למרות האיומים הביטחוניים, מטחי הטילים וההנחיות הברורות של פיקוד העורף - יש ישראלים שבוחרים לא להיכנס למרחב מוגן בזמן אזעקה. חלקם נשארים במיטה, אחרים ממשיכים במעשיהם, ויש מי שמעדיפים פשוט "לקוות לטוב" או לחלופין מאמינים כי "האנרגיה החיובית" תגן עליהם. שוחחנו עם תושבים שבחרו להישאר בחוץ גם כשהאזעקה נשמעה לצד זה, ביקשנו מד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב, להסביר אילו מנגנונים עומדים מאחורי ההחלטה.
"יש כאן אנרגיה חיובית שמגנה ושומרת עליי"
חנה בת ה-57, מראשון לציון, לא ירדה למקלט מאז פרוץ המלחמה עם איראן, גם לא פגיעה ישירה של טיל בעיר. "ההרס, הכאוס והמלחמה, קורים כתוצאה משנאת חינם ואנרגיה שלילית", היא אומרת בשיחה עם mako בריאות, "אני עוסקת בהתפתחות אישית ורוחנית, לומדת קבלה וקוראת בספר הזוהר. אני משתדלת שלא להגיד לשון הרע - והקירות בבית ספוגים בקדושה. יש כאן אנרגיה חיובית שמגנה ושומרת עליי".
חנה, מדגישה כי היא לא חשה בפחד במהלך הישמע האזעקות. "אני אומרת תפילה, מזכירה שמות צדיקים וחושבת עליי ועל כל עם ישראל. אני מדמיינת כיפת הגנה שנבנית מהתפילות והכוונות - זה תהליך יומיומי, לא רק בזמן אזעקה. כשיש סיעתא דשמיא יש גם ניסים".
מה הסביבה חושבת על הבחירה שלך?
"הם כבר מכירים אותי. אחי הזמין אותי אליו לממ"ד, אבל מבחינתו זו רק הגנה פיזית, אם בורא עולם רוצה, גם ממ"ד לא יעזור. מה ששומר ומגן עלינו זו העבודה הפנימית".
"כשהפסקתי לפחד מהמוות, התחלתי לחיות"
"אני בן 77 ולא אכפת לי למות, כשמפסיקים לפחד מהמוות, מתחילים לחיות", אומר מנדל מאזור המרכז, "אני הולך לממ"ד בגלל אשתי, היא פוחדת ואני לא רוצה שהיא תדאג". מנדל, מסביר כי בשנים האחרונות, הוא בחר שלא להיכנס לממ"ד – אבל כעת, הוא עושה זאת בשל ההבנה כי גל ההדף שנוצר בעקבות פיצוץ טיל עלול להיות קטלני.
"אני איש מדע, ידעתי שאין סיכוי שהטיל יפגע, ולכן המשכתי בשלי. עכשיו, במלחמה מול איראן, אחרי כמה נפילות טילים, הבנתי שההדף הורג אנשים, והמקום היחידי שבטוח מפניו הוא הממ"ד. אז אני נכנס לממ"ד, כי אני לא רוצה שאשתי תסבול אם היא תאבד אותי", הוא אומר.
"העדפתי להישאר בחדר המדרגות ולקוות שלא ייפול עלינו טיל"
שירה (שם בדוי) בת 52 ואם חד הורית לילד בן 8 מספרת כי היו פעמים שבחרה להישאר במדרגות ולא לרדת למקלט. "הילד התקשה להתעורר משינה, ואני לא מסוגלת להרים אותו ולרדת כמה קומות, הבנתי שיש סיכוי יותר גבוה שייפול במדרגות, אז העדפתי להישאר בחדר המדרגות ולקוות שלא ייפול עלינו טיל", היא אומרת.
בהמשך, שירה החליטה להלין את בנה אצל אחותה, שגרה בדירה עם ממ"ד. "מאז הפסקתי לשמוע את ההתרעות באמצע הלילה, אני בקושי מתעוררת מהאזעקות, כל עוד הייתי אחראית עליו, הייתי דרוכה". היא אומרת ומספרת כי הפחד מהטילים לא שינה את התנהלותה היומיומית: "אני הולכת לים, בידיעה שאם תהיה אזעקה, אשאר לשבת על החוף ואביט לשמיים. אני יוצאת בערבים, נוסעת בכבישים בין-עירוניים, ואם תהיה אזעקה כנראה שאמשיך לנסוע. יש סיכון, אבל גם לנהוג בכבישים בישראל, או בכלל להמשיך לחיות כאן זו סכנה".
"הסיכוי שיפול קטן - ולא מפחיד אותי"
אבנר מירושלים מתכנן לנסוע בסוף השבוע למדבר, לחניון מסודר שאין בו מרחב מוגן. "אני לא חושב שיזרקו שם טילים, והסיכוי שיפול שם משהו הוא קטן ולא מפחיד אותי", הוא אומר, "אני לא חושב שמכוונים טילים למדבר. אם ייפול שם טיל אף אחד לא יירט אותו אז יש פה דילמה ויחד עם זה הסיכון מאוד קטן".
אבנר מספר כי ייתכן שבמהלך הלילה הוא לא יגיע למרחב מוגן אבל במהלך היום הוא משתדל שכן. "לפעמים אני מעדיף לא לקום מהמיטה כי יש לי בעיות שינה", הוא אומר ומסביר באותה נשימה: "אבל כשאני כבר כן הולך, הדברים לא ייפלו לי מהידיים בדרך לממ"ד. אני אלך רק בזמן האזעקה בכיף, זה נחמד וזה זמן איכות שאני נהנה ממנו עם המשפחה. אם אני רוצה לנסוע לפרדס חנה שנמצאת 50 דקות נסיעה ממני, אני אסע, ואם תהיה אזעקה אז אעצור את הרכב, אשכב בצד הדרך ואמשיך את הנסיעה".
אחרי שנתיים של מלחמה אנשים מיואשים ומתנתקים רגשית
ד"ר עידית גוטמן פסיכולוגית קלינית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מסבירה שיש כמה מנגנונים פסיכולוגיים שמובילים אנשים לא להיכנס למרחב מוגן גם בזמן איום ברור: "אחת התגובות האוטומטיות ללחץ היא freeze - תגובת קיפאון בדומה לאיילה שקופאת מול פנסי רכב שמגיע, אצל בני אדם זה בא לידי ביטוי בקהות, ניתוק מהמציאות ותחושה שזה סרט, במצב כזה אין אנרגיה לפעול"', היא אומרת.
תגובה נוספת היא קאונטרפוביה - התנהגות שמדחיקה פחד באמצעות פעולה הפוכה. "פרויד קרא לזה היפוך תגובה. אדם שיש לו חרדה גבוהה שלא יכול להכיר בה, ולכן באופן מופגן, יבחר בהתנהגויות סיכוניות, כמו ספורט אקסטרים, או עבודה בסביבה מאיימת או מפחידה. גם אנשים עם חרדת מוות גבוהה נמשכים לפעמים לתחומים רפואיים כמו טיפול נמרץ, כדי להרגיש שליטה מול הפחד".
לדבריה, התנהגויות אלה נפוצות יותר אצל גברים. "יש תפיסה שעל פיה הם צריכים להיראות כאילו הם לא פוחדים, שזה לא לגיטימי עבורם לחשוש לחייהם או להיזהר. יש גם היבטים של ייאוש, אחרי שנתיים של מלחמה, אנשים מתנתקים רגשית. הם לא מאמינים שמשהו יעזור ולכן פשוט לא מגיבים".
היא מסבירה כי בחברה הישראלית יש שממשיכים להציב את הנורמה הישראלית של "גברים אינם בוכים", כביטוי לגבריות רעילה, אטומה וקשוחה. "יש בזה גם היבט מסוים של חוסר אמון בהנחיות, חוסר ציות - לא יחליטו עליי, כמו מתבגרים. בתקופת הקורונה כשאנשים הפרו סגרים באופן הפגנתי, זו דרך לבדל את עצמך, להרגיש לפעמים עליונות על אנשים שכן מצייתים".
איך נכון להגיב לאדם שמסרב להיכנס למרחב מוגן?
"לפעמים עוזר להציג את הצורך של האחר. גם גבר שאמור להראות כמה הוא לא פוחד יכול להיעזר בזה כדרך לשמור על הדימוי העצמי שלו - 'אשתי לחצה', 'אני עושה את זה בשביל הילדים' - להשתמש באנשים שקרובים לו בתור אמצעי להרגיש את הרגשות שהוא לא מסוגל להכיר בהם.
במידה שאנשים מרגישים שההתנהגות הזו מלחיצה אותם, הם יכולים בכנות לבקש מהאדם שמסרב שייכנס ויעשה את זה עבורם בשביל לסייע להם. דרך הדאגה לאחר, אפשר לעקוף את ההכחשה".