לאחר לילה היסטורי שבמהלכו ארצות הברית הפציצה שלושה אתרי גרעים באיראן, בהם גם את המתקן בפורדו, ישראלים רבים קמו הבוקר (ראשון) בתחושת הקלה מסוימת בתוך הכאוס המתמשך. בתוך ימים של מתיחות ביטחונית, אזעקות חוזרות ונשנות ותחושת איום מתמשך, נדמה כי עצם הידיעה שארה"ב ניצבת לצידנו והתמיכה שמפגין הנשיא דונלד טראמפ - מספקת לרבים תחושת הגנה ועוגן רגשי. המבט שלנו מופנה אל וושינגטון, וד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב, מסבירה מה הסיבה לכך.
"יש לנו הרגשה שמישהו חזק שומר עלינו - זה דחף אבולוציוני בסיסי שמוטמע בכל אחד מאיתנו", היא אומרת ומסבירה: "כשתינוק נולד, המוטיבציה הראשונה שלו היא למצוא את מי שיטפל בו. תינוק בלי מישהו שישמור עליו וידאג לו, לא ישרוד ולכן זה הדבר היחיד שמעניין תינוק. אנחנו בחסך בזה, כי יש חלק מהאוכלוסייה שמרגישה שאנחנו לא מטופלים, שאנחנו נטושים, שלא סופרים אותנו. שאין ביטחון שאם חלילה יקרה משהו אז יטפלו בנו - ובמצב הזה, כשפתאום דמות חזקה עוד יותר מתייצבת לצידנו, זה נותן הרגשה טובה".
המהלך של הצבא האמריקני מסוקר כעת בהרחבה בכלי תקשורת בינלאומיים, ומככב בכותרות הראשיות של עיתוני ואתרי העולם. התקיפה מצטרפת לשורה ארוכה של אירועים דרמטיים שתפסו מאז ה-7 באוקטובר את תשומת הלב הבינלאומית- אך אחרי לא מעט זמן של תחושת בדידות בזירה הבינלאומית, התחושה שארה"ב ניצבת כאמור לצידנו, באופן פעיל וגלוי, מעניקה תחושת הקלה.
"אחרי ה-7 באוקטובר הייתה פגיעה נוספת. עלו שאלות כמו 'איך העולם לא מבין? איך הוא פרו-פלסטיני בזמן שאנחנו מתמודדים עם לוויות, חטופים וטבח?', יש לנו רגישות מיוחדת לדבר הזה - אנחנו מחפשים את האישור, את החסות", היא אומרת.
למה אנחנו מחפשים את התחושה הזו?
"לפי תאוריית ההתקשרות זה המניע הכי בסיסי של בני האדם - הצורך בקשר ובאישור של אחרים. אנחנו מוכנים לסבול הרבה מאוד דברים, אבל קשה לנו מאוד לסבול נידוי. אנחנו פשוט צריכים אישור ותמיכה. אנחנו תלויים באחרים כדי לשרוד מגיל מאוד צעיר, מגיל אפס והצורך הזה לא פוחת מבחינה רגשית והניתוק מהעולם מאוד מכאיב".
כולנו נושאים עיניים לארה"ב.
"יש משהו בדבר הזה שנותן לנו אשליה של שליטה יותר טובה - האשליה מספיקה כדי להפחית את הלחץ. יש מחקר שבודק אנשים במצב לחוץ - ואלה שהיה נדמה להם שהם יכולים להפסיק אותו בכל רגע, חוו פחות מצוקה. הם לא באמת יכלו להפסיק אותו, אבל עצם העובדה שהם האמינו שיש משהו שעומד לעזור, שיפרה את ההתמודדות שלהם. ברגע שאתה מאמין שמישהו לצידך, אז האתגרים נראים פחות נוראים".
שאתה לא לבד במערכה הזאת.
"יש עוד מחקר שבמהלכו נותנים לאנשים להעריך עד כמה שיפוע שאמורים לטפס עליו תלול - ואם הם מדמיינים פרצוף של חבר, אז הם מעריכים את השיפוע כפחות חמור, כלומר את האתגר כפחות חמור או קשה. כשאנחנו חושבים על חברים או על בני ברית במקרה הזה, אז אוטומטית המוח שלנו מניח שהם יעזרו לנו ולא יפקירו אותנו. הביטחון הוא חלק מהחוסן".