בזמן שהשביתה נמשכת ומועד סיומה אינו ידוע, בילתה מיקי פורטה, 76, ממושב בני דור 76 עם נכדותיה יובל בת ה-9 וחצי וגל בת ה-7 וחצי. את מה שקרה במהלך היום היא לא תשכח לעולם.
"הנכדות גרות כמה בתים לידי, והן הגיעו אליי כיוון שלא היו לימודים. בסביבות השעה שתיים, התחלתי להרגיש לא טוב – הייתי מבולבלת, הפנים שלי השתנו והחזקתי את הקיר כי התקשיתי לעמוד", היא מספרת בשיחה עם mako בריאות.
הנכדות, שהבינו כי משהו אינו כשורה, מיהרו להתקשר לאביהן. "הן אמרו לבן שלי 'אבא בוא מהר! סבתא עושה פרצופים מוזרים'. בשלב הזה הוא עדיין לא הבין שמדובר במצב חירום, וענה להן 'זה בסדר, סבתא תמיד עושה פרצופים, היא רוצה לצחוק איתכן – וכך הסתיימה השיחה", מתארת מיקי.
אולם מצבה של מיקי רק הלך והחמיר. "נכנסתי להתקלח ואז נפל לי איזה מוצר על הרצפה. הילדות מיהרו לבדוק מה קורה ואז הן הבינו שמדובר במצב רציני. "יובל אמרה לבן שלי – 'סבתא במצב לא טוב, אתה חייב לבוא מיד".
"לא יכולתי להוציא מילה מהפה"
בנה של מיקי מיהר להגיע לביתה, ובדרך התקשר למד"א. "הפראמדיק הנחה אותו בטלפון ואמר לו להגיד לי להרים ולהוריד ידיים, הוא רצה לבדוק אם אני חווה שבץ".
בתוך דקות הגיעה למקום ניידת החירום, ובשלב הזה מיקי כבר איבדה את יכולת הדיבור. "הבנתי מה כולם מסביבי אומרים וראיתי הכל אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה", היא מתארת את הסיטואציה המלחיצה. בתוך כך, הנכדות שהיו עמה באותם רגעים ליוו את סבתם בזמן שהובהלה עם הניידת למרכז הרפואי מאיר מקבוצת כללית. "בגלל השביתה, ילדי המושב בילו בחצרות הבתים. הנכדה שלי צעקה להם 'לוקחים את סבתא שלי לבית החולים! הן הפכו לגיבורות של המושב'".
כעת מיקי עדיין מטופלת במאיר, והיא משוחחת איתנו משם כשהיא מרגישה טוב יותר. "לשמחתי, חזרה לי יכולת הדיבור ומצבי השתפר מאוד. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הנכדות לא היו לידי באותם רגעים דרמטיים, הן גיבורות הן פשוט הצילו לי את החיים!".
"לא הצליחה לבצע הוראות פשוטות כמו לעצום את העיניים"
דר נירית לב, מנהלת המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי, מסבירה שמיקי טופלה באמצעות TPA – זריקה שכוללת חומרים שממסים את קריש הדם שנוצר במוח. "כשהיא הגיעה אלינו היא הייתה מאוד פגועה, לא יכלה לדבר ולא הצליחה לבצע הוראות פשוטות כמו לעצום את העיניים. אם חלילה הייתה נותרת ללא עזרה בשעה שחוותה את השבץ, סביר להניח שהייתה נאלצת להתמודד עם פגיעה מוחית קשה ביותר ולא הייתה מסוגלת להזעיק עזרה בעצמה".
עוד מבהירה הד"ר כי כ-20 אלף איש בישראל חווים מדי שנה אירוע לב. "למעשה אפשר להציל את כולם אבל חשוב שיגיעו בזמן", היא מדגישה. "אם מגיעים בשעות הראשונות אפשר לטפל באמצעות חומר שממס קרישי דם הניתן כטיפול תוך-ורידי, אבל חלון ההזדמנויות מאוד קצר ועומד על כ-4 שעות וחצי בלבד מרגע תחילת האירוע. אגב, אם נותנים את הטיפול הזה בשלב מאוחר יותר הוא עלול להגביר את הסיכוי של המטופל לסבול מדימום מוחי. כשיש חסימה של כלי דם משמעותי יש אפשרות לפתוח אותה באמצעות צנתור – ואת זה ניתן לבצע עד 24 שעות אפשר. למיקי היה מזל, כיוון שהייתה לה חסימה בינונית והטיפול התוך-ורידי שקיבלה הספיק כדי להמס את הקריש".
ד"ר לב מציינת כי במקרה כזה, חשוב להעיק עזרה כמה שיותר מהר. "הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להתקשר למוקד מד"א. לא מומלץ לנסוע ברכב הפרטי וגם אין ליטול תרופות אישיות בבית ללא הנחיה. בישראל ישנם שירותי רפואה טובים ומהירים ובהחלט לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים. הנכדות של מיקי הפגינו תושייה והן הצילו את הסבתא שלהן – זה מאוד מרגש".