהולם: כשהחטוף מפתח רגשות חיבה ונאמנות לשובה שלו
אחת התופעות המעניינות והמסקרנות שמסומנת כמנגנון הישרדותי מציל חיים בשבי, היא "תסמונת סטוקהולם" (קרבה רגשית בשבי). השם ניתן לה בעקבות שוד בנק שהתרחש בסטוקהולם שבשוודיה בשנת 1973 ובו אחת מבנות הערובה, נקשרה רגשית לשודד עד כדי כך שהיא ביטלה את אירוסיה לאדם אחר ונשארה נאמנה לשודד. התסמונת, שאומנם לא נחשבת להפרעה נפשית על פי ה-DSM, מתארת מצב שבו חטוף או בן ערובה מפתח רגשות חיוביים, נאמנות ואפילו חיבה כלפי השובה שלו. צוותי הרפואה שקולטים את השבים בישראל מתייחסים לתופעה בכובד ראש, ונתוני מחקר ראשוניים בהובלת פרופ' גיל זלצמן, מצביעים על כך שכרבע מהשבים התמודדו בשבי עם התסמונת.
אין ספק שהישרדותם הארוכה של החטופים בשבי האכזרי של חמאס (בטח כשמדובר באזרחים), היא אירוע שעוד ייחקר רבות (ואין למצב הזה עדויות מחקריות או פרוטוקולים של טיפול שנכתבו מניסיון העבר). בימים האחרונים ועם חזרתם של החטופות מהעסקה השנייה, מתחדדת ההכרה על המחירים הנפשיים מהשהייה הארוכה בשבי, כשדמויות שנלחמנו לשחרורם והיו עבור רובנו לפרצופים על פוסטרים, הפכו ברגע אחד לאנשים בשר ודם עם קווי אופי, כריזמה ומרכיבי אישיות.
אף שהחטופים נראים בעת שחרורם טוב יחסית, עומדים בשתי רגליים, חיוניים, מחייכים ומתקשרים, הזמן הארוך ששהו בשבי תבע ללא ספק מחירים נפשיים קשים ומלאכת השיקום שניצבת בפניהם היא ארוכה וסיזיפית. הם התמודדו עם שבי מזוויע במרתפים חשוכים, סבלו מקור ורעב, תחת טרור פסיכולוגי מבעית ויומיומי, ותוך איום תמידי וממשי על חייהם. אנשי המקצוע שנפגשו עם השבים מיד עם שחרורם, מסבירים על מאפייני התסמונת, ואומרים שבאופן טבעי ועל מנת לשרוד את החיים בשבי, החטופים הפעילו וגייסו את כל המשאבים לא תמיד במודע, לטובת הישארותם בחיים.
היחס הדואלי למחבל
"היה לי קשר טוב עם אחד החוטפים שלי ואני יודע שזה היה הדדי. לפעמים זה הרגיש קצת כאילו אנחנו אבא ובן" מספר לואיס הר על אחד משלושת חברי חוליית המחבלים ששמרה עליו ועל משפחתו בשבי: "השניים האחרים היו חיות, והתייחסו אלינו רע מאוד אבל השלישי היה חביב יחסית לאחרים ומההתחלה הכרנו, התחברנו והוא שמר עלי. לכל השובים קראנו מוחמד, אבל לו באופן ספציפי קראנו 'בעל הבית'".
הר מספר שלא ראה או שמע חדשות בתקופת השבי, הוא למד ערבית אותה הוא מנסה לשכוח, והוא זוכר במיוחד שהשובים הפעילו עליהם טרור פסיכולוגי: "הם אמרו שאף אחד לא נשאר בחיים, שאין יותר מדינת ישראל, ששכחו אותנו. לא האמנו להם וחשבנו שהם משקרים גם כשהם אמרו לנו דברים נכונים. הם אמרו לנו שנרצחו 1,400 ישראלים בשבת השחורה, ולא האמנו להם. רק כשיצאנו הבנו שזה באמת קרה.
"הקשר עם "בעל הבית" המשיך להיות טוב והוא המשיך לדאוג לי גם אחרי שבנות המשפחה השתחררו בעסקה הראשונה ואני ופרננדו התחברנו מאוד במיוחד כשנשארנו לבד. פרננדו הוא אדם יותר מופנם ושקט, אני אדם חם וחברותי ובסופו של דבר בשבי אתה מי שאתה, כמו שהיית לפני השבי, הרי אי אפשר לשחק כל כך הרבה ימים. אני מניח שזו הסיבה לקשר החם ולחיבור הטוב שהיה לי עם "בעל הבית".
למה לדעתך מכל החטופים הקשר הטוב היה דווקא אתך?
"אני חושב שהחיבור עם "בעל הבית" נבע מהאופי שלי. אני תמיד צוחק, מדבר עם אנשים, תקשורתי, מעיר הערות מצחיקות וכנראה שזה הוריד מולו את המתח והלחץ". הר משתף ש"בעל הבית" סמך עליו ולא ראה בו סכנה: "הוא לא פחד שנברח לו. הוא היה מביא לנו אוכל והיו בנינו יחסים טובים שהתבססו על אמון. כשאני חושב על זה עכשיו - אני ממש תופס את הראש שלי".
הר ממשיך ומספר על סצנה שזכורה לו במיוחד מהשבי: "יום אחד "בעל הבית" הגיע בבוקר וממש שמחתי כשהגיע. נתתי לו חיבוק מאחור ושאלתי אותה מה הבאת לנו לאכול? הוא קיבל את זה ממש יפה ולא כעס עלי. היום אני לגמרי בשוק, איך העזתי בכלל לעשות את זה, הרי בשנייה הוא היה יכול לרצוח אותי".
על השאלה איך הרגיש עם הידיעה על חיסולו של "בעל הבית" במבצע החילוץ הוא עונה: "אף פעם לא ריחמתי עליו. שלושת המחבלים ששמרו עלינו נמצאים במקום שמגיע להם להיות בו".
"תסמונת סטוקהולם - כל אדם מפתח מנגנון הישרדותי ייחודי לו"
"האדם מטבעו הוא יצור הישרדותי ששואף לחיות. ככזה, הוא מפתח עוד מינקות מנגנון הגנה מרכזי, שמטרתו לסייע להישרדותו, במקרים בהם מתעורר איום על חייו", אומרת ד"ר ורד סלע בורס פסיכותרפיסטית וחוקרת שהובילה שני מחקרים בעניין החטופים השבים – הראשון נערך בשיתוף עם השירות הסוציאלי במרכז הרפואי לילדים ע"ש שניידר ועסק בטיפול בילדים ובאמהות ששבו בעסקה הראשונה, והשני ביחד עם ד"ר מריאלה מושבה, פסיכיאטרית בכירה בבית החולים ספרא לילדים, שיבא, תל השומר, שהתמקד בהשלכותיה ארוכות הטווח של טראומת חטיפת בני הערובה מאנטבה.
"כל אדם מפתח מנגנון הישרדות ייחודי לו בהתאם למשתנים רבים כגון, מרכיבים גנטיים, ביולוגיים, יחסי התקשרות לדמויות משמעותיות, סגנון אישיות, חוסן, תפיסות שהושרשו בילדות, תפיסות חינוכיות וערכיות ועוד. אחד ממנגנוני ההישרדות המוכרים בספרות המחקרית והקלינית מתמקד בפיתוח קרבה רגשית לשובה, ומזוהה כ"תסמונת סטוקהולם", שבמסגרתה השבוי מפתח רגשות אותנטיים מסוג של חיבה, אהבה, דאגה ונאמנות כלפי השובה שלו". ד"ר סלע בורס מפרטת ואומרת שרגשות אלה מסייעים לחטוף לבסס יחסי התקשרות עם השובה במטרה לגייס אמפתיה, טיפול, הגנה ודאגה מצדו ובדרך זו, לשרוד בתקופת השבי: "אנשים שעשויים לפתח תסמינים של תסמונת סטוקהולם מתאפיינים לרוב באישיות כריזמטית, חמה, שמחה, בעלי רמות גבוהות של נתינה ואמפתיה וכן מכווננות לצורכי האחר".
"תסמונת סטוקהולם עלולה להופיע ככל שהקשר עם החוטף מעמיק"
"תסמונת סטוקהולם היא בעצם מנגנון הגנה אנושי, שבו החטוף מזדהה עם החוטף" אומרת ד"ר מריאלה מושבה שהובילה את המחקר בשיבא: "שהייה בשבי היא סיטואציה לא הגיונית עבור האדם ועל מנת לשרוד, הוא יגייס כל דרך או טכניקה שתגן עליו". ד"ר מושבה מסבירה שבאופן טבעי כל מחווה קטנה מצד החוטף בשבי, מצילה את חייו של החטוף, כך שהתסמונת גורמת לו לשכנע את עצמו שמה שהוא עושה או מרגיש אל מול החוטף זה בסדר.
ד"ר מושבה מדגישה שמשך הזמן בשבי הוא קריטי. ככל שעובר הזמן בשבי, החטוף לומד להכיר את השובה שלו על כל צדדיו גם האנושיים, מה שמהווה קרקע פורה להפעלת המנגנון, ומחקרים שהתפרסמו בנושא מראים בבירור שככל שהשהייה בשבי מתארכת, כך הסיכוי לחוות את התסמונת עולה. אמנם התסמונת מהווה מנגנון התמודדות לא מודע שמציל חיים אבל אותו המנגנון עלול להיות גם בעל השלכות על מערכות היחסים של החטוף בעתיד, כך שממנגנון שהציל חיים בשבי – הדפוס הופך פתולוגי ועלול לגרום לעיוות ביחסים של החטוף לאחר השבי, ממש כמו שאנחנו רואים אצל נשים מוכות, או ילדים שעברו התעללות על ידי הוריהם.
"דבריו של לואיס הר עשויה להדגים מנגנון הישרדות מסוג תסמונת סטוקהולם" אומרת ד"ר סלע בורס. "לואיס מעיד על עצמו כאדם חם, תקשורתי, פתוח, שצוחק הרבה ודואג לכולם. מרגע הגעתו לשבי הוא זיהה מיד מי מבין השובים עשוי להיות הדמות ה"מטפלת", ואליו גייס רגשות אותנטיים של חיבה: "אותו מנגנון הישרדותי הוא זה שהניע את לואיס לחוש צורך לחבק את השובה שלו, למרות שמדובר במפלצת שמחזיקה אותו ואת משפחתו בשבי אכזר".
איך אנחנו יודעים שמדובר "רק" במנגנון הישרדות ולא ברגשות חיבה אותנטיים?
"בדיעבד הוא מתאר את תחושת השוק שאוחזת בו, בכל פעם שהוא נזכר בחיבוק שהעניק לשובה שלו, ונחרד מעצם התעוזה לפעול באופן שיכול היה להוביל לרציחתו", מסבירה בורס. "אותו מנגנון שסייע בשבי ישמש אותו וביתר שאת, גם אחרי השחרור בהתמודדות עם הטראומה, ולדבריו, הוא מתמקד מאז שובו בתמיכה באנשים, בהסברה ביצירת קשרים ובנתינה. דבריו עולים בקנה אחד עם ממצאי המחקר על מצבם הנפשי של בני הערובה מאנטבה לאחר 50 שנה, שקובעים כי אותו מנגנון שסייע לבני הערובה לשרוד את אירוע החטיפה, שוכלל והפך לאסטרטגיית ההתמודדות הבולטת בכל תחומי ומשימות החיים. אמנם היא סייעה להתמודדות עם הטראומה ולחזרה לתפקוד יעיל כשבו זמנית, גבתה "מחירים" רגשיים ותפקודיים בחלוף השנים".
"הן פעלו בשבי כמו לפני החטיפה רק עם הרבה יותר דחק"
כאמור, מטבע הדברים, תסמיני תסמונת סטוקהולם עלולים להופיע במיוחד אצל אנשים עם קווי אופי בולטים, כריזמטיים, חמים ותקשורתיים. בעסקת שחרור החטופים הראשונה, לפני כשנה, שוחררו משבי חמאס 80 חטופים ביניהם נשים וילדים. 32 מהם נקלטו במרכז הרפואי לילדים ע"ש שניידר, שהעניק לשבים בעסקה הראשונה מעטפת נרחבת של תמיכה וטיפול. חוסר הידע והניסיון בטיפול באירוע ראשוני בסדר גודל עולמי הוביל את בית החולים לבצע מחקר שנערך בשיתוף עם השירות הסוציאלי בבית החולים והחוקרת ד"ר ורד בורס סלע, שעסק בטיפול בילדים ובאימהות שחזרו משבי חמאס.
יפעת עזר כהן, אחת מהעובדות הסוציאליות שהשתתפה במחקר וקיבלה את השבות וילדיהן מתארת: "העובדות הסוציאליות שקלטו את השבות, הבחינו במנגנוני הישרדות אצלן מהדקות הראשונות של המפגש. מתוך ההנכחה שלהן את עצמן, ניתן היה לזהות את מנגנוני ההישרדות של כל אחת. הבנו מיד שכמו שהן היו לפני החטיפה, כך הן גם פעלו בזמן השבי רק עם הרבה יותר דחק. מתוך החוויה המזעזעת במקביל לרצונן הטבעי לשרוד, הן גייסו משאבי כוח, מאפייני אישיות, ויכולות תקשורתיות – ממש כמו שנהגו לעשות בחיים שלפני".
בכל זאת את אשת מקצוע, ברור שתזהי מאפייני טראומה וקווי אופי.
"נכון, אנחנו נשות מקצוע שיודעות לזהות דפוסים גם במפגש ראשוני, אבל היה לנו ברור מיד ובלי קשר למקצוע, מה התפקיד של כל אחת מהן במשפחה שלה, בחיים עצמם, ומה היה התפקיד שלהן בשבי. ניתן היה להבין מהשיחות איתן, מי מהחטופות חזקה בארגון, מופנמת ושקטה, או בולטת בהובלה".
עזר כהן מסבירה שכל אדם הוא עולם ומלואו וכל אחת מהשבות הייתה אחרת לגמרי, עם מבנה אישיות שונה, כך שבסופו של דבר היא הביאה לשבי את עצמה: "אסור לשכוח שכולן ללא יוצא מן הכלל, עברו התעללות פסיכולוגית קשה. נאמר לכולן שישראל לא קיימת, שהקיבוץ שלהן מושמד, שנרצחו אלפי אנשים, שהן ננטשו על ידי המדינה ושלאף אחד לא אכפת מהן. כל אלו ביחד עם ההפצצות שלא הפסיקו מכורח הלחימה, שירתו את הנרטיב שהשובים רצו לשקף להן: שהן נשארות בעזה ואין מי שישחרר אותם מהגיהינום.
"אותו הנרטיב הביא אותן באופן טבעי, לשלוף את כל היכולות שלהן לטובת הישרדותן. ניתן היה לראות בבירור שכל אחת מהן הפעילה אסטרטגיה שונה על מנת לשרוד, וחלקן הפעילו גם מנגנוני הישרדות שכללו התייחסות ותקשורת חיובית עם השובים, שהיו יעילים בזמן השבי וחלפו אחרי שחרורן".